בנט ולפיד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אחרי מאה ימים: האם הקואליציה יציבה?

זו ממשלה שלא הכרנו כמוה בשנים האחרונות וכבר הגיע לכמה הישגים כמו אישור התקציב בקריאה ראשונה • עדיין מוקדם לומר אם מדובר בהצלחה, אבל יותר ויותר ברור שהיא לא קוריוז חולף • רוב המשתתפים בסקר המדד חושבים שהיא איתנו לפחות לעוד שנה • מי עדיין חושב שהקואליציה תתפרק? בעיקר מצביעי ימין
שמואל רוזנר, פרשנות
19 בספטמבר 2021
10:34
עודכן ב 14:26

הקואליציה שקמה כדי להחליף את בנימין נתניהו בשלטון – ואין שום ספק שזו הייתה המטרה העיקרית של הקמתה, והמוטיבציה העיקרית שאפשרה אותה – נמצאת בשלטון כבר מאה ימים. איך אני יודע? בזכות יואב קרקובסקי, שזימן אותי, ועוד כמה חשובים ממני, לשיחה צפופה לכבוד המאורע הזה. למה דווקא עכשיו? כי מאה זה מספר עגול. כי יש איזו קלישאה, שכבר מזמן התיישנה והתבדתה, על מאה ימים של חסד. כי מעת לעת צריך לעצור ולסכם, והמרדף היומיומי אחרי מספר הנדבקים, אחרי הבורחים מהכלא והרקטות מעזה, מקשה על עצירה ומקשה על סיכום.

מה אפשר כבר לומר על הממשלה הזאת

זו ממשלה שלא הכרנו כמוה, ללא ראש של ממש וללא בעל בית של ממש. כל אחד ואחת מלכה בתחומו. פה ושם זה מוביל למתח, בעיקר בתחומים שיש בהם חפיפה בשטחי אחריות, בגלל זה היה נוח לכולם שלפיד לא יפריע לבנט לנהל את ישיבות קבינט הקורונה.

היא ממשלה שמתנהלת בזהירות רבה, מחשש לטעות קטלנית. בעיקר זהירות של כלל מרכיביה לא לפגוע אלה באלה. זה לא נוגע למי שנותרו באופוזיציה: המפלגות החרדיות איבדו הרבה מאוד כוח, וגם אין תחושה הן מקבלות כבוד, כפי שהיה בממשלת נתניהו-לפיד-בנט של 2015. 

היא ממשלה שאכן משתדלת להיות עניינית, במגבלות הפוליטיקה והפרובוקציה המזדמנת. לא בגלל שכל מרכיביה נוטים אישיותית לענייניות, אלא בגלל שכל מה שאינו ענייני מערער את יציבותה. למשל המקרה של בנט, גנץ והשיחה המשונה עם מחמוד עבאס

היא ממשלה שהדבק העיקרי שלה הוא הידיעה שבצד השני ממתין יריב ערמומי מאוד, שינצל את ההזדמנות הראשונה להפיל אותה. בין רבים ממרכיביה שוררת חיבה וגם חשדנות. אין ביניהם, בינתיים, דבק ממשי מלבד צלו של נתניהו, אבל יש תחושת הישג מתוקה מעצם זה שהם מצליחים לחיות ביחד. 

מה עשתה הממשלה במאה ימים?

ההישג המעשי העיקרי הוא העברת התקציב בקריאה ראשונה. מצחיק שזה הישג, כי העברת תקציב אמורה להיות מעשה די טריוויאלי, אבל אחרי כמה שנים שלא היה תקציב, פתאום גם השגרתי נראה יוצא דופן. נכון – יש בו ניסיון לבצע כמה מהלכי רפורמה ממשיים. זה לא היה בשנות נתניהו האחרונות, כי לא היה תקציב, וכי הייתה קואליציה שלא אפשרה רפורמות משמעותיות.

אבל צריך לצרף לרפורמות הללו שתי הסתייגויות. קודם כל, הן עוד לא עברו את הוועדות והקריאה השנייה והשלישית. הן גם חורגות משגרת השנים האחרונות – אבל חלק ניכר מהן כמעט בנליות. כלומר, אולי סופסוף באמת יעלה גיל הפרישה לנשים. זה בהחלט מהלך חשוב, אפילו מהפכני. אבל כמה אפשר למחוא כפיים על דבר כל כך מתבקש וכל כך באיחור? (אגב, מה צריך להיות גיל הפרישה לנשים לדעתכם? במשחקי התקציב שלנו, אנחנו שואלים – ומצפים לתשובתכם).

