כלי נשק
צילום: דוברות המשטרה

רוצים מלחמה באלימות? שימו לב מה קרה באמריקה

עלייה ברמת הפשע האלים איננה עניין מקצועי-משטרתי. בישראל, כמו בארה"ב, זה עניין חברתי-פוליטי. בנט לא יכול להתמודד איתה כמו שאר הבעיות שלו, ולהפוך את האילוץ לאידאולוגיה. ההחלטה לעמוד בראש המאבק בפשיעה תגרום לו למכות פוליטיות, אבל היא אמורה להצביעה על תוצאות בשטח
שמואל רוזנר, המדד
30 בספטמבר 2021
15:18

הנה ציטוט ממאמר מערכת שפורסם אתמול: ״אין זה מקרה כי שפיכות הדמים היתה גדולה יותר בערים שקיצצו בתקציבי המשטרה״. האם באמת אין זה מקרה? זו דעה סבירה, אבל לא עובדה. האם שפיכות הדמים עלתה? זו בהחלט עובדה לא דעה.

פתחו לכם חנות בשבת מול הבית – אתם בעד או נגד? בואו ושחקו את ראש.ת העיר

ולא – לא מדובר בישראל. מדובר בארצות הברית, שבה פורסמו השבוע המספרים הסופיים, המבהילים, של שיעור האלימות בשנת 2020. האפ.בי.איי, שפירסם את הנתונים, מזהיר מפני השוואות לא אחראיות ומסקנות חפוזות. אבל קשה שלא להיחפז לנוכח זינוק של כמעט 30% בשיעור מעשי הרצח. שלושים אחוזים! והעלייה כנראה נמשכת גם בשנת 2021, אם כי בשיעור פחות דרמטי.

אין תקדים בארצות הברית לרמה של רצחנות פלילית כפי שתועדו ב-2020. אין שום דבר דומה לזה באף שנה מאז שהחל איסוף הנתונים. גם אין הסבר אחד, חד משמעי ומוסכם, לתופעה המטרידה והעגומה הזאת. יש הקושרים אותה ללחצים הנובעים מהמגפה. יש הקושרים אותה לירידה באמון במשטרה, על רקע הפגנות ומחאות של שחורים ויש המציינים את המשך המכירה הנמרצת של כלי יריה.

כמובן, דבר נובע מדבר. כאשר המתח עולה, והמשטרה איננה בסביבה, וכלי נשק זמינים לכל – התוצאה קטלנית. בכמה מהערים הגדולות צויינה במיוחד תופעה של פרישת לובשי מדים מהמשטרה. אם המקצוע לא מכבד את בעליו, אם השוטרים לא מקלים גיבוי, אלא זוכים למטח של גידופים ונשלחים לחדרי חקירות – הטובים שבהם יחפשו מקצוע אחר. הערים הגדולות ביותר, והקשות ביותר לשליטה, יישארו בכוח מדולדל.

כאשר המתח עולה, והמשטרה איננה בסביבה, וכלי נשק זמינים לכל – התוצאה קטלנית

עלייה ברמת הפשע האלים איננה עניין מקצועי-משטרתי. בישראל, כמו בארצות הברית, זה עניין חברתי פוליטי, שיכולה להיות לו גם השפעה אלקטורלית. מחקר עדכני באמריקה הצביע על הפגיעות של דמוקרטים, בעיקר שחורים, לקמפיינים נגד אלימות, ועל היתרון שיש לרפובליקנים בנושא הזה בקרב מצביעים היספנים ואסייתים. גם בישראל יהיו לאלימות השלכות פוליטיות, בעיקר במגזר הערבי. מי שנפגע – מגיב. או שיבחרו במפלגה אחרת, או שיתבעו מהמפלגה שהצביעו לה להצטרף, או לפרוש, מהקואליציה. משהו מוכרח לקרות. אין סיבה להניח שאזרחים במדינה מודרנית יסכימו לחיות בתנאי פשיעה כאלה.

מנסור עבאס מרע"ם הבטיח לבוחרים שלו תוצאות. אם לא יספק אותן, לא יוכל לשחזר את ההישג האלקטורלי שלו. אלא שכדי לספק אותן לא די בתוספות תקציב לחינוך ולרווחה, ולא די בשיפור מצבן הכלכלי של רשויות מקומיות ערביות. נוכחות של משטרה היא הכרח. נוכחות של משטרה שיש לה כוח להרתיע, ושאינה מורתעת. אחרת – יקרה מה שקרה באמריקה. אגב, גם באמריקה, זה אירע הרבה יותר בערים, בשכונות, שבהן גם התוקפים וגם המותקפים היו אותם מיעוטים התובעים תשומת לב, אותם מיעוטים הקובעים בהפגנות נרחבות, שגם החיים שלהם ״שווים״.

ראש הממשלה, נפתלי בנט, הודיע שיעמוד בראש צוות שרים שייעודו מאבק בפשע ובאלימות בחברה הערבית. כבר בשבוע הבא יהיה כינוס ראשון של הצוות, והנוכחות של בנט מבטיחה השתתפות מלאה ופעילה של שאר הגופים שיש לגייס למאבק הזה, אבל היא לא מבטיחה תוצאות.

בנט אמנם הודיע באו״ם שכבר פחות או יותר ניצח את הקורונה ופתר את בעיית הקיטוב. אבל בקרוב יגלה שפתרון לבעיית האלימות מסובך יותר. אין חיסון שאפשר לשלוף, ואין נאום שאפשר לכתוב. מה שמקשה על המאבק בפשיעה באמריקה הוא הפוליטיזציה המשתקת של כל מהלך. אם לא פועלים – זו אפליה והזנחה. אם פועלים – זו ברוטליות וגזענות. אם המנהיגים לוקחים אחריות – הם משלמים מחיר. אם לא לוקחים אחריות – גם המשטרה מסרבת לקחת אחריות.

בנט בהחלט עלול למצוא את עצמו – למעשה, סביר שימצא את עצמו – בסיטואציה הלא נוחה של בחירה בין יציבות ממשלתו לפעולה נחרצת נגד האלימות. אחמד טיבי יזנב בו משמאל אם יחליט להשתמש בשירותי שב״כ כדי לחפות על החולשה המשטרתית. עמיחי שיקלי יזנב בו מימין אם יחליט להכניס משטרה לעיירות המגזר, אך יורה להן להתעלם מעבירות בנייה כדי לא להיכנס לקרבות שאינם נוגעים באופן ישיר למלחמה בפשע. כמובן, אלה שתי דוגמאות ממאה אפשריות, אך יש בהן כדי ללמד על אופיו של הקושי. הכנסת שב״כ בוודאי תסייע מבצעית בקרב נגד האלימות אך יש איתה קושי סמלי, ובעולם של היום הסמלים חשובים מהביצוע. גם דחיקה לסוף התור של טיפול בעבירות בנייה תסייע מבצעית בקרב נגד האלימות, אך יש איתה קושי סמלי, ובעולם של היום הסמלים חשובים מהביצוע.

בנט בהחלט עלול למצוא את עצמו בסיטואציה הלא נוחה של בחירה בין יציבות ממשלתו לפעולה נחרצת נגד האלימות

בנט אולי מספר לעצמו שהוא ראש ממשלה ביצועי בעולם של סמלים. אבל לא בטוח שזה המצב. ראו מה קרה עם המאבק בקורונה. בנט לא יכול לכפות חיסונים, כי שיח זכויות האדם מקשה על כפייה מכל סוג על אזרחים. בנט לא יכול למנוע נסיעות המוניות לאומן, כי הזכות לממש פרקטיקה דתית גוברת על שיקולי המקצוענים. בנט לא יכול להתמודד עם העובדה שאוכלוסיה של סרבנים ממלאת את חדרי המיון ותופסת את מכונות האקמו, בעוד שהוא מחוייב לכללי אתיקה של שאין קשר ביניהם לבין יכולת ביצוע של ממשלה. בנט לא יכול לסגור את המדינה, כי לציבור נמאס, ואין לממשלה כוחות פוליטיים וכוחות שיטור להטלת סגרים.

כך שבהחלט מותר לחשוד, שמה שראש הממשלה עושה עכשיו הוא אחיזת עיניים: את סך כל הבעיות שראש הממשלה לא יכול לטפל בהן, הוא פשוט הפך לאידיאולוגיה. במקום להודות שהוא לא יכול, כי המחיר הפוליטי יהיה גבוה מדי, הוא אומר שהוא לא רוצה. על הדרך מעליב את מי שמתעקש להזכיר שיש גם דרכים טובות יותר. הקטטה של ראש הממשלה עם בכירי משרד הבריאות היא לא רגע מעורר הערכה בקריירה הקצרה שלו. לא נעים לראות את מי שהבטיח רוח חדשה, נגרר לרטוריקת "שלטון הפקידים" כאחרון המתלהמים מהמשמרת של הממשלה הקודמת.

בעיית האלימות לא יכולה להיפתר באותו אופן. במקרה הזה, אין אילוץ שאפשר להפוך לאידיאולוגיה. אי אפשר להחליט לא להילחם באלימות כדי להשאיר את המשק פתוח. אי אפשר לא לאסוף את הנשק כדי לא לפגוע בענף מסחר מרכזי. אי אפשר לומר שמוטב להכיל את המספר המזעזע של נפגעי האלימות כדי להשיג מטרה אחרת. פשוט – אין מטרה אחרת. המטרה היא אחת. להסיר את הצל המאיים של הפשע האלים מעל חמישית מאזרחי ישראל. טוב שבנט החליט להציב את עצמו בראש המאבק המסובך הזה. זו החלטה שמעידה על נחישות ועל אומץ פוליטי. וזו החלטה שבסופה צריך להצביע על תוצאות – לא באו״ם. בשטח.