בגדול אני מגיעה לעבודה עם חצאית קצרה ועקבים – זה לא נוח, אבל אף ג'ינס לא עולה עליי ואני גם נמוכה. לרוב זה מרגיש לי הגיוני, אבל אתמול בצהריים קיבלתי טלפון שגרם לי לשקול שוב את העניין. "חשבנו שאולי תסעי לעמונה", אמר העורך מעבר לקו, "את יודעת, להביא משם את הסיפורים האישיים שמאחורי הכותרות". לקח לי בדיוק חמש שניות להידלק על זה, בחיי. עבור כתבת מגזין שכמותי מדובר במשימה מלהיבה ומאתגרת. הבעיה היא שהכי רחוק שהגעתי עד היום זה כפר סבא, והגרדרובה בהתאם.
"אין לך סניקרס באוטו למקרי חירום?", שאלה בעצב חברתי ג'. סליחה? יש לי באוטו טורטית למקרי חירום, זה מה שיש לי. וגם מגבונים וקונסילר שממש לא יעזרו לי עכשיו. סניקרס לעומת זאת, לא אנעל גם בשביל להוריד את הזבל. לא שאני מורידה את הזבל.
בינתיים, ההכנות לקראת המשימה כבר היו בעיצומן. "את יכולה להיות בצומת שילת בעוד חצי שעה?", התקשר התחקירן, "נצא משם, אל תשכחי להביא את המצלמה מקומה 2". סיכמנו שאסע הביתה להתארגן, ומשם אצא לקראתו. חשבתי רק על הסיפור, על החומרים המדהימים שאביא. מי יודע, אולי הכתבה שלי אפילו תשנה משהו; תארו לכם שאמצא משפחה ברוכת ילדים עם סיפור אישי קורע לב שאפילו שופטי בג"צ לא יוכלו להישאר אדישים אליו?
אבל כשהכנסתי את המצלמה הענקית לבגאז', התחלתי להרגיש את האדרנלין. אני מתכוונת, את הפחד.
"את סתם עושה דרמות", אמר חבר שמאלני שאיתו התייעצתי. "אפשר לחשוב, הרי באריאל היית, נכון? זה לא כזה שונה, וחוץ מזה תמיד את יכולה לקפוץ לביקור אצל איזו חברה מתנחלת שתרים לך קצת את מצב הרוח. ימנית שמפחדת לנסוע ליו"ש, מי שמע על דבר כזה?"
ובכן. הפעם האחרונה שהייתי באריאל הייתה בגיל 18, כשהמנהלת באולפנה הכריחה אותנו לנסוע לשיעור מחשבת ישראל במכללת אורות. אין לי חברות מתנחלות. ואני לא אוהבת לצאת מאזור המרכז אלא אם הוזמנתי, נגיד, לחתונה בחדרה, שזה דבר שיכול להרוס לי את כל השבוע.
* * *
אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על זה שאני פוחדת. חשוב לי להדגיש את זה, כי לרגע אחד מצאתי את עצמי מתגוננת: "תתפלא", אמרתי לאותו חבר שמצביע מאז ומעולם למפלגת העבודה, "לא כל הימנים אוהבים לחטוף אבנים ובקבוקי תבערה בכבישי יהודה ושומרון, אפשר להיות ימנים גם בלי לרצות למות על קידוש הארץ". ומיד שנאתי את עצמי קצת, כי למה אני צריכה להסביר את זה בכלל? מי שיוצא מנקודת הנחה שכל הימנים מסיירים בקריית ארבע בזמנם הפנוי – בעיה שלו. במציאות, כל אחד והאופי שלו.
יש שמאלנים שמאוד אוהבים לנסוע לאזורי העימות, יש גם ימנים כאלה. ויש שלא. קחו אותי למשל: מטבעי אני לא חיית שטח, מה לעשות. בבית הספר טיולים שנתיים היו הסיוט שלי, וכשהתבגרתי זה לא נהיה יותר טוב. הייתי שמחה לו יהודים היו יכולים להסתובב בחופשיות ביהודה ושומרון, אבל גם אם הייתה שוררת שם אידיליה, סביר להניח שלא היה לי מה לחפש שם.
תשמעו סוד: המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי שהודעתי שאני מוותרת על עמונה הייתה: איזה יופי, עכשיו אוכל לקפוץ לפארם לקנות את הקרם שתכננתי כי נגמר לי. אני צריכה גם גרביונים. ובאמת הלכתי לפארם וקניתי והרגשתי ממש טוב עם זה שלא נסעתי לעמונה.
בעצם, יש מצב שלשלוח אותי להכין כתבה על עמונה זה קצת כמו לבקש מצבי יחזקאלי להרים תחקיר על קרמים בסופרפארם – כמובן, בהנחה שהוא מתעניין בטיפוח לפחות כמו שאני אוהבת אקטואליה. אבל אהבה זה דבר אחד, ולכתת רגליים על הר טרשים קירח זה דבר אחר. אני אוהבת להרגיש מתחת לרגליים שלי פרקט.
* * *
אז איך בדיוק יהיו לי חברים מתנחלים, אני שואלת אתכם, אם אני פוחדת להיפגש איתם אפילו לקפה? אני עוד זוכרת איך יצאתי פעם עם בחור מקדומים – חיבבתי אותו מאוד אבל כף רגלי מעולם לא דרכה בביתו. "רק אני בא אלייך כל הזמן", הוא רטן, "מתי גם את תבואי אליי?". כשתעבור לרמת גן, חבוב, כשתעבור לרמת גן.
אין לי דעה נחרצת בקשר לסכסוך המקומי הזה - מותר לי להגיד את זה, או שאם אני ימנית אני אוטומטית חייבת לחשוב שהקרקעות שייכות ליהודים ושהערבים יילכו לעזאזל? עם כל הכאב, אני מקבלת את הכרעת השופטים, ורק מקווה שבניגוד למה שקרה בהתנתקות, כאן הפינוי – אם וכאשר - יהיה יותר יעיל והוגן. המשפחות המפונות חייבות פתרון של קבע, ובמהירות האפשרית.