זה רק הכסף שלנו, למה שנדע?

כך הגנרלים והגנרלים במיל' יכולים לכופף איזה חוקים שהם רוצים כשהם מפעילים את תקציב הביטחון, ואתם לעולם לא תדעו
שאול אמסטרדמסקי
23 בנובמבר 2016
14:00
עודכן ב 16 מרץ 21:06

רגע, איך בעצם אמורים לרכוש צוללות? או ספינות לחיל הים? או מגפיים לחיילים במוצבים בצפון?

מאחורי הסיפור המרכזי של הצוללות – המשולש של הון, שלטון ודוד שמרון – מסתתר סיפור נוסף. איך בדיוק עובד תהליך הרכש בצה"ל ומשרד הביטחון. איך בדיוק עובד התהליך שבקצה אחד שלו כספי המיסים שלנו, ובקצה השני נרכשות שלוש או שש או תשע צוללות מגרמניה. איך בדיוק זה עובד. אז בשביל להציץ פנימה, הנה איך שזה עבד בתהליך רכישת ספינות סיור חדשות לחיל הים כדי להגן על המים הכלכליים של ישראל (כלומר, שדות הגז), שגם הן קשורות לסיפור הצוללות הגרמניות.

הסיפור הזה התחיל אי שם ב-2012, אחרי גילוי מאגר הגז לוויתן. חיל הים וצה"ל קפצו על גילוי המאגר כמוצאי שלל רב וגיבשו עבודת מטה שהגדירה את צרכי חיל הים בציוד חדש – ספינות סיור – בשביל להגן על המים הכלכליים. בעיקרון, מאותה שנה, כל רכש מעבר ל-300 מיליון שקל מחייב את החלטת הממשלה (או ליתר דיוק, את החלטת ועדת השרים להצטיידות בראשות ראש הממשלה).

הואיל ושרי הממשלה לא באמת יודעים מה לעשות עם בקשות הרכש האלה, ואין להם שום כלים בשביל לדעת אם הצרכים האלה מנופחים (מבחינה מבצעית או תקציבית), מי שאמור לרכז את עבודת המטה האזרחית בנושא היא המועצה לביטחון לאומי – המל"ל.

ואמנם, במהלך 2014 נערכו דיונים מקדימים במועצה לביטחון לאומי, עם נציגי צה"ל ומערכת הביטחון מצד אחד ונציגי משרד האוצר מצד שני. במשרד האוצר, לא תופתעו, התנגדו לרכש הספינות האלה. או ליתר דיוק, כפי שנמסר לי ממשרד האוצר באופן רשמי בימים האחרונים, הם סברו שאם צה"ל רוצה לרכוש ספינות חדשות לחיל הים הוא מוזמן לעשות זאת מתקציבו שלו – כלומר על ידי רה-ארגון של סדרי העדיפויות במסגרת התקציב הקיים – ולא לדרוש על כך תוספת.

חחח.

אגב, מי שניהל את הדיונים האלה במל"ל הוא תא"ל במיל' אבריאל בר יוסף, שחשוד כיום כי לקח שוחד בעסקה הזו מאחורי הקלעים וכי דחף את הנושא בגלל מעורבותו האישית בעניין.

במאי 2015 משרד הביטחון הודיע חגיגית על הטקס לחתימת החוזה מול הגרמנים לרכישת הספינות האלה. הנה, עיניכם הרואות, יש אפילו תמונה:

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחוןצילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

אז חיל הים קנה 4 ספינות, בעלות כוללת של 430 מיליון יורו. מתוכם, ממשלת גרמניה נתנה לישראל מתנה של 115 מיליון יורו, כלומר שנשאר לנו לשם רק 315 מיליון יורו, שהם פחות או יותר 1.5 מיליארד שקל.

