עובדת זרה בטלפון. למצולמת אין קשר לכתבה
(צילום: פלאש 90)

מגפת פשרות

התביעות הייצוגיות בתחום הצרכנות מתחילות בהכרזות גדולות ובסכומי תביעה של מיליונים. אך בסופן מסתתר, לעיתים קרובות, הפסד לכולם למעט עורכי הדין
גור מגידו
08 בפברואר 2017
16:16
עודכן ב 09 פברואר 22:51

אתם מכירים את הכותרות האלה: חברה שמפרה הבטחות, לקוחות זועמים ותמונות של עורכי דין חמורי סבר, שמבטיחים לעשות צדק. זה תמיד נראה מרשים, אבל בפועל, התביעות הייצוגיות הן ישראבלוף ידוע. עיוותים בשיטת המשפט שלנו מביאים לכך שהתובעים הייצוגיים ובמיוחד עורכי הדין שלהם תובעים כדי להתפשר, לא על שכר הטרחה שלהם (חלילה) אלא על ההחזר שישיגו לציבור.
את התוצאה הסופית של התביעה תמצאו באייטם קטנטן, שנקבר בעמודים האחוריים של העיתונים (אם בכלל). כמעט תמיד מדובר בסכום נמוך בהרבה, שלא משולם במזומן – אלא פעמים רבות ב-"שווה כסף", כלומר בשירותים שתיתן החברה הנתבעת ללקוחותיה בחינם. הרבה יותר מדי פעמים זה נעשה תוך ניפוח של ההישגים המפוקפקים שהושגו במסגרת הפשרה – ניפוח שמטרתו להצדיק את השכר הנדיב לעורך הדין של התובעים הייצוגיים.
הנה דוגמה מעצבנת. כרטיסי החיוג לחו"ל איבדו ממעמדם לפני כ-15 שנה וסביר להניח שלא החזקתם אחד כזה ביד כבר די הרבה זמן. אבל עבור עובדים זרים מהפיליפינים או מנפאל – האנשים האלה שדואגים שסבתא תלבש בגדים נקיים וחלילה לא תחליק במקלחת - זה חלק חשוב מהחיים. ככה רבים מהם מתקשרים הביתה, למדינות מהן באו.
בתביעה הייצוגית שהוגשה באמצעות עו"ד מיכאל בך לפני כארבע שנים והסתיימה בפשרה שאושרה ב-2016, נטען שכרטיסי החיוג של חברת בזק בינלאומי הטעו את הצרכנים בצורה די דרמטית לאורך שנים. על פני הכרטיס הופיע מספר. עבור הצרכן הנורמלי, היה מתבקש להניח שהמספר מייצג דקות שיחה. אבל זה לא היה המצב. המספר, מסתבר, הציג "יחידות חיוג". ומה אורכה של "יחידת חיוג"? שאלה מעולה. לא כתוב. לפי התביעה, קרוב לחצי דקה. בנוסף, התובעים טענו שכאשר מנסים להתקשר למספר בחו"ל ואין מענה, הזמן שבו ממתינים למענה ושומעים צלילי חיוג, מופחת מהקרדיט של בעל הכרטיס.
מעצבן? נורא. אבל התביעה הזאת, שהחלה בדרישה של 8 מיליון שקלים, הלכה להליך של גישור והסתיימה בפשרה בהיקף של 5 מיליון שקלים. היקף, לא סכום. מה זה אומר, היקף? במילה האחת הזאת חבוי הישראבלוף כולו.

יקום מקביל

ההסדר לא קבע שבזק בינלאומי חלילה תשלם 5 מיליון שקלים במזומן לקופה שתחולק לנפגעי ההטעיה הצרכנית. הוא גם לא קבע שעליה לתרום את הסכום למטרה כלשהי, כמו שעושים לעיתים בתביעות ייצוגיות. לפי הפשרה, החברה תעניק שיחות בחינם למכשירי Pre Paid, שהשימוש בהם נפוץ בקרב עובדים זרים, לפי החלוקה הבאה: 60% מהשיחות יהיו ליעדים תאילנד וסין ויתר 40 האחוזים יהיו לשתי המדינות הללו וגם לפיליפינים ולנפאל.
מה הקאץ'? תעריף השיחות שלפיו יחויבו 5 מיליון השקלים. אלו התעריפים שעליהם סוכם: שיחה לתאילנד – 1.98 ₪ לדקה; לסין – 1.98 ₪ לדקה; לפיליפינים – 0.72 ₪ לדקה; לנפאל – 0.69 ₪ לדקה.
בזק בינלאומי הצהירה במסגרת ההליך שאלה התעריפים הנהוגים אצלה מזה למעלה משנה והם יקובעו לצורך הסדר הפשרה. אבל כל מי שיצא לו להתקשר למדינות הללו בזמן האחרון באמצעות בזק בינלאומי יודע שהמחירים זולים בהרבה, ולפיכך הסכום שהוסכם עליו בפשרה פשוט לא קשור למציאות ולא מגלם את הסכום שיגיע לצרכנים. 
התקשרנו כלקוחות לבזק בינלאומי וביקשנו לקבל את התעריפים שהחברה מציעה. גילינו שלכל יעד בעולם אפשר לקנות חבילה של 90 דקות במחיר של 50 אגורות לדקה (45 שקלים – עבור 90 דקות). כלומר, מחיר השוק הרציונלי, לפחות בכל הנוגע לאותן 90 דקות ראשונות הוא עד חצי שקל ואין לצרכן שום סיבה שבעולם לשלם ולו אגורה אחת מעל הסכום הזה.
בשתיים מהמדינות שלהן נוגע עיקר ההסדר – סין ותאילנד, החברה דרשה תעריף כל כך נמוך שאין טעם אפילו ברכישת החבילה של 90 הדקות.
ריכזנו את הנתונים שנמסרו לנו בטבלה הבאה, לצד המחירים שהוצגו לבית המשפט כמחיר השוק בהסדר. התוצאה מעלה חשד שההסדר נערך ביקום מקביל:

כמו שאתם רואים, הפערים הגדולים ביותר (למעלה מפי 10!) בין מחיר השוק לבין מה שהוצג לבית המשפט כמחיר השוק, הם דווקא בשתי המדינות שלפי ההסדר, עליהן יינתן 60% מההחזר לצרכנים. במילים פשוטות – מכרו לתובעים ולבית המשפט לוקש.
אבל רגע, זה עוד לא הכל: בשבוע שעבר הסתיים ביצוע ההסדר והחברה העבירה לבית המשפט פירוט על מימוש ההסדר בפועל.
לפי הפרטים – מרבית תמורת ההסדר מומשה בשיחות לתאילנד. סך הכול, הלקוחות עשו שימוש ב-1.93 מיליון דקות שיחה לתאילנד, שערכן חושב בהתאם לתעריף שבהסדר כהחזר של כ-3.82 מיליון שקלים. במציאות, שווי ההטבה הוא 714 אלף שקל. כלומר רק בשיחות לתאילנד מתגלה שעבדו על בית המשפט בהיקף של 3.1 מיליון שקל – שהם מעל 62% משווי ההסדר.
אגב, גם הנתון הזה חושב תחת שתי הנחות מקלות: הראשונה – שכל השיחות לתאילנד היו שיחות לנייד (שהן יקרות יותר). והשנייה שההחזר צריך להיות מחושב לפי תעריף שגובה החברה מלקוחותיה (תעריף שמטבע הדברים כולל שיעור מסוים של רווח), ולא לפי עלות מתן ההטבה לחברה.

חתירה לפשרה

במסגרת ההליך היה מי שהתנגד לביצוע ההסדר. אזרחית תאילנדית בשם טישה קיסרי הגישה באמצעות עוה"ד מיכאל דבורין התנגדות לפשרה. היא הציגה לבית המשפט נתונים לפיהם דקת שיחה לתאילנד אצל המתחרות של בזק בינלאומי עולה 15-17 אגורות (לעומת 1.98 שקל בהסדר הפשרה). בתגובה בזק בינלאומי הגישה תצהיר בחברה, שלא הכחיש את הפער, אך טען כי זכותה של בזק לנקוב באיזה תעריף שהיא רוצה בכרטיסי החיוג. הטענה הזו, למרבה הפלא, התקבלה.
עכשיו השאלה היא למה? למה שבית המשפט יאשר משהו כזה? האם השופטת לא יודעת ששיחה לחו"ל לא באמת עולה 2 שקלים לדקה בשנת 2016? האם היא לא יודעת שאם שיחה לחו"ל עולה סכום מטורף כזה של כסף, אז הדבר הרציונלי הוא לשוחח בחינם באמצעות Skype או Whatsapp, שתאמינו או לא, גם פיליפינים יודעים להשתמש בהן. האם לא צרם למי שייצג את התובעים שהתעריף בהסדר הוא עד פי 22 ממחיר השוק?

