הכל סוכר: למה המדינה צריכה להיכנס לנו לצלחת?

בזמן שחברות המשקאות הממותקים עושות הכל כדי ש"מס הסוכר" לא יעבור, זה הזמן לדבר על מי שלא מפסיק להיכנס לנו לצלחת - תעשיית המזון שלא מהססת לפנות לקהלים הכי חלשים רק כדי למכור להם מוצרים מפוצצים בסוכר
שאול אמסטרדמסקי
16 בנובמבר 2021
18:44

בימים אלה מתחולל קרב כלכלי ענק בוועדת הכספים, קרב על הצלחת שלנו. ליתר דיוק, על הכוס. משרד האוצר רוצה להטיל מס על משקאות ממותקים ועל משקאות דיאט וגם על מיצים כי יש בהם המון המון סוכר. מצד שני תעשיית המזון כולה נלחמת שהדבר הזה לא יקרה או שיקרה כמה שפחות. החלק המעניין הוא שהמס הזה מוציא אמוציות מטורפות גם מהימין הכלכלי וגם מהשמאל.

הטיעון העיקרי שלהם הוא: אנחנו לא רוצים את המדינה בצלחת שלנו. אם אנחו רוצים לשתות קולה קולה כל היום עד שנמות, תנו לנו לעשות את זה. ויש היגיון בטיעון הזה, יש רק בעיה אחת. אם המדינה לא נמצאת בצלחת, יש מישהו אחר שכן נמצא בצלחת שלנו – תעשיית המזון.

היא משקיעה הון אין-סופי בלטרגט באופן ממוקד קהלים שהרבה יותר קל להגיע אליהם, למשל ילדים צעירים. הילדים שלכם היו פעם בכפר המוזיקה של קוקה קולה? זה לא מקרי שקוקה קולה מממנת את זה. הם מטרגטים אוכלוסיות חלשות יותר, אוכלוסיות צעירות יותר ואוכלוסיות שבהן אין מודעות לנזקים של הצריכה הזו.

"מה שאתם עושים זה פשוט להפקיר את השכבות החלשות לתעשיית המזון וזה פשוט לא כוחות"

לכן לדעתי המדינה צריכה לעשות צעדים בשביל להגן על האוכלוסיות האלה. כשאני אומר את הטיעון הזה אנשים אומרים לי שאני מתנשא. "ואם הם רוצים לצרוך משקאות ממותקים?", אז דבר ראשון, אף אחד לא אומר להם לא לצרוך. דבר שני, אתם רוצים לקרוא לי מתנשא? סבבה, תקראו לי מתנשא אבל מה שאתם עושים זה פשוט להפקיר את השכבות החלשות לתעשיית המזון וזה פשוט לא כוחות.

בינינו, אני לא יודע בכלל אם המיסוי סוכר הזה יעבוד או לא יעבוד, אבל אם אני צריך לבחור בין היד של המדינה בצלחת שלי לבין היד הנעלמה, וואלה, במקרה הזה אני מעדיף את היד של המדינה.