אה-מה-מה, מיליארד וחצי שקל הם המון כסף. איך אפשר לקבל החלטה בעלות כזו חרף התנגדות משרד האוצר? איך מנפנפים את המעצבנים האלה מאגף התקציבים? מהנדסים פיתרון חוץ תקציבי. עדות לכך אפשר למצוא בפסקה האחרונה, האחרונה ממש, של ההודעה החגיגית של משרד הביטחון. הנה זה בשפה שלהם:

עסקת "מים כלכליים" תמומן מתקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון, שאישרה הממשלה. את המעטפת המימונית לעסקה יעניק בנק דיסקונט, שזכה בהליך תחרותי בינלאומי שקיים אגף הכספים, ובו התמודדו שלושה בנקים אירופאיים וחמישה בנקים ישראליים.

מה זה בדיוק "תקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון", אתם שואלים? מה זה בדיוק "מעטפת מימונית", אתם תוהים? התהייה במקום. מה שקרה פה הוא אירוע נדיר למדי – משרד הביטחון לקח הלוואה. הוא לקח הלוואה בשביל לפרוס את העלות של העסקה הזו, בשביל שלא תהיה בעיה תקציבית, וכך אנשי אגף התקציבים לא יוכלו להגיד מילה ולא יוכלו להתנגד לעסקה. לא משנה שמשרד הביטחון הוא לא בדיוק איזו חברה עסקית שיכולה לקחת הלוואה, להשקיע אותה בפיתוח וצמיחת העסק ולהחזיר את ההלוואה בעתיד מפירות הצמיחה הזו – משרד הביטחון הוא לא פירמה עסקית והוא לא צומח לשום מקום, יש לו תקציב שנתי והוא עובד על פיו.

במשרד הביטחון פשוט פרצו את המסגרת הזו. ככה, פשוט ככה, בחסות היצירתיות של אגף החשבת הכללית במשרד האוצר.

כשההודעה הזו יצאה פניתי מיד למשרד הביטחון בדרישה לקבל את תנאי ההלוואה. תהיתי, למשל, כמה ריבית אנחנו משלמים על ההלוואה הזו, מה הפריסה לתשלומים, וכל מידע שאני יכול לקבל. במשרד הביטחון השיבו שלא ישיבו. אז הגשתי בקשת חופש מידע, באמצעות התנועה לחופש המידע.

כעבור ארבעה חודשים הגיעה תשובה רשמית ממחלקת חופש המידע במשרד הביטחון. הם השיבו לנו בשלילה – הם לא ימסרו לנו את המידע על תנאי העסקה. הנימוק שלהם היה מפתיע במיוחד. הנה ציטוט מתוך התשובה שלהם:

הסכמי המימון המבוקשים הם מסמכים פיננסיים אשר הצדדים להם הינם מוסדות פיננסיים בארץ ובחו"ל. הסכמים אלה מצויים במשרד הביטחון, ואולם המשרד אינו צד להם.

רגע, מה?

אז כן, מסתבר שמשרד הביטחון כלל לא היה צד להסכם הפיננסי, לקונץ פטנט הזה שאפשר לפרוץ את מסגרת התקציב ולהביא כסף מהירח בשביל לממן את עסקת הספינות האלה. אז אם משרד הביטחון שקנה את הספינות הוא לא צד לעניין, מי לעזאזל כן צד לעניין? בנק דיסקונט פה בישראל שלמעשה מלווה את הכסף למספנה שמייצרת את הספינות, או משהו כזה. תקציב הביטחון – אם אני מבין נכון, כי בתכל'ס מעולם לא קיבלתי על זה תשובה – משלם בחזרה לבנק דיסקונט את הכסף בתשלומים. כמה תשלומים? מה הריבית? קדחת, לא תדעו. לא בחופש המידע ולא בכלל.

אז זהו, זו היתה רק הערת שוליים לסיפור הגדול של הצוללות בשביל להזכיר שתהליכי הרכש הגדולים ביותר והיקרים ביותר של צבא ההגנה ומערכת הביטחון לא תמיד עובדים כמו שאתם חושבים, לא בפן המבצעי, לא בפן הניהולי, וגם לא בפן המימוני. הערת שוליים קטנה, קטנטנה ממש, על איך הגנרלים והגנרלים במיל' יכולים לכופף איזה חוקים שהם רוצים כשהם מפעילים את תקציב הביטחון, ואתם לעולם לא תדעו.

ובעצם, למה שתדעו? זה כולה כספי המסים שלכם.