עובד זר וטלפון ציבורי בדרום תל אביב. לא בכל מחיר (צילום: פלאש 90)

מה שכן ברור הוא, שלעורך הדין שהגיש את התביעה בשם התובעים יש כל אינטרס שבעולם להראות לבית המשפט שהפשרה שהושגה היא משקפת ערך גבוה כמה שיותר. יש לזה סיבה פשוטה – הגמול שיקבלו, נקבע כשיעור באחוזים מתוך שווי ההסדר כפי שהוא מוצג לבית המשפט.
במסגרת ההסדר הוצע לשלם למשרדו של עורך הדין מיכאל בך שכר טרחה שמשקף 12% מסכום הזכייה בתביעה (כביכול 5 מיליון שקל). בפועל, השופטת צילה צפת מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אישרה לו שכר טרחה בשיעור של 10%, והוא קיבל חצי מיליון שקלים בתוספת מע"מ. כסף קל.
אם ההסדר היה מוצג במחירו הריאלי, כפי שמשתקף מהנתונים שבטבלה, עו"ד בך היה זוכה ככל הנראה ברבע, אולי אפילו חמישית משכר הטרחה שקיבל בפועל.
עו"ד בך מסר לנו בתגובה כי הסתמך על המידע שמסרה לו בזק בינלאומי במסגרת הגישור שהוביל לפשרה. לדבריו, הוא לא בקיא בתעריפי שיחות לחו"ל ולכן לא ידע שייתכן שהמחיר מנופח.
בזק בינלאומי לא הגיבה לפניה שלנו בעניין עד לפרסום הכתבה.

הבעיה האמיתית

שאלה אחרת היא למה השופטת צפת אישרה את ההסדר? קודם כל משום שבית המשפט בעד הסדרים. השיטה בישראל היא שיטה אדברסרית: שיטה שבה כל צד מציג את עמדתו ובית המשפט פוסק במחלוקת. למרות שבמקרה של פשרות בתביעות ייצוגיות, החוק קובע שיש לבית המשפט תפקיד נוסף: לפקח על התובע הייצוגי ועורך הדין שלו – ולא רק להכריע בסכסוך. במילים פשוטות, האופי של שיטת השיפוט בישראל משפיע על ההתנהלות של השופט, שרגיל לשאוף לפשרות.
עניין אחר נוגע לפער בין המציאות למציאות המשפטית. יש אמת עובדתית שלפיה מציגים לבית המשפט הסדר מופרך; ויש אמת משפטית – שלפיה "אין לבית המשפט אלא את שעיניו רואות", מימרה שגורה בפי שופטים. על בסיס הראיות שהוצגו לבית המשפט (תצהיר של בכיר בבזק בינלאומי בעניין התעריפים), ההסדר מצטייר כסביר. ישראבלוף כבר אמרנו?
בחודשים האחרונים התבטאה שרת המשפטים איילת שקל אודות הצורך להפחית את כמות התביעות הייצוגיות, שמרביתן לשיטתה הן תביעות סרק המפריעות לעשיית עסקים בישראל. שקד אפילו הכריזה על כוונה (שבינתיים לא הפכה למעשים) להטיל אגרה של עד כ-60 אלף שקלים, על הגשת תביעות ייצוגיות כדי להרתיע תובעים מטרידים.

הדרך לתיקון העיוותים בעולם התביעות הייצוגיות עוברת בהתנגדות לפשרות מופרכות, ובדחיפת התובעים הייצוגיים, השופטים ועורכי הדין בתחום לבצע את מה שמשלמים להם לעשות – לנהל הליך עד לסיומו בפסק הדין.


בניגוד לעמדת השרה, יש נתונים שתומכים בטענה שהבעיה האמיתית של התביעות הייצוגיות היא דווקא ריבוי הפשרות. בכנס התובענות הייצוגיות שערך מרכז "הלכה למעשה", העוסק בהשתלמויות מקצועיות לעורכי דין, הוצגו נתונים שקיבץ עו"ד אסף פינק על תעשיית התביעות הייצוגיות בישראל. לפי הנתונים, בשנת 2016 הסתיימו 808 הליכים ייצוגיים בישראל, מסיבות שונות כמו דחיית הבקשה לגופה או מחיקתה בגלל מחדל כלשהו של התובע. מתוך המספר הזה, 143 הליכים הסתיימו בהסדר פשרה ורק 9 בפסק-דין סופי. כלומר, ב-2016 היו פי 15 יותר הליכים שהסתיימו בפשרה מאשר שהגיעו להכרעה בסיומו של ההליך.
אמנם אין נתונים לגבי כמות הפשרות ב"שווה כסף", אך דוגמאות לכך לא חסרות. למשל, הסדר שנערך ואושר לפני קצת יותר משנה בין חברת תדיראן לבין תובע ייצוגי שטען שהחברה הטעתה את הלקוחות שלה בקשר לנפח המקררים שמכרה. בית המשפט אישר לתדיראן לפצות את ציבור לקוחותיה בכך שתאריך את האחריות על המקררים. שווי הארכת האחריות הוערך ע"י הצדדים ב-12 מיליון שקל, אבל עלות מימוש ההסדר עבור תדיראן ככל הנראה נמוכה בהרבה מהסכום הזה. עו"ד של התובע לא מוטרד: הוא זכה לשכר טרחה נאה של 750 אלף שקל.
מקרה דומה קרה בתביעה כנגד yes שנגמרה בפשרה בנובמבר האחרון. לאחר שהתובע טען שהחברה גבתה תשלומים עבור ערוץ הספורט 5+ גם מלקוחות שביטלו את המנוי על הערוץ הושגה פשרה. לפי ההסדר, החברה התחייבה להעניק סרטי VOD בחינם במחיר של 90 שקל ללקוח ובסך הכל, בהיקף "שווה ערך" ל-14 מיליון שקל. גם כאן ניכר הפער בין העלות המוערכת של ההסדר לבין העלות של ההסדר לחברה. זאת משום ששווי ההסדר נערך על בסיס מחיר שירות ה-VOD לצרכן, שמגלם גם את נתח הרווחים של yes. חשש אחר נגע לאפשרות שהלקוחות לא יצפו בסרטים בפועל, מה שהביא את השופטת להצמיד את שכר טרחת עו"ד של התובעים ל-6% מהמימוש בפועל.
השופטת מיכל נד"ב, בניגוד לרבים מעמיתיה, התייחסה לאפשרות שהמימוש בפועל יפחת משווי ההסדר כמו שהוא מוצג לציבור ולבית המשפט. זה אמנם לא גרם לה לדחות את ההסדר, אבל היא לפחות נטרלה את האפשרות שעורך הדין יגרוף את כל הקופה, במקרה שהפשרה שקידם תתברר כבלוף.

השופטת ריסנה את החברה. Yes (צילום: פלאש 90)

טיפול בתמריצים של עורכי הדין, כלומר בשכר הטרחה שהם מקבלים במסגרת ההסדר, יכול להיות פתרון גם לבעיה שמטרידה את השרה שקד. הפיצוי האדיב מדי לעורכי הדין המתפשרים מניע רבים להגשת תביעות, גם כשאין עילה ממשית, מתוך תקווה להגיע לפשרה מול החברה ולו לשם הסרת מטרד התביעה. נראה שהדרך לתיקון העיוותים בעולם התביעות הייצוגיות עוברת בהתנגדות לפשרות מופרכות, ובדחיפת התובעים הייצוגיים, השופטים ועורכי הדין בתחום לבצע את מה שמשלמים להם לעשות – לנהל הליך עד לסיומו בפסק הדין.

בחזרה לתיק בזק בינלאומי, מבין עשרת התובעים הייצוגיים, חמישה תובעים הלכו לאיבוד מאז תחילת ההליך. כלומר, ניתקו קשר עם עורכי הדין שלהם ונעלמו. סביר שחזרו למדינותיהם. התוצאה היא שהאנשים האלה נדפקו מכל הכיוונים: פעם אחת בזק בינלאומי עשתה עליהם סיבוב בשיטות "יחידות החיוג". פעם שניה הם לא קיבלו חלק ב-100 אלף השקלים שחולקו כגמול לתובעים הייצוגיים בתיק. פעם שלישית הם לא נהנו מההטבה (המפוקפקת) שהושגה עבורם ועבור הציבור המיוצג בתביעה; ולבסוף - עו"ד שהתיימר לייצג אותם, הולך הביתה עם חצי מיליון שקל, למרות שיש לא מעט שאלות קשות לגבי התועלת שהביא להם ולקבוצה המיוצגת – כולם לקוחותיו.