אב עם עגלת תינוק
(צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

אבות רוצים להיות בבית, אבל לא נותנים להם

מחקר חדש: אבות צעירים בישראל רוצים להיות מעורבים בגידול הילדים, אבל שוק העבודה שם להם רגל
הילה ויסברג
01 בספטמבר 2017
00:00

בפסח האחרון נולד בבית שלנו סיפור אהבה, שגיבוריו הראשיים הם התינוק שלי, דניאל בן השנה, ואבא שלו. ארסנל המילים של דניאל עדיין די מצומצם, אבל יש בו מילה אחת שללא ספק נאמרת יותר מכל השאר: "אבא". קם בבוקר ומבקש את אבא. יוצא לטיול ומחפש את אבא. אבא מגיע - והוא זורח מאושר. הבנתם את העיקרון. ובעוד צפיתי בשניים האלה נעשים קרובים ומגובשים מתמיד, חשבתי לעצמי - רגע, יש לי חלק בכל זה. הרי מאז שאני עובדת יותר, אביו של דניאל נמצא במחיצתו יותר. וזה עובד מעולה. לכולם.

בכל זאת, נשאלת השאלה: מדוע הייתי צריכה להיעדר יותר מהבית, כדי שבן הזוג שלי יהיה נוכח יותר? מדוע הורות שוויונית - שוויונית באמת, לא 60% היא, 40% הוא - היא הרבה פעמים תוצאה של כורח, ולא של תפישת ההורות כאחריות משותפת?

האישה הישראלית היא שיאנית התעסוקה והילודה

מי שיצא לחקור את השאלות האלה הוא אור ענבי (41), דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ואב לשלושה. עד לפני כעשור היה ענבי קצין קרבי בצה"ל, ובמסלול המהיר לקריירה צבאית. אבל רגע לפני שנולדה בתו הבכורה, הוא החליט שהרכבת הדוהרת הזו לא מתאימה לו, וירד ממנה. "שירתתי כקצין לוחם בנח"ל, והשתחררתי בדרגת רב-סרן", מספר ענבי. "אני זוכר את שיחות הטלפון של הקצינים עם הילדים שלהם; משהו בסגנון 'חמודי, לילה טוב', וגם אמירות כמו 'אוי, כבר עשר בלילה, הבטחתי לילד שאתקשר, ושכחתי'. זה חלחל לתוכי. הבנתי שאני לא רוצה להיות אבא כזה. דווקא שם, בצה"ל, התחלתי לגבש את תפישת האבהות שלי".

"ככל שהאבא עובד יותר, כך המעורבות שלו בבית פוחתת. אבל פקטור עוד יותר חזק מזה, הוא מספר שעות העבודה של האם. ככל שהיא עובדת יותר, הוא נוכח יותר"

לאחר השחרור, ענבי החל ללמוד לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. את עבודת התזה כתב על השילוב בין אבהות לקריירה צבאית ואת עבודת הדוקטורט - בהנחיית פרופ' דני קפלן וד"ר שירה עופר - מיקד בשאלה מהם הגורמים המשפיעים על מידת המעורבות של אבות בזירה הביתית. המחקר נערך בקרב 705 אבות ישראלים, יהודים, שלהם לפחות ילד אחד בגילי 6-0.

אחד מהגורמים שמשפיעים על מעורבות האבות - כפי שנוכחתי גם אני - הוא מספר שעות העבודה של האם, וגם שכרה (אם כי במידה פחותה). "ככל שהאבא עובד יותר, כך המעורבות שלו בבית פוחתת", מסביר ענבי. "אבל פקטור שהיה עוד יותר חזק מזה, הוא מספר שעות העבודה של האם. ככל שהיא עובדת יותר - כך הוא נוכח יותר, ולוקח חלק ממשמעותי יותר בפרקטיקות הטיפול היומיומיות".

זאת אומרת, רק כשמכריחים את האבות הם באים.
"כן, זה קורה כשקיים איזשהו אילוץ. עדיין קיים חוסר איזון אינהרנטי בתצורות העבודה של נשים וגברים בשוק העבודה", אומר ענבי. "וזה ניכר במיוחד כשהם נעשים הורים. נשים נוטות להוריד הילוך, ואילו גברים נוטים לעבוד יותר. ואז הם אלה שמתקדמים, בעוד שהן נתקעות. ואז מי נשאר בבית כשהילדים חולים? מי שמשתכר פחות".

זה נכון. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2014, מספר שעות העבודה השבועיות של נשים, העובדות במשרה מלאה, פוחת ככל שיש להן יותר ילדים (מ-43.4 שעות בממוצע ל-41.6), ואילו אצל גברים המגמה הפוכה (בקרב מי שיש לו עד שני ילדים). המגמה הזו ניכרת גם בנתוני השכר הממוצע, שהוא נמוך יותר אצל נשים עם ילד אחד, בהשוואה לנשים ללא ילדים. אצל גברים בקבוצות אלה השכר הממוצע דווקא עולה, והוא מלכתחילה גבוה יותר משמעותית - פער של 37%.

