-
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

24/6: ברגעים שהם צריכים את העזרה - הסיעודיים נותרים לבד מול שוק חופשי ופרוע

מבחינת המדינה, חובותיו של קשיש דמנטי, שלא יכול להיות רגע לבד, לא שולט בצרכיו, ולא יודע איזו שנה היום - החובות שלו כמעסיק זהים לחלוטין לאלה של שופרסל. התוצאה היא שתי אוכלוסיות מוחלשות, סיעודיים ומטפלים, שתלויות זו בזו
צליל אברהם
13 בנובמבר 2021
12:21

הסיוט של עירית התחיל לילה אחד לפני ארבע וחצי שנים. "אמא שלי התחילה לאבד את הראייה ולילה אחד היא קמה לשירותים ונפלה". האם שברה חוליה בגב, ובן לילה הפכה לסיעודית. "באתי בבוקר, ראיתי אותה, לקחתי אותה לבית חולים, הבנו שהיא שברה חוליה - ו, ולמחרת, וזהו, כבר נשארתי בבית ההורים. אני בת יחידה כך שלא היו הרבה אופציות". לאחר ארבע שנים של טיפול ביתי. היא עדיין מלקקת את הפצעים. "אני היום מבינה באיזה סיר לחץ הייתי בארבע שנים האלה. זה היה נורא".

הטור הוא גרסה מקוצרת של הפרק 24/6 בהסכת הכלכלי של כאן, חיות כיס. האזינו לפרק 

מכל ההתמודדויות הרבות הכרוכות בהיפוך התפקידים בין ילד להורה, מה שהפך את חייה של עירית לסיוט יותר מכל הוא הצורך להעסיק עובד זר שיטפל בהוריה. "המטפל כל פעם בא עם דרישות שכר, הוא רוצה לצאת כל שבת, יש לו סידורים, הוא נוסע לחופשה, ואני צריכה לבוא להחליף אותו. והוא תופס אותי בצוואר - או שאת נותנת לי מה שאני מבקש, או שאני הולך. ואני לא יכולה להסתדר בלעדיו אז אני נותנת. אני הפכתי להיות עובדת שלו, זה נורא. העול הזה, זו תקופה שתיזכר אצלי לדיראון עולם. באמת. באמת לדיראון עולם".

12 אלף שקל לחודש

הפתרון של העסקת עובדים זרים לטיפול בקשישים ונכים התחיל ממערכת הביטחון. בשנות ה-80 משרד הביטחון אפשר לנכי צה"ל לייבא לארץ עובדות סיעודיות מהפיליפינים כדי שיטפלו בהם בביתם. בהמשך, גם נכים אחרים ביקשו היתר להעסקה כזו. בשנות ה-90 זרם העובדים התגבר. רק אחרי שהמטפלים כבר היו כאן, המדינה התחילה להסדיר את העסקתם.

היום עבודת המטפל הסיעודי מוגדרת בחוק כעבודה של 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע - בניגוד לכל עבודה אחרת, בה יום העבודה נמשך תשע שעות, ולכל היותר 12. תמורת הטיפול, על המשפחה לשלם שכר מינימום, וכן את כל ההוצאות הנלוות: פנסיה ופיצויים, ימי חופשה ומחלה ודמי הבראה.

העובדות מגיעות לכאן ללא הכשרה, ועם חובות גדולים לחברות התיווך שהביאו אותן לארץ. "בשנה עד שלוש הראשונות העובדות רק עובדות בלהחזיר את החוב, שעומד על 10,000 עד 15,000 דולר"

המשפחה חייבת גם להעניק למטפל הסיעודי חדר, כלכלה וביטוח בריאות. אבל אלו תנאי מינימום. המחסור בעובדי זרים שיצרה הקורונה העלה את המחיר בשוק הטיפול הסיעודי. היום העלות של העסקת עובד זר, עם כל התוספות, מגיעה לכ-12 אלף שקלים בחודש. מתוך זה, ביטוח לאומי מעניק בין 6,000 לאפס שקלים - תלוי במצבו של המטופל וביכולתו הכלכלית.

העובדים עצמם - עובדות, במרבית המקרים, מגיעות לכאן ללא הכשרה, ועם חובות גדולים לחברות התיווך שהביאו אותן לארץ. "בשנה עד שלוש הראשונות העובדות רק עובדות בלהחזיר את החוב, שעומד על 10,000 עד 15,000 דולר", אומרת עו"ד מיטל רוסו, מנהלת תחום סיעוד ב"קו לעובד". "העובדות הרבה פעמים מבקשות לעבוד בכל השבתות כי הן צריכות לשלם את החוב".

ההגבלות על העובדות הזרות קשות ומחניקות: הן יכולות לעבוד בסיעוד בלבד; חייבות לגור בבית המטפל; הן לא יכולות לבחור באיזה אזור בארץ הן רוצות לעבוד; אסור להן להתחתן או לקיים קשר זוגי בארץ; אם נולד להן ילד, הן חייבות לעזוב את הארץ, או להחזיר את התינוק לארץ המוצא ולחזור.

