ליאור אליהו
צילום: חיים צח, פלאש 90

הצלחה ישראלית, שחקנים אמריקאים

הפועל ירושלים העפילה לחצי גמר היורוקאפ בשני ניצחונות מרשימים על גראן קנאריה, אבל עשתה זאת למרות תרומה אפסית של הישראלים
אודי הירש
05 במרץ 2017
20:02
עודכן ב 16 אוקטובר 10:13

ההעפלה של הפועל ירושלים לחצי גמר היורוקאפ, אחרי ניצחון כפול על גראן קנאריה הספרדית, היא לא רק הישג השיא של המועדון באירופה מאז 2006 וצעד בדרך להעפלה אפשרית ליורוליג המובטחת לזוכה במפעל, אלא גם נקודת ציון חשובה בדרכו של הכדורסלן הישראלי. הדרך למטה. בשני המשחקים תרמו שני הישראלים היחידים של ירושלים ששותפו, יותם הלפרין וליאור אליהו, 14 נקודות. הקבוצה לא נפגעה מהיעדרותו של הישראלי הבכיר השלישי, בר טימור. בעוד הלפרין נותן עונה סולידית במושגים שלו, כולל יחס אסיסטים-איבודים מרשים של 4.5-0.5 (אבל רק 4.3 נקודות. הלפרין הפסיבי הוא ממש התגלמות הממרה ״מי שלא עושה לא טועה״), אליהו ממשיך בקו ההידרדרות ביכולתו, ולמעשה נמחק כמעט לחלוטין מהרוטציה על ידי בריאן רנדל, עד שהאחרון נפצע, בפעם המי יודע כמה. כשזוכרים שהמאמן של ירושלים ועוזרו הבכיר הם זרים, מתקבל ההישג הכי לא ישראלי של קבוצה ישראלית אי פעם.

גם מבחינה סגנונית, ירושלים משחקת כדורסל מאוד לא ישראלי. בעוד סצינת הכדורסל המקומית עדיין מתרפקת על רכזים אחראים כמוטי ארואסטי או דורון שפר, ירושלים הפקידה את גורלה בידי קרטיס ג׳רלס וג׳רום דייסון, שטרם פגשו זריקה שלא אהבו. ובעוד המאמן המקומי מחבב הגנות אזוריות שיחפו על היעדר עבודה שיטתית, סימונה פיאניג׳יאני הוא המאמן האירופי הקלאסי, שמשחק כדורסל די שבלוני בהתקפה ודוגל בהגנה בסיסית וחזקה, בלי יותר מדי התאמות טקטיות. ועוד דבר: הוא גם לא בודק את הדרכון של שחקניו ולא ידריך את הישראלים שבהם בקמפיין של הנבחרת בקיץ או יישב איתם בבית קפה באביב. אז כשירושלים מגיעה לאירופה, נטולת מגבלות החוק הרוסי, הישראלים יושבים בצד.

קריסת השחקן הישראלי היא לא רק נחלתה של ירושלים, כמובן. לפני שארז אדלשטיין, אחד שדווקא יאמן את הישראלים בנבחרת, פוטר, הוא ספסל את גל מקל ויוגב אוחיון. מחליפו, רמי הדר, נהג כמוהו, ואיינרס בגאצקיס כבר סתם מדריך סחבה המתחזה לקבוצה. בשל גל הפציעות של כוכביה הזרים, מכבי מתייצבת בליגה בהרכב שמתבסס בעיקר על סגל ישראלי יקר, אבל הפסידה שלושה מששת משחקיה האחרונים, כולל השבוע בגלבוע, מול אחת הקבוצות העניות והחלשות בליגה. מקל, פניני, אוחיון, לנדסברג וחבריהם לא מספיקים כדי לגבור על מספר זרים אלמוניים מחוזקים בסגל ישראלי צעיר. בכלל, המרכיב הכמעט יחיד שיכריע אם קבוצה תצליח בליגה הוא איכות הזרים. מאיר טפירו נהנה באשדוד מאחד הישראלים הטובים בליגה, ג'ייק כהן (גם הוא לא ממש בוגר האקדמיה של האיגוד), אבל קבוצתו תקועה בתחתית בשל כישלון מוחלט בבחירת הזרים. נהריה העפילה לשלב הבא ביורופקאפ למרות תרומה מינימלית של הישראלים שאינם יהונתן שולדבראנד (שחקן נבחרת שבדיה, אבל למה להיות קטנוניים). אם מכבי או ירושלים יחליטו לחולל מהפכה ולקחת ישראלים טובים יותר מהנוכחיים, לא בטוח שיש להם מאיפה. כרם משעור, עמית שמחון ושון דוסון עדיין לא מוכנים לקרוע את אירופה, וספק אם יהיו בשלים לכך בעתיד.

הנקודה הבעייתית באמת היא שבכדורסל המקומי כבר ניסו הכל כדי לשנות את מצבת הישראלים העגומה. החוק הרוסי רק מהווה מכשול למאמנים מתוסכלים כפיאניג'יאני, שנאלץ לתת דקות לשחקנים מקומיים בינוניים במקום לזרים כשרוניים, והוא רק מקל על אליהו והלפרין ודומיהם לזכות בחוזים מופקעים שאינם מגיעים להם; האקדמיה לכדורסל שהוקמה על ידי האיגוד התפרקה בלי שרשמה על שמה הישגים או שחקנים יוצאי דופן. התובנה העצובה היא ששחקני עבר גדולים כמיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י או עודד קטש לא צמחו בזכות מאמני על או שיטות אימון שהלכו לאיבוד בהמשך. ההפך הוא הנכון: המאמנים כיום מתקדמים ומתוחכמים יותר. אלא שהשחקנים האלה גדלו פרא במגרשים פתוחים, שם התאמנו במשך שעות על גבי שעות, התנסו במשחק רחוב ושיפרו את יכולותיהם באופן טבעי. הנערים המודרניים מבלים הרבה פחות זמן על המגרש, וכדי להפוך אותם לשחקנים בוגרים מצטיינים נדרשות הרבה יותר שעות אימון, שאינן זמינות. הכדורסל הישראלי כבר לא יודע איך לייצר שחקנים ברמה גבוהה, והתוצאה היא שכדי להצליח קבוצותיו חייבות לשחק באירופה כשהן לא בונות על השחקן הישראלי.

נותר רק לתהות אם ילדים שהלכו בעבר לשחק כדורסל כדי להיות ברקוביץ', יצטרפו לחוג הקרוב למקום מגוריהם כדי להיות קרטיס ג'רלס. לטובת כל מי שהכדורסל הישראלי יקר ללבו, כדאי מאוד שהתשובה תהיה חיובית.