אבל בכל הנוגע לעבודה עצמה - נשים ישראליות הן שיאניות תעסוקה. 65% מהן עובדות (וכך גם 72% מהגברים) - יותר מהנתון הממוצע ב-OECD, שעומד על 59%. אבל ישראל היא לא רק שיאנית תעסוקה, אלא גם שיאנית ילודה. שיעור הפריון כאן הוא שלושה ילדים לאישה - הגבוה ביותר ב-OECD.

"זה פרדוקס", אומר ענבי. "באירופה אין מספיק ילדים, אז מקדמים שם מדיניות פרו-משפחתית. אצלנו, מכיוון שאנשים מביאים ילדים בין כה וכה, אין מדיניות כזו. רואים הבלחות - חוק חינוך חובה מגיל 3, סבסוד צהרונים. אבל זה לא מספיק".

אור ענבי ומשפחתו. אור ענבי ומשפחתו. "בצה"ל התחלתי לגבש את תפישת האבהות שלי"

האבות נמצאים עם הילדים בעיקר בבוקר ובערב

לבד משעות העבודה של האם, ושכרה - אילו גורמים נוספים משפיעים על מידת המעורבות ההורית של האב? באופן מפתיע, ענבי מצא שזה לא כל כך משנה במה האב עובד, עד כמה הוא משכיל, מהו מוצאו האתני, או כמה ילדים יש לו. פרמטרים חשובים בהרבה הם מידת הגמישות שניתנת לו במקום העבודה ומספר ימי החופשה שלקח מעבודתו לאחר לידת התינוק. "הגורמים הדמוגרפיים הם לא הסיפור פה", אומר ענבי. "גמישות דווקא כן. מצאתי שככל שמקום העבודה מקנה יותר גמישות לאבות, כך הם נוטים לדווח שזירת העבודה וזירת הבית מעשירות זו את זו. הרי במצב כזה, גם אם עובדים שעות ארוכות, אפשר להתחלק בשעות שנמצאים עם הילדים. את תעבדי היום עד שמונה, ומחר אני. ותמיד אפשר לפתוח את הלפ-טופ בתשע בערב, ולהמשיך לעבוד מהבית".

במילים אחרות, ענבי מבקש מכם להפסיק לראות באבות "אשמים מידיים" - אלה שנוח להם להישאר במשרד בזמן שהילדים צווחים בבית. "יצאתי למחקר עם לא מעט ביקורת כלפי אבות. למה אתם לא עושים יותר? למה אתם לא מעורבים יותר? אתם ההגמוניה, אתם בעמדות הכוח. זה בידיים שלכם, אם רק תרצו. אבל לאורך הדרך הבנתי שהמגמות הן שונות. אבות רוצים להיות נוכחים, אבל לא מאפשרים להם. לא כל הגברים בכל מקומות העבודה יכולים לעשות את השינוי שהם מייחלים לו. במובן זה, אבות הם קרבנות של השיטה הכלכלית שבתוכה הם פועלים".

ענבי מבסס את הטענה הזו על כך שהעמדות שהביעו האבות שרואיינו למחקר, שוויוניות הרבה יותר מאלה שדווחו בעבר. למשל: רק 24.3% מהמרואיינים הסכימו עם אמירה מסוג "לעתים קרובות ילדים קטנים סובלים כשהאמא עובדת", בעוד ששיעורי ההסכמה עם השאלה הזו לפני 15 ו-20 שנה היו כפולים, ונעו סביב 50%. בנוסף, 81% מהם הסכימו עם ההיגד: "לדעתי אבות, כמו אימהות, צריכים להיות מעורבים מאוד בטיפול בילדיהם".

אינפו עמדות של אבות

"אני מניח, שגם כשגברים רוצים לצאת מוקדם יותר הביתה, מצפים מהם להיות נוכחים - והם מתיישרים עם הציפייה הזו", אומר ענבי. "נוכחות היא גם פקטור לקידום. יש מחקרים שמראים שהמינגלינג שקורה במשרד אחר-הצהריים, כשאנשים מורידים הילוך, שותים קפה ביחד ומריצים צחוקים, הוא גם הזמן שהשמות של המיועדים לקידום עולים על השולחן. מכיוון שלמנהלים יש נטייה לקדם את הדומים להם, אז נשים מקודמות פחות. מצד שני יותר ויותר גברים מבינים כיום שכשהם נעדרים מהבית, זה פוגע בקריירה של בת הזוג שלהם. היא לא תתפתח, והיא לא תתקדם".

נשים עדיין תלויות בכך שבן הזוג שלהן "יאפשר" להן לפתח קריירה. או שהוא יתמוך בהן, או שהסבתות יירתמו. מישהו צריך לחפות עליהן. ברירת המחדל - עדיין - היא שהילדים הם הבעיה של האמא.
"נכון, ואלה בדיוק התפישות החברתיות שאותן צריך לפרק. האבא הוא עדיין על תקן 'עוזר'. כולם מתמוגגים מזה שהוא 'עוזר לה'. הילדים הם האחריות שלה. הדיבור עם הגננת, טיפת חלב, קבוצות ההורים - כל אלה שלה. ואם היא בוחרת בעזרה בתשלום, אז המסר שמגיע מהסביבה הוא שהיא אמא לא מספיק טובה. נשים צריכות להיות קודם כל אימהות טובות. כל השאר בא אחר כך".

המגמות האלה משתקפות בבירור מהמחקר של ענבי. מתשובות המרואיינים עלה שאבות מטפלים בילדיהם בשיעורים משמעותיים בבוקר ובערב - כלומר, לפני ואחרי העבודה - אבל הרבה פחות אחר-הצהריים. למשל: יותר מ-60% מהאבות דיווחו שהביאו את ילדיהם לגן בשבוע האחרון (שלוש עד חמש פעמים בשבוע); כמעט 70% מהם ערכו להם מקלחת בתדירות זו ו-77.2% מהם השכיבו את הילדים לישון. מצד שני, רק 31% מהם החזירו מהגן או בילו עם הילד בגן השעשועים. 

אינפו מעורבות של אבות

"כל המחקרים על מעורבות הורית מצביעים על כך שהחלוקה היא עדיין שני שליש-שליש לטובת נשים", אמר ענבי. "זה גם מה שאני מצאתי. מטלות הבית - ניקיון, האכלה, טיפול בילדים - כל אלה עדיין של נשים. בתחום הזה לא חל שינוי משמעותי בשנים האחרונות".

אז איך משנים את זה?
"זה מתחיל מהורות שוויונית. עד שלא תהיה הורות שוויונית - שוויונית באמת - לא תהיה חברה שוויונית. כדי שזה יקרה, המדינה צריכה להתערב ולאפשר לנשים לעבוד יותר באמצעות חקיקה תומכת. למשל: להכיר במטפלת כהוצאה מוכרת, לסבסד מסגרות לילדים וכן האלה. וגם - דבר חשוב מאוד, הוא להקצות לגברים חופשת לידה ייעודית. ההצעה של ח"כ רחל עזריה להוסיף עוד שבוע לחופשת הלידה בתשלום עושה לדעתי יותר רע מטוב. היה נכון להקצות את הכסף הזה לחופשה שתהיה רק של גברים, בסגנון - קח את זה או אבד את זה".

תכנית מסוג זה אכן הוכיחה את עצמה בכל מקום שבו יושמה. בגרמניה למשל, שם היא יצאה לדרך
ב-1997, שיעור האבות שמנצלים את חופשת הלידה קפץ מ-3% ל-20%. "זה מעולה שמישהי כמו מנכ"לית משרד התחבורה קרן טרנר, אומרת - אין ישיבות אחרי שלוש בצהריים יומיים בשבוע. אבל זה לא מספיק", מסביר ענבי. "הורות שוויונית לא תקרה אם אנשים יסמכו על הרצון הטוב של מעסיק זה או אחר. דרושה מדיניות שונה. ואז, כשנשים ישקלו מה יותר משתלם - להישאר בבית עם התינוק או לחזור לעבוד - יהיה להן ברור שהן חוזרות לעבוד. כשזה יקרה, נראה את תקרת הזכוכית מתחילה לזוז".

אבל יש נשים שטוב להן כך. הן רוצות להיות המטפלות העיקריות של הילדים שלהן.
"כל עוד זה מה שאנשים רוצים ובוחרים זה בסדר. אבל כשאת רואה שכמעט כל הזוגות עושים את אותה הבחירה, אז זו לא בחירה, אלא ניתוב. כשאני מסתובב עם העגלה של התינוק שלי ב-12 בצהריים במודיעין, אני סובל מסנקציה חברתית. מסתכלים עליי מוזר. אנשים חושבים: 'למה הוא מסתובב עם תינוק בצהריים? למה הוא לא עובד? הוא כנראה פוטר'. נשים מקבלות את המסר ההפוך. התפקיד שלהן הוא להיות רחם לאומי. ומי יפרנס את הילדים האלה? הוא כמובן. אבל על גברים מונח עול די רציני בעצם הידיעה שתפקידם העיקרי הוא לפרנס - בין אם זה מתאים להם, ובין אם לא. ועל המחיר הזה לא מדברים".

hilaw@kan.org.il