אבל נדמה ששורת ההגבלות הקשוחה, שמעוררת אי נוחות לגבי התנאים שחיים בהם העובדים, לא מקלה על חייהם של הסיעודיים ובני משפחותיהם, שמרגישים עדיין שהם תלויים לחלוטין בעובדות, ש"מחזיקות אותם בביצים".

"המטפלים מחפשים מטופל קל, אלמן, ללא ילדים שחיים בבית, במרכז הארץ. מי שלא יכול לענות על הדרישות האלה, מתקשה מאוד למצוא עובד"

בעיקר נמצאים במצוקה אלו שלא מציעים מקום עבודה מבוקש. המטפלים, הם אומרים, מחפשים מטופל במצב קל, אלמן, ללא ילדים שחיים בבית, במרכז הארץ. השכר שהם מבקשים מגיע לכ-5,500 שקל בנוסף ל-360 שקל לכל שבת שהם נשארים, וכן הם דורשים הפסקה של שעתיים ביום בחוץ, ומאה שקל במזומן כל שבת, המכונים "דמי כיס". מי שלא יכול לענות על הדרישות האלה, מתקשה מאוד למצוא עובדת או עובד.

"כשחיפשתי עובדת לאמא שלי היו לי עשרות טלפונים", אומרת עירית. "הם שאלו, בת כמה אמא? אני אומרת, בת 88. יש עוד מישהו בבית? אני אומרת כן, אבא. טראח - מנתקים את הטלפון. זהו!" גם כשחיפשה מטפל לאביה, לאחר שאמה נפטרה, היא גילתה שמקום העבודה שהיא מציעה לא מבוקש בשוק החופשי.

"כשחיפשתי עובדת לאמא שלי היו לי עשרות טלפונים", אומרת עירית. "הם שאלו, בת כמה אמא? אני אומרת, בת 88. יש עוד מישהו בבית? אני אומרת כן, אבא. טראח - מנתקים את הטלפון. זהו!"

"חלק מהמטפלים כשהם שמעו שהוא בן 97 אמרו לי תודה וסגרו אז הבנתי שהגיל הוא בעיה. התקשרתי ולתאגיד ואמרתי תקשיבי, אני אומרת שהוא בן 92. והיא אמרה בטוח, כי הם לא יכולים להישאר, אחרי שהמטופל השני שלהם נפטר הם חייבים לעזוב את הארץ. אז היא אמרה לי אוקיי אז נגיד שהוא בן 92. זה היה הסיפור".

איך ייתכן שנשים בודדות, עניות, ממדינות עולם שלישי, שמגיעות למדינה זרה ומשאירות את משפחתן מאחור - הן אלה שהפכו בעיניי הסיעודיים לבעלות כוח רב כל כך? התשובה היא במודל הכלכלי של הטיפול הסיעודי.

מבחינת המדינה, קשיש חולה אלצהיימר הוא כמו חברה בע"מ

שוק הטיפול הסיעודי מגלגל 15 מיליארד שקל בשנה. מתוך הסכום הזה, המדינה משלמת כ-55%, פחות מכמעט מכל מדינה אחרת ב-OECD. את השאר משלמות חברות הביטוח, ובעיקר המשפחות - בכסף ובעבודה קשה ושוחקת. אבל המדינה לא נמנעת רק מלממן את הטיפול: היא שומטת ידיה מכל מה שקשור אליו.

אדם סיעודי, או משפחתו, צריך להתנהל בכוחות עצמו מול הביטוח הלאומי, חברת כוח אדם פרטית, רשות האוכלוסין וההגירה, ולפעמים גם חברת סיעוד. אם מתעוררות בעיות, עליו לפנות לזרוע העבודה במשרד הכלכלה. אין אף כתובת שמסבירה לו את חובותיו וזכויותיו; לעתים קרובות, אומרת עו"ד רוסו, לאחר שהמטופל נפטר, משפחתו נדהמת לגלות שהיא חייבת למטפלת הזרה עשרות אלפי שקלים פנסיה ופיצויים.

מבחינת המדינה, חובותיו של קשיש דמנטי, שלא יכול להיות רגע לבד, לא שולט בצרכיו, ולא יודע איזו שנה היום - זהים לחלוטין לאלה של שופרסל

מבחינת המדינה, חובותיו של קשיש דמנטי, שלא יכול להיות רגע לבד, לא שולט בצרכיו, ולא יודע איזו שנה היום - החובות שלו כמעסיק זהים לחלוטין לאלה של שופרסל. התוצאה היא שתי אוכלוסיות מוחלשות, סיעודיים ומטפלים, שתלויות זו בזו. "מי יכול לעמוד בזה?", אומרת מאירה, שמטפלת מזה תשע שנים באם סיעודית. "אין גוף שיתמוך בך. שיבוא ויגיד לך, תני לי יד. תנו לי יד ותוליכו אותי בדרך".

מה היית אומרת למי שמתחיל את זה עכשיו?

"בוא אליי אני אתן לך את היד. אני אתן לך את היד. כי אין מישהו אחר שיתן לך את היד. אין שום גוף שנותן לך את היד. להפך. להפך. הם רק מערימים קשיים".