הפגנות פרו פלסטיניות בניו יורק
צילום: אי.פי

מזל טוב! יהודי אמריקה מזהים אנטישמיות גם משמאל

מבצע שומר החומות גרר השתוללות אנטי יהודית בזירות רבות בארה"ב, ואצל לא מעט יהודים נפל האסימון. הכרה בקיום התופעה בקרב שני המחנות באמריקה תוכל לשפר את המאבק בה
שמואל רוזנר, המדד
26 באוקטובר 2021
14:15

מהמחקר החדש של הוועד היהודי-אמריקני על מצב האנטישמיות באמריקה אפשר לחלץ בשורה טובה ובשורה רעה. כמובן, כל בשורה שנוגעת לאנטישמיות באמריקה היא בשורה רעה. זה המקום שבו מתגוררים כמעט מחצית מיהודי העולם. ובכל זאת, גם חדשות רעות אפשר לחלק בחלוקת משנה לרעות יותר ורעות פחות, אולי אפילו טובות.

מה רמת האמון שלכם בנפתלי בנט? בבנימין נתניהו? בואו והצביעו
מרוצים מתקציב המדינה? אם כן ואם לא, בואו וחלקו אותו קצת יותר טוב

נתחיל ברעות-רעות. העובדה שיש אנטישמיות באמריקה אינה חדשה. הפחד של יהודים מעלייה בשיעור האנטישמיות מתועד כבר כמה שנים, כולל בסקרים של הוועד היהודי-אמריקני משנים קודמות. מה שבולט במיוחד בסקר החדש, יותר מאשר בקודמיו, זו השפעת האנטישמיות על התנהגותם בפועל של יהודים. ובמילים פשוטות: האופן שבו הפחד התודעתי משפיע על ההתנהגות היהודית.

ארבעה מכל עשרה יהודים שינו התנהגות בשל חששם מאנטישמיות. חלקם החליטו לא ללכת עם תליון מגן דוד. אחרים החליטו לא להזדהות כיהודים ברשתות החברתיות. אחרים נמנעו מהשתתפות באירועים יהודיים. כל אחת מהאפשרויות נכונה לשיעור לא גדול מהיהודים, בערך חמישית, אבל כאשר מתחילים לצרף אחת ועוד אחת, מתברר ששיעור היהודים ששינו משהו – גדול או קטן, חשוב יותר או פחות – כבר מתקרב למחצית. בקרב הצעירים, עד גיל 29, מדובר על יותר ממחצית (52%). כלומר, אחד משני יהודים צעירים נמנע ממשהו שהיה רוצה לעשות מחשש שיבולע לו או לה.

למה זה כל כך חשוב? למה אלה חדשות כל כך רעות? התשובה מחייבת דיון באנטישמיות, ובאופן שבו היא פוגעת ביהודים. בדרך כלל, נהוג לחשוב על הפגיעה בפועל – יהודים מקבלים מכות, או חלילה נפצעים, או מודרים מפעילות משותפת, או מרגישים לא נוח בחברה. אבל לצד הפגיעה הגלויה, שאותה קל לזהות, ישנה הפגיעה הסמויה. כל הדרכים שבהן האנטישמיות גורמת ליהודים להוריד פרופיל, ולהיעלם מהנוף הקהילתי. יהודיה שחוששת, ולכן נמנעת, לא נספרת כנפגעת של אנטישמיות. היא לא חטפה קללה, לא קיבלה מכה, לא נחסמה בכניסה למועדון. הפגיעה בה היא בכך שהרגישה נאלצת לבחור בוויתור על משהו שחשוב לה, במידה רבה או מעטה. היא מוותרת – הפסד שלה – היא מוותרת – והקהילה היהודית מתכווצת. זה ניצחון אנטישמי שקשה מאוד לכמת ולזהות במדוייק, וגם קשה מאוד להילחם בו. אם אף אחד לא עשה לאף אחד שום דבר – אם היהודי החליט לוותר עוד לפני שנעשה משהו – אין את מי לרדוף ולהעניש.

עכשיו לחדשות טובות. כמובן, טובות במירכאות. נדמה שליהודים באמריקה נפל אסימון שלקח לו קצת זמן ליפול. מזה זמן נעשה ברור, שאנטישמיות אמריקנית באה משני מקורות עיקריים. מהימין הקיצוני באה אנטישמיות קלאסית, של קבוצות של גזענות לבנה. מהשמאל הקיצוני באה אנטישמיות שמחברת טענות על פריווילגיות יהודית, על ציונות וקולוניאליזם, על דיכוי פלסטינים ושחורים ועוד.

בימי ממשלו של דונלד טראמפ רווחה התחושה שהקבוצות הללו גדלות, או לפחות מעזות להרים ראש כפי שלא העזו בעבר. רוב היהודים חשבו שהנשיא מקדם אקלים כזה, של שנאה מותרת. רוב היהודים זיהו בקלות את השונאים מימין. רובם התקשו מאוד, או סירבו, לקבל את טענת האנטישמיות של השמאל. למה התקשו? כי השמאל הוא ביתם הפוליטי של רוב היהודים באמריקה, והיה נוח יותר, קל יותר, לזהות את השנאה בחוץ ופחות את השנאה בבית. היה פשוט יותר להכריז מלחמה נגד יריבים פוליטיים, ולא להכריז מלחמה שיהיה לה מחיר באובדן חברים פוליטיים.

הבשורה הטובה היא שהאסימון נפל, או כמעט נפל. בין השנה שעברה לשנה הנוכחית קרה משהו: בעיקר בתקופת מבצע שומר החומות ניכרה השתוללות אנטי-יהודית בלא מעט זירות באמריקה, והיהודים לא יכלו שלא לשים לב. שיעור היהודים שמזהים סכנה אנטישמית בימין הקיצוני כמעט לא השתנה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית. שיעור היהודים שמזהים סכנה אנטישמית בתנועות איסלמיות כמעט לא השתנה מהשנה שעברה לשנה הזו. מה שהשתנה – זינוק של עשרה אחוזים – הוא שיעור היהודים שמזהים סכנה אנטישמית בשמאל הקיצוני. אמנם, סכנת הימין הקיצוני עדיין מזוהה על ידי הרבה יותר יהודים מאשר סכנת השמאל הקיצוני. אבל סכנת השמאל הקיצוני מחלחלת. לא אצל כל היהודים באותה עוצמה (אורתודוכסים יותר, רפורמים פחות, חילונים עוד פחות), אבל כן בשיעור משמעותי בקרב כל הקבוצות.

למה זו בשורה טובה? משום שקשה מאוד להילחם באנטישמיות באופן כללי, וקשה עוד יותר להילחם באנטישמיות כאשר אין הבנה טובה של מקורה ומחולליה. מי שיילחם רק באנטישמיות מימין, יעשה חצי עבודה. מי שיילחם רק באנטישמיות משמאל, יעשה חצי עבודה. ואולי אפילו לא חצי עבודה: מי שמזהה אנטישמיות רק כאשר היא באה מהצד הנגדי של המפה הפוליטית, מעיד בזה שבשבילו הפוזיציה הפוליטית חשובה יותר מהמלחמה באנטישמיות. בעצם, הוא, או היא, משתמשים באנטישמיות ככלי נגד יריבים פוליטיים, יותר מאשר נלחמים בה כדי להגן על היהודים.

אז זו הבשורה הטובה: יהודים מכירים בכך שיש אנטישמיות בקרב קיצונים משני המחנות. לא בדיוק בשורה ששווה הרמת כוסית. אבל בקרב נגד האנטישמיות, כבר למדנו לא פעם שצריך להסתפק במועט.