מטוס מכבה שריפה בזכרון יעקב
צילום: מאיר ועקנין, פלאש 90

דברים שאבדו לנו באש

גל השריפות מחזיר נפגעי אסונות הקודמים לטראומות העבר
יערה שפירא
24 בנובמבר 2016
16:17

גל השריפות הנוכחי הותיר לא מעטים מחוץ לבתיהם, ואחרים חוששים שהלהבות יגיעו גם אליהם. זו לא הפעם הראשונה שבה הצתות מכוונות או מזג אוויר קיצוני גורמים נזקים כבדים, והפגיעה קשה במיוחד כשהיא מתבטאת באבידות בנפש, כפי שאירוע באסון הכרמל, ובפצועים. עם זאת, גם כשאדם מאבד את ביתו בשל דליקה הטראומה קשה – וההתאוששות ממנה מורכבת.

השריפה בבית אורן ב-2010. כשקורה דבר כזה הכל מתגמדהריסות בבית אורן, 2010. "כשקורה דבר כזה, הכל מתגמד" (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

יעל מזרחי, תושבת בית אורן, לא תשכח לעולם את היום שבו ביתה נשרף במהלך האסון בכרמל ב-2010: "פינו את כל הקיבוץ למרכז הקהילתי והיינו שם כשקיבלתי את הידיעה שהבית שלנו נשרף. הכל היה אש מסביב ובהתחלה חשבנו שלא נשאר ממנו כלום. בעלי אמר לי להיפרד לשלום מהחפצים שלנו, אבל לא הכל נהרס: היה לנו ארון שקיבלנו בירושה, ששרד את השואה, והוא ניצל. זה הכל, כל השאר לא חשוב. עד היום הבית בקושי שופץ, ואומרים שהוא שוקם אבל אי אפשר לשקם בית אחרי שריפה. אם רוצים לשקם צריך לעקור את החלונות והכל. את כל מה שבאמת צריך להחליף לא החליפו. בכל הימים ההם המדינה לא עזרה לנו בכלל, אבל המועצה דאגה לנו מאוד. היינו חודשיים מחוץ לבית, חודש במלון בנחשולים ועוד חודש בקיבוץ שלנו. את זה המועצה סידרה לנו. אחר כך עלינו בחזרה הביתה כדי לפקח על השיפוץ. הנכדים לא יכולים לשכוח את זה, למרות שהם היו מאוד קטנים. גם הם גרים בקיבוץ ופונו עם כולם".


עוד היא מספרת שהחשש משריפות עדיין מקנן בלב התושבים: "קשה מאוד להתגבר על זה, זו טראומה וכשקורה דבר כזה הכל מתגמד. לכן אני יודעת מה עוברים עכשיו התושבים של זכרון יעקב וחיפה, ליבנו איתם היום. בימים כאלה, של הסופות, גם אנחנו מסתכלים בשבע עיניים על מה שקורה אצלנו".

הריסות בעין הודהריסות בעין הוד. "מכל דבר משתקמים" (צילום: גילי יערי, פלאש 90)


האסון בכרמל בשנת 2010 לא היה הראשון שידעו תושבי האזור. דליה בן מיור, תושבת עין הוד לשעבר, איבדה את ביתה שנשרף כליל בשריפה שפרצה בכפר שתים-עשרה שנים קודם לכן, ב-1998. "השריפה התחילה בבוקר בדלית אל כרמל ולא ידענו אם זה יגיע אלינו, הבית שלנו היה בקצה הכפר והיה לידינו חורש של אורנים. אנחנו קדרים, אז יש לנו צובר גז גדול שהיה בחצר. כשראינו שהאש מגיעה ניסינו לסגור אותו וברחנו. כולם יצאו החוצה מהכפר והוא עלה בלהבות, האש זזה מהר והבית שלנו נשרף לגמרי. היו בו את כל הדברים שלנו, כולל אוספי אמנות אדירים שהבאנו מאפריקה ומהמזרח הרחוק ודברים יקרים, וגם היינו בלי ביטוח של הבית. ההפסד הכספי היה עצום וכמעט אף אחד לא עזר לנו. למרות זאת, מהר מאוד לקחנו את הדברים בפרופורציות. זה קרה לנו תוך כדי תקופת הפיגועים וגם תוך כדי שבעלי החלים משבץ מוחי. הבנתי שבית שנשרף זה לא כמו מוח שנשרף. הרגשתי שאם אנחנו בריאים ושלמים, זה מה שחשוב".


