דודי אמסלם
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הפה של אמסלם: האם נימוסים צריכים להיות שיקול בבחירת מרואיינים?

תקשורת האקטואליה היא משרתת ציבור, והוא לא מקבל שירות מיטבי כשהיא מלבה יצרים ותורמת לדרדור השיח. מותר לרמוז שמתן הבמה בתקשורת מותנה בתביעה לנימוס בסיסי – ואולי זה ירגיע את הטמפרטורה בגזרה הציבורית
שמואל רוזנר, המדד
24 בנובמבר 2021
13:19

בעודי משייט בין ירושלים לתל אביב אתמול (שלישי) בערב, שמעתי את חבר הכנסת דוד אמסלם מדבר אצל שלי וגואטה. זו הייתה שיחה מעניינת, ואמסלם היה במיטבו. מהו מיטבו? אמסלם הוא איש פיקח עם דעות נחרצות, שאיננו מהסס להביע אותן. זה מיטבו. מירעו – כאשר הוא נסחף בלשונו, או בגלל שהוא כועס, או בגלל שקהל המאזינים שלו מצפה לקצת יותר דם. אצל שלי וגואטה בכאן רשת ב ניסה להסביר את הסערה הגדולה שהתחוללה בעקבות פרשת המכלאות. "משהו השתנה אצלך", רמזה לו יחימוביץ. ניכר בה שיש לה חיבה מסויימת לישירות התוקפנית של אמסלם. ניכר בה שגם היא חושבת שהפעם הגזים.

כמה אתם סומכים על ליברמן ומיכאלי? בואו לדרג את שרי ושרות הממשלה

חבר הכנסת לא התנצל ולא התבלבל. הוא הגן על זכותו להשתמש במטפורות, כך הוא מכנה את זה. תקף יריבים פוליטיים שהתבטאו בגסות דומה אך לא זכו למקלחת דומה של ביקורת, כמו לפיד וליברמן. בנוסף גינה את ערוץ 12 שייחס לו התבטאויות שלא היו, ובזה הוא צודק, וגם הסביר בצורה חריפה אך עניינית מה מכעיס אותו כל כך. לטענתו, הקואליציה דורסת את זכויות האופוזיציה. יכול להיות שהוא קצת צודק בזה, יכול להיות שלא. זה נושא לדיון אחר.

היה מעניין להאזין לאמסלם, מה שאילץ אותי להרהר מחדש בשיחה שלי, יומיים קודם, בתוכניתו של קלמן ליבסקינד. בשיחה ההיא טענתי, שהתקשורת לא צריכה לתת במה לפוליטיקאים שגסותם אומנותם. טענתי שאם כך מדבר אמסלם, מוטב לא לראיין אותו. כצפוי, זו הייתה טענה שעוררה עניין ותסיסה ברשתות החברתיות, ותגובות בנוסח ״קומיסר״, או ״צפון קוריאה״, או ״גזען לבן״. אפשר להבין את הכעס הזה. רבים מהצופים תהו למה דווקא על אמסלם, ולמה נזכרתי דווקא עכשיו? ומי בכלל שם אותי, או את כלי התקשורת, לקבוע מי ידבר ומי לא ידבר?

כמה אזרחות ותנ״ך צריך ללמד בבית הספר? בואו ושחקו איתנו בשעת חינוך

אנסה לנסח תשובות קצרות לכמה מהשאלות האלה. נוח לנסח אותן דווקא היום, אחרי שאמסלם דיבר יפה אצל שלי וגואטה. אחרי שהאזנתי לו והשתכנעתי, לא בפעם הראשונה, שיש טעם לשמוע אותו. מצד שני השתכנעתי שאמסלם לא מוכרח להתבטא בגסות כדי לומר את דבריו. הוא יודע לדבר בחריפות בלי לגלוש לגסות. והרי – על זה כל הדיון.

אז מי שם אותי, או את התקשורת, להחליט? כאן התשובה קלה. אף אחד וכל אחד. התקשורת מטבעה היא כלי לסינון אינפורמציה. מי שם אותה להחליט מה חשוב, מה מעניין, מה ראוי לשידור? אף אחד וכל אחד. זאת העבודה שלה. לקבוע סדר עדיפויות, להחליט מה ראוי, להבליט מה שראוי ולהתעלם ממה שלא ראוי. במסגרת העבודה התקשורת מפעילה כל מיני שיקולים - מה חשוב שהציבור יידע, במה הציבור מתעניין, עד כמה מה שמדווח באמת חדש.

יש לתקשורת שיקולים של רייטינג – כי בלי קוראים או צופים זו איננה תקשורת. יש לה שיקולי אידיאולוגיה – כי כל החלטה לגבי מה חשוב או לא חשוב היא החלטה שיש בה אידיאולוגיה (דוגמה: פסגת האקלים בגלזגו). בדיוק בגלל זה צריך ריבוי של כלי תקשורת, ובכל כלי תקשורת ריבוי של קולות. הריבוי מחזק את הסיכוי שהשיקולים יהיו מגוונים, ולא יפלו למלכודת של קיבעון.