המחיר הפוליטי והחברתי שישראל שילמה על הרעש של השנים האחרונות היה, במצטבר, גבוה בהרבה ממחירו של העיכוב בהעברת התקציב

לצד ההישג המעשי יש גם הישג תודעתי. הממשלה הצליחה להרגיל אותנו, די מהר, לחיים בלי נתניהו בבלפור. היא הצליחה, במידה פחותה, אבל לא לגמרי באשמתה, לעמעם את מקהלת הצווחות הפוליטית הבלתי פוסקת שליוותה אותנו בכמה שנים האחרונות. היא הביאה קצת שקט, מקהלת "רק לא נתניהו" כמעט דממה ומקהלת "רק נתניהו" איבדה תנופה ועוצמה. פה ושם מתפרץ איזה גפני בזעקות שבר שמחרידות את משכן הכנסת. פה ושם מתפרץ איזה פליט מהדגלים השחורים במפגן של טהרנות, אבל אלה נראים כמעט כמו עווית לא רצונית. כמו קוריוז מימים רחוקים. יכול להיות שזה הישג חשוב יותר מהעברת התקציב בקריאה ראשונה. כי המחיר הפוליטי והחברתי שישראל שילמה על הרעש של השנים האחרונות היה, במצטבר, גבוה בהרבה ממחירו של העיכוב בהעברת התקציב.

הממשלה לא מצליחה בקרב מול הקורונה יותר מקודמתה. כמו במקרה של הקודמת, ההצלה היחידה שלה היא החיסונים. משילות אין. יכולת לכפות כללים וסדר אין. יכולת לקבל החלטות שמחייבות ביצוע מורכב ולעמוד בהן אין. תשאלו כל הורה ששולח ילדים לבית הספר, ותקבלו שלל דוגמאות.

הממשלה עוד לא עמדה למבחן ביטחוני ממשי, עם כל הכבוד למרדף המהיר אחרי כמה אסירים שברחו. מבחן שכזה יכול להתברר כמבחן שרע"ם לא מסוגלת לעבור. הממשלה עוד לא הכריעה בנושא מהותי – בשאלת גיוס חרדים היא קיבלה החלטה בעייתית שתעמוד למבחן משפטי; בחאן אל אחמר ביקשה דחייה; בגזרת איראן שינתה גישה מול הממשל האמריקני, אבל עוד אין לדעת אילו פירות יישא המהלך הזה.

האם אחרי מאה ימים אפשר לומר שהיא הצלחה?

ברור שזה מוקדם מדי, אבל אפשר לומר שבשלב זה היא כבר לא נראית לציבור כקוריוז חולף. אלא כמו משהו שמזכיר ממשלה. בשבועות האחרונים אנחנו מנסים לברר בשני שאלונים שונים, במסגרת אתר המדד, מה דעת הציבור על יציבות הממשלה. שאלון אחד, שבו אתם מתבקשים לדרג את מידת האמון שלכם בשרים, בוחן האם לדעתכם הממשלה תתקיים מעבר לשנת 2021, או מעבר לשנת 2022, או מעבר לשנת 2023. השאלון הזה חושף שישנו עוד שיעור קטן של ישראלים שמניחים שהממשלה לא תוציא את שנתה. כלומר, לא תגיע אפילו לסוף שנת 2021, נכון לעכשיו, 19% מהמשיבים לשאלון. אבל מחצית מהמשיבים מניחים שתשרוד גם את 2022, כלומר, תתקיים עוד שנה וחצי לפחות (בואו לדרג את השרים ואת יציבות הממשלה כאן).

במשחק התחזית לשנה הבאה, שהתחלנו לפני שבועיים בערך, אנחנו מבקשים לבחון האם הממשלה תשרוד את שנת תשפ״ב, שזה עתה החלה. כמובן, השנה העברית לא חופפת לשנה האזרחית. מי שאומר שהקואליציה תשרוד את השנה אומר למעשה שתשרוד לפחות עד אמצע-סוף 2022. אבל בהשוואת שני הסקרים, אנחנו דווקא מרוצים. למה? הנה ההסבר: בסקר האמון יש כחמישית שאומרים שהממשלה לא תחזיק עד סוף 2021. את אלה צריך לשים במחנה הלא תשרוד את תשפ״ב. יש גם עוד כ-30% שאומרים שהקואליציה תחזיק מעבר ל-2021, אבל לא אומרים עד מתי.

מחצית מהמשיבים מניחים שתשרוד גם את 2022, כלומר, תתקיים עוד שנה וחצי לפחות

בואו נניח שכולם מתכוונים שתחזיק חצי שנה לפחות לתוך 2022, כלומר, עד יוני, ואז כמחצית מניחים שתתפרק בין יוני לבין ספטמבר (עדיין בתוך תשפ״ב העברית), וכמחצית מניחים שתתפרק בחודשים האחרונים של 2022 (כלומר, בשנת תשפ״ג). זה אומר ששיעור די דומה בשני הסקרים מניחים שהקואליציה תיפול בשנה הקרובה. בין שני שלישים לשלושה רבעים מהמשיבים מניחים שהממשלה איתנו, לפחות עד הסתיו בעוד שנה.

מי עדיין חושב שהקואליציה תתפרק? בעיקר מצביעי ימין. באנגלית קוראים לזה ״ווישפול ת'ינקינג״. אבל כמובן, זה שהם מקווים לא אומר שהם בהכרח טועים.