האסון האישי היה כרוך גם בירידה דרסטית ברמת החיים. "עברנו מבית גדול ויפה לחדר וחצי וגרנו ככה שנה. גם אחר כך, גרנו בתנאים של סטודנטים לשלוש-ארבע שנים, עד שבנינו את הבית היפה שלנו עכשיו. צריך לזכור שאפשר להשתקם, לשאוב כוח ולהתחיל מהתחלה. אנחנו קדרים ויוצרים כל הזמן, ובזמן שאתה יוצר אתה מתחדש. זה קרה וזה קשה אבל יש בזה גם התחלה מחוזקת, לשנות דברים ולשפץ את הבית, לעבור לבית חדש. אחרי הכל אני יכולה לומר שמהדבר הקשה הזה יצא דבר נפלא - בנינו בית יפה ועברנו למקום פלא. הכי חשוב זה להבין שמכל דבר משתקמים".

ניקו ניתאי (פלאש 90)ניקו ניתאי. "התכולה הפנימית נשרפה, אבל הטירוף הפנימי לא נעלם" (צילום: משה שי, פלאש 90)

גם בתי עסק ומוסדות שונים סבלו מנזקים קשים מדליקות לאורך השנים. בחלק מהמקרים, השריפה משמידה מפעל חיים. ב-2003 השתוללה אש ב"בניין מרכזים" בדרום תל אביב, כתוצאה משריפה שפרצה במפעל צמיגים שפעל בו. אחד המוסדות שנפגעו אנושות אז היה "תיאטרון קרוב" המקדם יצירה חוץ-ממסדית, של השחקן והמחזאי ניקו ניתאי. "הזיכרון של השריפה רודף אחריי כל הזמן", מספר ניתאי, בן 84, שזכור לקהל הרחב מסדרת הילדים "קשת וענן" משנות ה-80. אני לא יכול לשכוח את הלילה. הודיעו לי שיש שריפה ולא האמנתי, ואז באמצע הלילה הגענו לשם וראינו את הלהבות. אמרו לנו שזה בטח לא יגיע לחלק שלנו בבניין, וכל הלילה ספרנו חלונות כדי לנסות להבין אם זה מגיע לקומה שלנו. באמצע הלילה ראיתי איך הלהבה עולה דרך הקירות ופתאום הם מתמוטטים כמו מגדל קלפים. זה הרס את כל הבניין, לא נשאר כלום. לקח לנו המון זמן לתפוס שזה לקח את כל מה שהיה לנו שם. כל יום פקדנו את המקום, אבל רק אחרי שהרסו את הבניין הרשו לנו להיכנס ולחפש בין ההריסות, ומצאתי שם כמה אביזרים של הצגות. הכי חשוב לי היה הכובע של אבא שלי ז"ל, שנקרע קצת אבל עד היום אני משתמש בו בהצגות.


"זו הייתה בשבילי תקופה קשה של כמעט חצי שנה, שבה לא יכולתי לשכוח את הלילה הזה, שאתה על גבול התקווה שאוטוטו אולי הכל יינצל. הכל עשינו שם. רצינו לפתוח שם ארכיון של תיאטרון פרינג' והבאתי את הציוד לשם, והכל נשרף. זה לא קל. מצד שני, התכולה הפיזית של התיאטרון נשרפה אבל הטירוף הפנימי, הוא שורף כל הזמן והוא מלווה אותנו עם האש שלו כל הזמן. אז שיקמנו את הכל מההתחלה. היינו צריכים לאסוף הכל מחדש, להשיג תפאורה, תלבושות ואביזרים. בהתחלה תיאטרון הקאמרי אירח אותנו וחיפשנו מקום קבוע, עד שהגענו לתחנה המרכזית החדשה שבה אנחנו נמצאים עד היום. זה לקח לנו חודשיים, היה מאוד קשה ועד שהגענו לשם לא יכולנו לעשות שום דבר באמת. למזלנו זה היה ריק לגמרי אז בנו לנו בתחנה המרכזית בדיוק מה שרצינו. עכשיו אני מרוצה מאיך שזה נראה. בשביל האנשים זה גם תיאטרון וגם בית".