נפרדים מארונו של ספי באולם "הבימה"
צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

זיכרון קטלני

אלמנתו של ריבלין סיפרה בראיון על התקפי הזעם והאווירה הקשה בבית, ואני שואלת: למה לקלקל לי? מעכשיו כבר לא אוכל לזכור בחיבה את האמן שאהבתי
אורית נבון
19 בפברואר 2017
20:00
עודכן ב 16 אוקטובר 13:58

אמנים זה עם בעייתי. הבנתי את זה לראשונה בגיל 23 כשנשלחתי לראיין את השחקן האהוב עליי וסיימתי את הערב במצב של הלם מתקדם ואכזבה שאין לה סוף. הכוכב הגיע לפגישתנו כשהוא מסטול חלקית, מקלל את כל העולם ואותי, ולבסוף שולף הצעה שבהחלט אפשר לסרב לה ("אולי תתפשטי?").

אחרי שהיחצ"נית התקשרה להתנצל וגם העורך נקם היטב עם מאמר מערכת יצירתי, הבנתי שאין צורך להשתומם: זה האיש מחוץ למסך. כולם יודעים, כולם שותקים.
בסוף השבוע פורסם במוסף 7 ימים של ידיעות ריאיון עם רינה, אלמנתו של ספי ריבלין ז"ל. הריאיון נערך לרגל פסטיבל הקומדיה וההומור הקרוי על שמו שיתקיים בפורים הקרוב, אבל זו לא הייתה שיחה מתקתקה של העלאת זיכרונות יפים; יותר בכיוון של מונולוג נוקב, סוג של חשבון נפש בפרספקטיבה. איש קשה כמו אבא שלו, הסבירה רינה, התקפי זעם תכופים, אווירה של טרור בבית, אף פעם לא ביקש סליחה. כל זאת עוד לפני שמדברים על הבת שנולדה לריבלין מחוץ לנישואין ושלא הוזכרה בכתבה.
אי אפשר היה לקרוא את תיאוריה בלי לחוש חמלה אמיתית על אישה שנקלעה לזוגיות שכזאת, אבל באותה נשימה שאלתי את עצמי: בשביל מה אני צריכה לדעת את כל זה, בעצם?
ואיזו דרך מוזרה לייחצן פסטיבל לזכרו.

* * *

"ספי שלי", זו הייתה כותרת הכתבה, ובלי להתכוון נזכרתי בספי שלי, שבו פגשתי לפני כעשור. לא, אני לא משווה עשרות שנים של זוגיות לכמה שעות של ריאיון עיתונאי, ובכל זאת יש כמה אנשים שנחקקו בזכרוני, וריבלין הוא ללא ספק אחד מהם.
יש אמנים שבמציאות, בהיעדר תסריט והוראות בימוי, הם חסרי כריזמה כעציץ. מהבחינה הזו ספי ריבלין היה בחיים כמו על הבמה, אבל בדיוק. נפגשנו כשהייתי כתבת במגזין בידור, ומלכתחילה זו לא הייתה אמורה להיות שיחה אינטימית אלא ריאיון משולש: לצד ספי ישבו השחקנים דב רייזר ויעל עמית, במה שהיה אמור להיות מחוות איחוד נוסטלגית לתכנית המיתולוגית מוצ"ש.

מהשנייה הראשונה היה ברור שריבלין הוא הכוכב כאן: בלי לשים לב השתלט ריבלין על השיחה כשהקולגות מקשיבים לו בעיניים נוצצות, בלי שמץ של קנאה. הוא פשוט היה כל כך מרתק, ריבלין, שמהר מאוד הפכה הפגישה מראיון למופע של ספי: אם עברה דקה אחת בלי שהתפוצצתי מצחוק, הוא כבר ארגן איזו אנקדוטה משעשעת או סיפור שנון שהשכיב את כולנו מצחוק. זו הייתה הופעה לכל דבר - הוא היה הבדרן, אנחנו הקהל. כל כך טבעי היה לו להצחיק ולהקסים, להיכנס ולצאת מדמות אחת לאחרת, שגם בסלון קטן עם שלושה צופים, הוא החזיק אותנו בלי להתבלבל.
ריבלין היה מהכוכבים האלה שכאשר הם נכנסים לחדר הם שואבים אליהם את כל האנרגיות והמבטים, מצמצמים בנוכחותם כל דבר אחר. זה מה שהופך אנשים מסוימים לשחקנים כה מדהימים על הבמה, ולאנשי משפחה כה קשים במציאות. כי מי חוטף את כל הרעל? בני הזוג והילדים, אלה שנמצאים שם כשהקהל הולך הביתה והריקנות משתלטת.

היו לו פחדים, חרדות, סיפרה רינה. אם הוא היה לוקח משהו נגד זה, זה היה משנה את החיים של כולנו, אבל אז זה לא היה פופולרי. כאילו שהיום, עם כל הכדורים, נשות הכוכבים חסינות מפני התקפי זעם. ועדיין, כמה החמצה בקולה של האלמנה, כמה כאב. הלב איתה.

* * *

עידן התמימות תם מזמן. ברור לכולם שאמנים גדולים עלולים להתגלות כאנשים קטנים, רק שבדרך כלל מעדיפים להתעלם מזה. להבדיל, אני עוד זוכרת את הימים שאחרי מותו של שמוליק קראוס; אילו שירים ואיזו מוזיקה הוא השאיר לנו כאן, התפייטו המספידים, ואת הסימנים הכחולים שהשאיר על ג'וזי – העדיפו רובם לשכוח.
ואולי באמת עדיף להתרכז באמנות נטו. השכל אומר שאין ברירה, אחרת איך נוכל ליהנות ממוזיקה ומתיאטרון, מקולנוע ומספרות יפה? הרי כמה גדולי היוצרים היו פסיכופתים. אם נתעלם מהם, עם איזה עולם תרבותי נישאר? ובכל זאת.
מאז התקרית ההיא עם השחקן המסטול, במשך תקופה ארוכה השתדלתי מאוד שלא לראיין אמנים שאני מעריכה במיוחד. מקרוב רואים את כל השריטות, למה לי לפגוש אותם אם אפשר לא? עד היום, אם יש ברירה, אעדיף לשמור מרחק מהאמנים האהובים עליי.
לא רציתי להיחשף לכאבה של אלמנתו של ריבלין מסיבה פשוטה: אני לא יכולה להפריד בין האמנות לבין האדם שמאחוריה. אמנם ריבלין שייך לדור של מצחיקנים שבידר את ההורים שלי יותר מאשר אותי, אבל תרומתו לבידור הישראלי אינה מוטלת בספק, ובאותה פגישה הוא הותיר בי רושם כה עז, שעכשיו אני אומרת: חבל. חבל שקראתי את הריאיון הזה עם רינה. מעכשיו, כשאראה מערכון בכיכובו, זה כבר לא יהיה אותו דבר.