צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

כבוד הרב, אני התפקרתי בשירות הלאומי

מי שחושב שרק בצבא אפשר להתקלקל מבחינה דתית, היה צריך לבקר בדירת השירות שלנו. הגיע הזמן להגיד לרבנים: אין לכם מושג מה קורה בשירות הלאומי
אורית נבון
12 במרץ 2017
11:09
עודכן ב 16 אוקטובר 10:09

לפעמים אני חושבת שאני צריכה להגיד תודה על זה שבתקופת השירות הלאומי לא נעצרתי על פיתוי קטין. אז לא הבנתי את זה, אבל היום ברור לי ששם לראשונה הרגשתי אובייקט מיני, אוסף איברים מהלך – איך אפשר להרגיש אחרת כשרבנים רואים אותך ועוברים לצד השני?

אחר כך הגיעו ההגבלות: "בלי חצאיות פרחוניות", "בלי שיער פזור", "העגילים האלה ארוכים מדי". הייתי מדריכת עולים בישיבה, בת יחידה במוסד שוביניסטי, שלא לומר פרימיטיבי. תוסיפו לזה את כל הסמינריונים וההרצאות המיסיונריות שסידרו לנו במהלך אותה שנה, ותבינו למה סיימתי את השירות הלאומי בתחושת מיאוס כלפי כל דבר שמזכיר דת. באוניברסיטה קצת נרגעתי, אבל את החוויות מהשירות לא יכולתי לשכוח.

נאום ה"מי יתחתן איתך" של הרב לוינשטיין הצחיק אותי, פשוט כי הוא כל כך מנותק מהמציאות. לא רק בצבא אפשר להתפקר, כבוד הרב. הנה, תראה אותי.

* * *

חיילים דתיים לא מדאיגים את הרבנים, כמובן. בכל פעם שעוד רב מהציונות הדתית מזדעזע משירות של בנות דתיות בצבא אני תוהה מה פשר הדרת הבנים מהדיון, שכן הנה משהו שכולם יודעים כבר מזמן: לא משנה באיזו מכינה קדם צבאית עברת או באיזו ישיבה השכמת לשחרית מדי בוקר – ברגע שתשתחרר מהצבא, יש מצב שתזדכה גם על הכיפה.

בערך כל הדתל"שים שאני מכירה חזרו בשאלה בצבא, אבל הרבנים מתעקשים לדבר על הבנות, אז יאללה, בואו נדבר. על בנות בשירות לאומי.

מה יכולה לעשות בת שירות שמתגוררת בדירת שירות אי שם, הרחק מהבית, עם עוד שש בנות? בואו נראה: להזמין ידידים לחפלה עד השעות הקטנות של הלילה, רק בלי הגיטרה, שהשכנים לא יתלוננו בפני הרכזת. להזמין את החבר לארוחת ערב בזמן ששאר הבנות הלכו להכנה לפסיכומטרי, אגב אפשר גם להישאר לבד בדירה בשבת ולהזמין אותו גם לארוחת בוקר, שלא נדע. וכמובן להגיע למוסד שבו את מתנדבת עם חצאיות קצרות במיוחד כי סוף סוף אף אחד לא מודד לך את האורך בכניסה; חברותיי ששירתו בבתי חולים או בבתי ספר יסודיים חגגו עם גרדרובה כלבבן, כזו שלא ממש הייתה עוברת בצבא למשל.

* * *

האמירה של הרב לוינשטיין ש"שיגעו לנו את הילדות, מגייסים לנו אותן לצבא, הן לא יהיו יהודיות, כל מערכת הערכים תשתבש" – מבהירה מה הוא חושב לא רק על בנות בצבא, אלא גם על בנות בשירות לאומי. נראה שגם הוא, כמו הרבה רבנים אחרים, סבור שבת שירות מתעוררת בבוקר לתפילת שחרית, יוצאת אל עוד יום מלא חסדים, וחוזרת לדירת השירות לקריאת שמע. אולי בגלל זה הם כל כך אוהבים לדבר נגד שירות של בנות בצבא, הרבנים; כי לגבי מה שקורה בשירות הלאומי הרי אין להם מושג. ומנין יהיה להם, רבני הציונות הדתית עשו צבא, לא שירות לאומי. 

אם רק היו חוקרים קצת יותר, יוצאים לשטח ונפגשים עם בנות שירות פנים אל פנים, היו מבינים ששירות לאומי לא מבטיח חיים דתיים בהמשך, בדיוק כמו שצבא לאו דווקא מוביל לחילוניות. 

הרב לוינשטיין חזר בתשובה אחרי שהשתחרר מהצבא, וזו זכותו. ככה זה, כשיוצאים מבית ההורים, אנשים באופן טבעי בוחרים את דרכם בחיים. כשאני אומרת שהתפקרתי בשירות הלאומי אני מתכוונת לזה ששם התחלתי מסלול של חזרה בשאלה שלמעשה נמשך עד היום. אז לוינשטיין החילוני בחר בדת ואני, הדתייה, בחרתי בליברליות - למה המסלול שלו לגיטימי ושלי לא? 

לא שאני צריכה ממנו אישורים. 

תהליך של חזרה בשאלה הוא מורכב ועמוק: מדובר בהתנערות הדרגתית מערכים מסוימים, והתחברות לערכים אחרים. אני לא יודעת מה בדיוק גורם לבנאדם דתי – גבר או אישה – לחזור בשאלה, אבל מן הסתם חוויות בראשית החיים הבוגרים יכולות להוות טריגר חזק. 

ומה היה קורה אם את השנתיים המעצבות בחיי הייתי מעבירה בצבא? את זה כבר לא אדע לעולם, אבל בתור אחת שלא אוהבת לזרום עם העדר, לפעמים אני חושבת שאולי דווקא בצבא, כמיעוט בסביבה חילונית מאתגרת, הייתה לי יותר מוטיבציה לשמור על הזהות הדתית שלי. אולי.