עובדת בבית אבות. למצולמות אין קשר לכתבה
(צילום: נתי שוחט, פלאש90)

השותפה הסמויה למקרי ההתעללות

עובדים נטולי הכשרה בשכר נמוך ופיקוח רופף: מקרי ההתעללות הנחשפים הם תוצר ישיר של האופן בו בוצע הפרטת מוסדות הרווחה בישראל. טור דעה
ד"ר נדב פרץ-וייסוידובסקי
20 בפברואר 2017
10:50
עודכן ב 10:53

מקרה ההתעללות המזעזע שנחשף בבית האבות נאות כיפת הזהב בחיפה הוא עוד אחד בשרשרת של אירועים שנחשפים אחת לתקופה, בהם מתגלה התעללות של עובדים במוסדות המשרתים חסרי ישע במטופליהם. פעם זה בית אבות, פעם זה מוסד פסיכיאטרי ופעם הוסטל לילדים על הקשת האוטיסטית. שלושת המוסדות הללו, כמו מרבית המקומות בהם נחשפה התעללות, הם מוסדות מופרטים. הם מופעלים בידי עמותות או חברות למטרת רווח, תחת פיקוח של משרד הבריאות. "נאות כיפת הזהב" אף זכה בציונים גבוהים במיוחד במבדקי המשרד.
מה יש במוסדות המופרטים שמזמין התעללות?
ההפרטה החלקית של השירותים החברתיים בישראל הביאה עמה, בין היתר, פיקוח ממשלתי מוגבל על המוסדות ותנאים גרועים לעובדים - בעיקר לעובדים הפרה-מקצועיים.

עובדים פרה-מקצועיים בשירותי הרווחה במגזר השלישי הם בין הציבורים המנוצלים ביותר בשוק העבודה הישראלי. יש ביניהם מדריכים בפנימיות ובהוסטלים, מלווים, חונכים וכמובן מטפלות סיעודיות בקשישים. כולם עובדים בשכר שלעיתים נדירות עובר את המינימום. ביטחון תעסוקתי הוא חיה נכחדת בענף. למה? כי העמותות המפעילות את המוסדות נתונות בסד תקציבי הדוק. התשלום שהן מקבלות מהמדינה מספיק בדיוק כדי לאפשר העסקה בשכר מינימום ללא תנאים מעבר לאלו הקבועים בחוק. התוצאה היא, כמובן, עובדים מנוצלים, שחוקים ובעיקר בעלי תחלופה גבוהה מאוד. אבל אם ינסו להעלות את עלויות השכר, יפסידו העמותות את המכרז.

מנגנון הפיקוח החלש אינו מאפשר למשרד הבריאות בקרה אפקטיבית. סיפורים כמו אלו שנחשפו בחדשות ערוץ 2 – על מוסדות היודעים מראש על ביקורי פתע של הפיקוח, על מחברות כפולות, לצרכי ניהול ולצרכי פיקוח ועוד – מוכרים לכל מי שיש לו היכרות שטחית עם עולם הרווחה הישראלי. כשמנגנון הפיקוח החלש פוגש מנהלים שמעניינים רק בשורת הרווח, האחרונים מנצלים את ההזדמנות כדי לעגל פינות – בתקנים, בתנאים ובמקצועיות.

כשמחברים בין עובדים שחוקים ולא מתוגמלים, פיקוח מינימלי ומנהלים מעגלי פינות, נוצרת קרקע פורייה למקרים של התעללות. מול המטופלים חסרי הישע ניצב עובד שחוק וחסר הכשרה, שנאלץ לצבור משמרות כדי להתקיים. במצב כזה, מתגלים התפוחים הרקובים – אלו שבוחרים להתמודד עם הלחץ באמצעות התעללות בנתונים לטיפולם, באין רואה.

מקרי הקצה של התעללות הם תוצר ישיר של האופן שבו בוצעה הפרטת מוסדות הרווחה בישראל. אין זה אומר שבכל המוסדות המופרטים יש מקרי התעללות, או אפילו ברובם. אבל כל עוד מוסדות מופרטים לעובדים בשכר נמוך ובפיקוח מינימלי, מקרי התעללות מזעזעים כאלו יקרו שוב ושוב. זהו עוד אספקט של מדיניות ההפרטה, שצריך לקחת בחשבון בעת שמקדמים אותה.

הסבירות שמקרים כאלה יקרו בשירות ממשלתי היא נמוכה הרבה יותר. ראשית, בגלל מאפייני ההעסקה בשירות הציבורי. ההסכמים הקיבוציים החלים על כלל העובדים במגזר הציבורי – כולל העובדים הפרה-מקצועיים– גורמים לכך שהעובדים יזכו למשכורת ולתנאים סוציאליים טובים יותר, ולהכשרה מקיפה יותר. התוצאה היא עובדים שחוקים פחות, מיומנים יותר ובעלי כלים טובים יותר להתמודד עם עבודתם.

לצד תנאי ההעסקה, גם מנגנון הפיקוח על שירותים שאינם מופרטים הוא פשוט יותר. כאשר השירות נמצא בידי הממשלה, הפיקוח הוא למעשה פיקוח פנים-ארגוני – עניין פשוט בהרבה מפיקוח חיצוני של ארגון אחד על ארגון אחר, בעלי אינטרסים שונים ולעתים אף סותרים. כמובן שגם הפיקוח על שירותים הניתנים בידי המדינה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא פשוט בהרבה ולכן טוב בהרבה מהפיקוח על השירותים המופרטים.

האם אפשר להפריט אחרת? לייצר חוזי הפרטה שידרשו העסקה של עובדים בתנאים טובים, תנאים שימשכו את הטובים ביותר וישאירו אותם בתוך המערכת? האם אפשר לייסד מנגנון פיקוחי נוקשה ואמין?
כדי לענות על שאלות אלו בחיוב, צריך לשנות באופן מהותי את מטרות ההפרטה של מערכת הרווחה הישראלית. להדגיש את ההתמקצעות, ביטחון החוסים ואיכות הטיפול, לתת פחות דגש על חיסכון תקציבי. יתכן שאפשר לעשות הפרטה אחרת. אבל האם אנו רוצים לבצע עוד ניסוי על גבם של האנשים החלשים ביותר בחברה?


 
הכותב הוא מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון