רבקה מיכאלי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

תני לי לנחש: גנבו לך את המדינה

אז עכשיו גם רבקה מיכאלי מספרת בעיתון כמה הכיבוש נוראי והמדינה פח. ואני אומרת: דברו איתי כשיהיה על השער אמן ימני מבסוט
אורית נבון
20 בנובמבר 2016
17:52
עודכן ב 17 אוקטובר 09:59

אין תקווה, תאמינו לי אין. הכיבוש נוראי, המדינה פח, המתנחלים גזענים, מזל שיש לנו את בצלם הפטריוטים, חמודים כאלה פשושים איך הם מייצגים אותנו יפה באו"ם – הנה, חסכתי לכם עשרה שקלים על עיתון לסופשבוע, אין בעד מה.

הצילו, העיתונים נהיו משעממים כל כך. מזל שעוד נשארו לנו מדורי רכילות לשמוח בהם כי השערים הפכו צפויים כמו פפראצי של אגם רודברג רצה בפארק הירקון עם נעלי נייקי וחולצת נייקי וטייטס נייקי.

כבר חודשים ארוכים שמצב הפרינט גרוע - אני רק רואה תמונה מהורהרת של אמן על שער של מוסף, וכבר יודעת אלו ציטוטים אמצא שם ואיך תיראה ההתנצלות שלו באולפן שישי. ומילא אם כל הדרמות האלה היו נובעות מתוך אכפתיות, אבל הם מדברים רק כשהם צריכים לקדם משהו. קחו מהם את המופע או הסינגל או ההצגה החדשה – מילה הם לא יגידו.

הנודניקית התורנית היא רבקה מיכאלי, פרסונה שיש לי הרבה כבוד אליה, אני מודה. אבל רק כשהיא על המסך או על הבמה. לראות אותה מתבכיינת על השער של 7 ימים פחות מתחשק לי.

* * *

בשבוע שעבר אביב גפן התלונן בערוץ 2 על זה שאמנים פוחדים להביע דעה פוליטית. זה קצת הצחיק אותי. אני חוששת שגפן לא ממש קורא עיתונים, ובעיקר אני דואגת לחיבור שלו עם המציאות: האם הוא לא קולט שרוב האמנים הם אנשי שמאל ששורקים בוז למירי רגב ברגע שהיא נכנסת לאולם, עוד לפני שהיא אומרת מילה? האם הוא לא רואה הצגות וקטעי שירה בפסטיבלים על חיילי צבא הכיבוש הנוראיים שמתאכזרים לפלסטינים במחסומים?

הייתי מצפה מבנאדם בעל תודעה פוליטית מפותחת כשלו לפקוח קצת עיניים ולראות עד כמה אמנים בישראל חוגגים את היותם אנשי שמאל פסימיים. לא שזה רע, אמנים מיוסרים זה הגיוני בעיניי. אופטימיסטים שמסתובבים כל היום עם חיוך מרוח על הפרצוף עובדים בבנקים או בסוכנויות ביטוח, לא בתיאטרון.

אומללות טובה ליצירה אבל כמה אפשר לשמוע אתכם מייללים על המדינה, רבאק?
התגובות מטריפות אותי לא פחות. אני קוראת בפייסבוק מחמאות לרבקה מיכאלי על כמה שהיא אמיצה ואני רוצה לשאול: תגידו, אתם רציניים? מה אמיץ בלדקלם את המנטרות שאומרים כל החבר'ה במילייה שלך? אמן שידבר על כמה שהוא מבסוט מהמדינה ומצה"ל – זה אומץ. מצד שני, מי יתן לו שער?

בהקשר של רבקה מיכאלי, אפשר גם להזכיר תופעה חברתית ידועה: מגיל מסוים, אנשים מפסיקים לדפוק חשבון. אין שום דבר אמיץ בדבריה, פשוט כי אנשים בגילה כבר מפליצים חופשי במעלית ואומרים לנכדה שתכלס היא קצת מכוערת, אז שדעה פוליטית תגרום לי להתעלף לרגליה? וואו, כמה שאני מחכה כבר לגיל 78.

* * *

אני רוצה לסיים בעצה טובה לכל מי שקורא את הראיונות האלה ומתעצבן מאוד כמו שאני התעצבנתי פעם. העצה היא: לעולם אל תחרימו אמנות בגלל דעותיו של האמן. פעם הקפדתי לדלג על אמנים שהרגיזו אותי בראיונות.
הרגשתי שהם מזלזלים בי כימנית אז למה שאמחא לכם כפיים מהקהל? שייחנקו. עד שהבנתי שאם אני רוצה להשתמש כראוי במנוי שלי לקאמרי, אני לא יכולה להחרים את איתי טיראן.

בסדר, אז הם חושבים שאחרי רצח רבין הלכה לנו המדינה ושהציבור מטומטם והכיבוש משחית, אז מה? אני לא גדלתי על מורשת רבין וכיבוש מבחינתי זה חלק מהחיים כי ככה זה כשמנצחים במלחמות, מספחים שטחים. המחלוקת האידיאולוגית בינינו לא מפריעה לי ליהנות מתיאטרון טוב, מסרט קולנוע מושלם.

מצטערת בשבילך שרע לך במדינה הזאת, רבקה מיכאלי, מצטערת גם שזה לא מעניין אותי. דברי איתי כשיהיה לך פה טוב.