עכשיו לשאלה: האם נימוסים והליכות של חברי כנסת, או של כל דובר אחר, צריכים להיות שיקול בבחירת מרואיינים? בעיניי, התשובה היא כן. מדוע? משום שתקשורת האקטואליה, במיטבה, היא משרתת ציבור. משום שהציבור איננו מקבל שירות מיטבי כשהתקשורת מלבה יצרים ותורמת לדרדור של השיח הציבורי. כמובן, זה טיעון שאי אפשר לחלץ ממנו מסקנה של שחור-לבן. אם ראש הממשלה אומר דבר מאוד חשוב, נניח שהוא מודיע שהוא מתפטר, ועושה זאת בליווי מטח של קללות. זה דבר שאין מנוס אלא לשדר אותו. מצד שני, ברור שלא נזמין לאולפן סתם אזרח, לא חשוב מי, שכל מה שהוא רוצה לעשות זה לקלל את ראש הממשלה או את ראש האופוזיציה. לא נעשה זאת אפילו אם נדע שמופע קללות באולפן יעלה את הרייטינג ואת מספר התגובות. זה יהיה לא מקצועי. זה יהיה לא מנומק. לא כל דבר ראוי לעשות כדי שיהיה רייטינג גבוה ויהיו תגובות.

עכשיו לאמסלם, שכפי שאמרתי גם בשידור, הוא רק משל. צריך לחזור על זה שוב, בעיקר לנוכח הטענה המובנת שנטפלתי דווקא לאמסלם, ולנוכח החשד של כל מיני מגיבים שמדובר בכוונה "לצנזר את הימין". לא – זו לא הכוונה. הנה דוגמה אחרת שאפשר להשתמש בה, מהימים האחרונים. גם את חיים שדמי, שהתבטא בפראות בישיבה של הכנסת, לא צריך להזמין לראיון באולפן. למה לא? כי הוא גס רוח, משתלח, וגם לא כל כך חשוב. אמר אז אמר, למי אכפת? אם התקשורת לא תעשה מהשטויות של שדמי עניין, אז לא יהיה עניין, והוא יבין שאם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך לדבר כמו בנאדם.

אמסלם הוא כמובן לא שדמי. הוא לא סתם אחד - אלא חבר כנסת. מגיע לו כבוד, משום שהציבור בחר בו כנציג. מגיעה לו במה, משום שהציבור בחר בו כנציג. מצד שני, מותר לרמוז שמתן הבמה מותנה בתביעה לנימוס בסיסי: לא בצנזורה על עמדות, לא בהצבת רף של שפה מצוחצחת, לא בהדרה של מי שמדבר בתקיפות ובחריפות. סתם נימוס בסיסי. בלי לאיים במכלאות.

תשאלו: ומי קובע מה זה נימוס בסיסי? התשובה – כל אחת ואחד קובעים בבמה שהם אחראים עליה. באופן טבעי, זה אומר שמה שנחשב מנומס בבמה אחת ייחשב ללא מנומס בבמה אחרת. זה בסדר כי עצם הצבת הנימוס כמשהו שצריך לשאוף אליו, גם אם אין הסכמה מדוקדקת על מהותו, הוא מעשה חשוב. הוא ייאלץ את כל מי שרוצה לדבר עם הציבור באמצעות כלי התקשורת לשקול גם את השיקול הזה. לזכור שכמו שצריך לדבר בהגיון, וכמו שצריך לדבר בכריזמה, וכמו שצריך לדעת להעביר מסרים ברורים, צריך גם להשתדל לא להיות גס רוח.

נימוס בסיסי ייאלץ את כל מי שרוצה לדבר עם הציבור באמצעות כלי התקשורת, לזכור שכמו שצריך לדבר בהגיון – צריך לא להיות גס רוח

בעצם, זו לא טענה שמופנית רק, ואולי אפילו לא בעיקר, לאמסלם. היא מופנית למי שאחראים על הבמה. התקשורת מחליטה את מי כן ואת מה לא. לעיתים קרובות היא מחליטה כן לצעקנים ולבוטים ולא למתונים ולשקולים. זו בחירה צינית. זו בחירה שמשקפת עסקה סיבובית, שבמסגרתה התקשורת משדרת דברים מכוערים, נהנית מהרייטינג וממבול התגובות, ואז מצקצקת בלשון וממהרת לנזוף בילדים הסוררים שדיברו לא יפה.

צריך לומר אמת: בגללנו, בגלל התקשורת שמלבה אותם, הם מדברים לא יפה. בגללנו, כי הרגלנו אותם שכדי לקבל במה צריך לדבר בגסות – הם מדברים בלשון משולחת. אם אנחנו נרגיע, גם הם ירגיעו. זה אולי יוריד קצת את הרייטינג, אבל גם את הטמפרטורה בזירה הציבורית.