t
-
צילומים: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90; אי-פי

מה ביידן מחפש פה? זו האנרגיה, טמבל

האמריקנים מביטים בעיתונים שלהם הבוקר, והאלמנט הוויזואלי העיקרי איננו תמונתו של ביידן ביד ושם, אלא גרף המתאר את נסיקת האינפלציה. ככל שהגרף עולה, סיכויי המפלגה הדמוקרטית להינצל מתבוסה בבחירות אמצע הקדנציה יורדים
שמואל רוזנר, המדד
14 ביולי 2022
12:20
עודכן ב 16:22

נשיאים אמריקנים החלו לבוא לישראל רק בשנות ה-70. ביקורים נעשו להרגל רק משנות ה-90. היו שביקרו יותר, כמו ביל קלינטון. היו שבאו קצת פחות. אבל מאז קלינטון כולם באו. בוש, אובמה, טראמפ ועכשיו גם ביידן. למה? כל אחד מסיבותיו. לעיתים הייתה סיבה דרמטית, כמו הלוויתו של ראש הממשלה יצחק רבין, לעיתים סיבה מדינית או פוליטית. קלינטון בא גם כדי לנסות לסייע לשמעון פרס לנצח בבחירות של 1996. היו שהייתה להם עילה חגיגית. הכהונה של בוש נפלה על שנת ה-60 למדינה. היו שהיה להם צורך להוכיח משהו, כמו אובמה שהגיע כדי שלא יאמרו שהוא נגד ישראל.

ביידן הוא הראשון שמשתמש בישראל כתירוץ. הוא כבר היה כאן הרבה, כך שלא סקרנות מניעה אותו. הוא כבר הוכיח אינספור פעמים שהוא אוהד ישראל, כך שגם זה לא העניין. פוליטיקה? ביקור בישראל לא מסייע לו, וגם לא ליאיר לפיד. מדיניות? לביידן אין הרבה מה להציע בעניין שחשוב לישראל, איראן, ואין לו הרבה סיכוי לקבל משהו בעניין שחשוב לאגף השמאלי של מפלגתו, הפלסטינים.

> בואו לסקר המתגלגל של המדד: אם הבחירות היו נערכות היום, למי הייתם מצביעים?

אז למה הוא בא? כבר הזכרנו את קלינטון, שביקר כאן יותר מכל האחרים. ג׳יימס קארוויל, יועצו הפוליטי של קלינטון, היה מי שטבע את המשפט המוכר ״זו הכלכלה, טמבל״. הוא לא תמיד נכון, אבל במקרים רבים כן. בוודאי עכשיו. אם תרצו, זו לא ״הכלכלה, טמבל״ אלא ״האנרגיה, טמבל״. האמריקנים מביטים בעיתונים שלהם הבוקר, והאלמנט הוויזואלי העיקרי איננו תמונתו של ביידן ביד ושם, אלא גרף המתאר את נסיקת האינפלציה. ככל שהגרף עולה, סיכויי המפלגה הדמוקרטית להינצל מתבוסה בבחירות אמצע הקדנציה יורדים.

למי שרוצה להעמיק בפרטים, הקרב על הסנאט מתמקד כרגע בשאלה אם הדמוקרטים יצליחו לנצח בשלושה מתוך ארבעה מושבים תחרותיים (ניו המפשייר, נבדה, אריזונה, ג'ורג'יה). אם אחוזי התמיכה בנשיא יהיו גבוהים, אולי יוכלו לנצח בהם. אבל הם צריכים להיות גבוהים לא בנקודה או שתיים, אלא בערך ב-10% יותר. מבט משווה למצבם של נשיאים בעבר מלמד עד כמה ביידן בצרות.

זו כמובן לא אשמתו בלבד. אמריקה נעשתה מקוטבת יותר, וכפי שאפשר לראות בגרף, הרבעון השישי הוא לא רבעון מוצלח לרוב הנשיאים. לשני בני משפחת בוש היה מזל במובן הזה. לאחד הייתה התפרקות של האימפריה הסובייטית, לשני פיגועי טרור שהובילו את ארה"ב למלחמה בטרור. המשברים העולמיים הזניקו את התמיכה בנשיאים הללו, אך המשבר העולמי באוקראינה לא מספק לביידן מקפצה דומה, למרות שהתנהלותו בשלבים המוקדמים של המשבר, והצלחתו בגיבוש החזית העולמית נגד רוסיה, מצדיקות בהחלט מנה של קרדיט.

אנרגיה היא הסיפור הגלובלי המרכזי שהאמריקנים והאירופים מחוייבים לעסוק בו. המלחמה באוקראינה, בצירוף לסנקציות על איראן (שישראל דורשת להחמיר), כמו גם המתיחות עם הסעודים והתביעות לרסן את צריכת הדלק מסיבות סביבתיות – כל אלה מקשים מאוד על ניהול שוק אנרגיה יעיל וזול. האנרגיה מתייקרת וגוררת אחריה את שאר המוצרים.

כבלים אידיאולוגיים ומדיניים מקשים על האמריקנים להתנהל בגמישות הנדרשת בנסיבות כאלה. עין אחת על הפרוגסיבים והירוקים (שלא רוצים נפט), עין אחת על תומכי זכויות אדם (שלא רוצים את סעודיה), עין אחת על סין (שמנצלת את המתיחות האמריקנית עם איראן וסעודיה) ועין אחת על רוסיה (שידה על ברז הגז לאירופה). מדיניות קשה לעשות מזה.