שוק מחנה יהודה, החודש
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

גיוון חברתי זה טוב - אז למה כולם שונאים את כולם?

מחקר חדש גילה שבמדינות בהן יש קבלה רחבה של הצורך בגיוון, יש קיטוב קשה. אמנם ישראל אינה משתתפת בו, ערב יום הזיכרון לרצח רבין מעלה שוב את הדיבור על שבטיות לסדר היום
שמואל רוזנר, המדד
17 באוקטובר 2021
15:24

השבוע, לרגל ציון יום השנה לרצח רבין, יתמלאו הכיכרות בשולחנות עגולים שמטרתם המוצהרת היא שיח וקירוב בין קבוצות שונות בחברה. לרגל האירוע, מחקר חדש של מכון הסקרים "פיו" (Pew) מצדיק התעמקות של יותר מכמה דקות. הוא מכסה מדינות רבות, וגם שאלות לא מעטות. הוא נוגע בשורשיה של מגמה עולמית מרובת פנים. מצד אחד, גלים של הגירה ושינוי בדפוסי ילודה ועדכון של ערכים ואמונות – מוביל לחברות יותר מגוונות דתית ואתנית. בבריטניה יש הרבה פקיסטנים. בגרמניה יש הרבה טורקים. בארצות הברית יש המוני היספאנים. מצד שני, ניכרת החרפה בקיטוב החברתי והפוליטי, עלייה של מפלגות רדיקליות, לפעמים שלטון רדיקלי, שיח שנאה ברשתות החברתיות, קושי להכיל עמדות מנוגדות, קושי להסתדר עם יריבים אידיאולוגיים.

עוד חודש סוגרים את התקציב: האם המגזר הערבי מקבל יותר מדי או פחות מדי?

כל זה ידוע. מה שמעניין במחקר החדש הוא האופן שבו משיבים אזרחים במדינות שונות, מיוון ועד יפן, על שתי שאלות מרכזיות: האחת – האם גיוון חברתי הוא דבר טוב, המעשיר את המדינה. השנייה – האם המדינה שאת.ה חי.ה בה סובלת מקיטוב קשה. מה שמוזר, אירוני, מסקרן, בממצאים זו העובדה שמצד אחד, ברור שהנורמה המצופה השתנתה. בהרבה יותר מדינות נהוג כעת לומר שגיוון הוא דבר טוב. אבל מצד שני, הגיוון החברתי מוביל לקיטוב חברתי. למעשה, במדינות שבהן יש קבלה נרחבת של הצורך בגיוון, יש גם קיטוב קשה.

הנה, כך מציגים זאת החוקרים של "פיו": ״בארצות הברית, בצרפת ובקוריאה הדרומית, הרוב אומרים שהנוכחות של אנשים מרקעים שונים הופכת את המדינה שלהם למקום שטוב יותר לחיות בו. ובכל זאת, בשלוש המדינות הללו… הציבור בולט בעד כמה הוא מתאר את החברה כמפולגת״.

ניקח לדוגמה את דרום קוריאה (כי נמאס לכתוב רק על אמריקה). לפני ארבע שנים, 53% מהקוריאנים אמרו שחברה מגוונת טובה יותר למדינה. מאז, היתה עלייה – כמעט בכל הארצות שנבדקו הייתה עלייה. 59% מהקוריאנים אומרים שחברה מגוונת טובה יותר למדינה. למעשה, ברור מהסקר שהנורמה משתנה, שזה נהיה מקובל יותר, אולי הכרחי, לומר שאתם בעד גיוון. ביוון יותר מהוכפל מספרם של מי שבעד גיוון (ומצד שני, זו מדינה נדירה שבה הרוב עודו נגד גיוון). בספרד, הוא עלה ב-10% אחוזים, בגרמניה ובאוסטרליה ב-5% ובהולנד ביותר מ-10%. העולם המערבי כבר אינו מקום שבו שאיפה להומוגניות נחשבת לעמדה סבירה.

אבל עכשיו נביט בקוריאנים לא דרך המשקפת של מה הם אומרים שהם רוצים שיהיה – גיוון – אלא של הדינמיקה החברתית שהם רואים סביבם. תשעה מכל עשרה קוריאנים סבורים שישנם קונפליקטים קשים בין קבוצות שונות במדינה על רקע פוליטי. כמעט 60% אומרים שישנם קונפליקטים קשים בין קבוצות שונות במדינה על רקע אתני או גזעי. יותר מ-60% אומרים שישנם קונפליקטים קשים בין קבוצות שונות במדינה על רקע דתי. בקיטוב פוליטי, קוריאה מובילה את הרשימה לצד ארצות הברית. בקיטוב גזעי, היא שלישית אחרי ארצות הברית וצרפת. בקיטוב דתי היא ראשונה, לפני צרפת וארצות הברית. צרפת מובילה את הרשימה בקיטוב בין עירונים לכפריים. טייוואן שנייה בקיטוב פוליטי. שימו לב: בטייוואן, כמו בארצות הברית, שמונה מכל עשרה אומרים שטוב שיש גיוון חברתי. ומצד שני, בטייוואן, כמו בארצות הברית, הציבור מדווח על קיטוב קשה בין קבוצות שונות. כלומר, לגיוון החברתי יש מחיר כבד.

מכאן, הדרך פתוחה לפרשנות. אולי אין קשר ישיר בין גיוון, שתורם לחברה, לבין קיטוב, שנובע מגורמים אחרים. אולי גיוון תורם כל כך הרבה, ששווה לסבול עבורו את הקיטוב. אולי המשיבים פשוט לא מבינים שהרצון בגיוון מוביל לקיטוב, ולכן נדמה להם שגיוון הוא טוב – גם אם הוא בעצם רע. אולי גיוון הוא דבר קבוע, וקיטוב הוא תופעה זמנית, שתחלוף. כך או כך או כך, מדובר בתופעה מרתקת. בקוטב האחד שלה, שאיפה אידיאולוגית נאלצת שמעידה על סובלנות, פתיחות, קבלת האחר, ראיית הערך באחר. בקוטב השני שלה, מדינות שסובלות מהחרפה ביחסים בין קבוצות בחברה, כאשר בחלק ניכר מהן די ברור שההחרפה נובעת, בין השאר, מכך שיש במדינה יותר גיוון ולכן יותר דתות, גזעים, דעות, אינטרסים.

ומה בישראל? ישראל אינה כלולה במחקר הזה. אבל גם ישראל היא מקום שבו ניתן לזהות, מצד אחד, שאיפה לרבגוניות, רב-תרבותיות, קבלת האחר, שיתוף האחר. מצד שני ישראל היא המדינה שבה לא מפסיקים לדבר על שבטים ועל קיטוב ועל מאבקים של דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים. רציתם גיוון? לגיוון יש מחיר. האם שווה לשלם אותו? שאלה חשובה. ברוב המקרים, בכל מקרה אין ברירה. הגיוון הוא נתון, וצריך למצוא דרך טובה לחיות איתו.