כמעט אף אחד לא עובר מבנק לבנק
(צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

דנה פרנק יצאה לחפש בנק חדש- חיות כיס, גרסת הטקסט

רק כ-5% מלקוחות הבנקים החליפו בנק בשנה שעברה. דנה פרנק יצאה לחפש בנק חדש ובדרך גם לנסות להבין למה זה כל כך מפחיד אותנו. חיות כיס, גרסת הטקסט
דנה פרנק
18 ביולי 2017
00:00
עודכן ב 28 אוגוסט 15:31

הכתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן באמת". אתם יכולים להאזין לנו כאן או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.

צליל: נפתח בשתי שאלות:
1. באיזה בנק אתם?
2. מה היה הבנק הראשון שלכם? זה שפתחתם בו חשבון כשעבדתם בחופש הגדול או לפני הגיוס?

רוב הסיכויים שזה אותו בנק. בשנים שעברו מאז עברתם בטח ארבע חברות סלולר וזגזגתם שבע פעמים בין הוט ויס, מן הסתם החלפתם כמה מקומות עבודה, אבל בנק - זה כמו חתונה. למה?
אתם על חיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת. אני צליל אברהם. לפני כמה חודשים שלחנו את דנה פרנק, חברת מערכת כאן באמת, לעבור את התהליך הבירוקרטי שהישראלים הכי מפחדים ממנו, ולהקליט הכל. אז השבוע בחיות כיס: דנה פרנק עוברת בנק.

דנה: לרותי יש קול גבוה בצורה מפתיעה. אני מעריכה שהיא קרובה לגיל 60 ועדיין יש לה קול של ילדה בבית ספר יסודי ועור פשוט מצוין. היא משתמשת בקול העדין עדין הזה כדי להודיע לי שביטוח לאומי עיקלו לי את חשבון הבנק, או ששוב עברתי את מסגרת האשראי שלי, או שהיא ממליצה לי לקחת הלוואת בלון עד שדברים ירגעו. אני לא מעזה להתקשר אליה. אף פעם. אפילו לא כדי לבקש שתשחרר לי כסף מתוכנית החיסכון שלי. אני מעדיפה לשלוח לה פקס כדי לא לגמגם מרוב חשש. היא האדם שאני מתנצלת מולו כשאני מחליטה לקנות דברים אימפולסיבית. ברגעים של הסח הדעת, למשל כשאני יושבת באוטובוס, אני מתאמנת על התשובות שאתן לה כשתתקשר. כי היא תמיד תתקשר. רותי היא הדבר הכי קרוב שיש לי לאמונה באלוהים.

רותי היא הפקידה שלי בבנק.

היראה שלי מרותי כל כך גדולה, עד שבמשך שנים העדפתי לא לדעת מה קורה בחשבון בנק שלי. גם כי רותי על זה וגם כי זה היה פשוט מלחיץ. לפתוח את האפליקציה של הבנק בטלפון עשה לי פאקינג רע.
בינואר 2017, יחסי עם רותי הגיעו לנקודת מפנה: שלוש שנים אחרי שסיימתי ללמוד, סיימתי לשלם על הלימודים שלי. למעשה, מינואר אני לא חייבת יותר אף אגורה לבנק. וחשבתי שהגיע הזמן שיהיה לי חשבון בנק שקוף, שאדע בדיוק כמה הוא עולה, ושאוכל להרגיש בנוח ליצור איתו קשר.

פרק 1: כמה אני משלמת על החשבון שלי?

אז החלטתי לאזור עוז ולבדוק מה קורה עם חשבון הבנק שלי. מסתבר שיש משהו שנקרא תעודת זהות בנקאית, ואפשר לגשת אליו די בקלות באתר האינטרנט של הבנק שלכם, במידה וכמוני קיבלתם אותו בדואר ואז שפכתם משהו על המעטפה.

ככה הצלחתי לגלות שבשנת 2016 שילמתי לבנק שלי 1166 שקל ועוד 33 אגרות.
האם זה יותר ממה ששילמתי על אינטרנט ועל סלולרי ביחד? כן.

מתוך הסכום הזה, 508 שקל הלכו על עמלות - התשלום הזה שכנראה לוקחים גם ממכם כל פעם שאתם מעבירים למישהו כסף, נכנסים למינוס, מוציאים כסף בכספומט של הבנק שלכם, שלא לדבר על הדבר המקסים שנקרא עמלת התרעה על חריגה. ולא, אם אתם שואלים את עצמכם, ממש אין לי תיק ניירות ערך.

עוד 240 - מאתיים ארבעים, כן? - שקלים הלכו על דמי כרטיס האשראי שלי.

שאר הסכום הלך על הריבית שלי למינוס, שהסתכמה ב-13%. הריבית הממוצעת למינוס בישראל היא 8%.
אגב, בהלוואות רגילות הריבית נמוכה הרבה יותר.

ככה, אגב, תוכלו לדעת כמה כסף הבנק עושה עליכם: מצאו את הדבר הכי יקר בתעודת הזהות הבנקאית שלכם. חפשו בגוגל כמה זה עולה בבנקים אחרים. לא תאמינו מה יקרה אחר כך.

וזה רגע מפתיע, כי כל השנים האמנתי שרותי ואני באותה הסירה. אני מתביישת להתקשר אליה? היא עוד יותר מתביישת שיש לה לקוחה כל כך כושלת אלוהים ישמור כמה בלגן אפשר לעשות בחשבון בנק אחד. ולא, כל הזמן הזה, כל שיחת התרעה - עליה שילמתי תשעה שקלים - כל הזמן הזה רותי רק שמעה צליל אחד - קאצ'ינג.

אז אחרי שנשבעתי שאלוהים עדי מחר הוא יום חדש ולעולם לא אהיה פראיירית עוד, הלכתי להתעמת עם רותי. ניסיתי לתפוס אותם בטלפון, ולא הצלחתי, ורק כשהגעתי לשם הבנתי למה .

הייתי בבנק בערך שעה וחצי, ולאורך כל הזמן הזה, לא ראיתי את רותי, והטלפון לא הפסיק לצלצל.

דנה: "תגידי לא משגע אותך הטלפונים?".
פקידה: "מתרגלים".
דנה: "בואנה ספיר, תנאים קשים. גם אין מזגן".
פקידה: "החזירו אותי לטירונות".

בנוסף, המזגנים לא עבדו - בעיצומו של גל חום נוראי, היתה מכת יתושים והכי גרוע בעיני - רותי לקחה יום חופש. בשלב הזה היתה לי רק מחשבה אחת בראש. בעצם, שתיים. הראשונה היתה - מה אם כל הפחדים שלנו לא קיימים כשאנחנו מתעמתים איתם? מה אם כל הדרקונים שלנו הם בעצם נסיכות יפהפיות שמחכות שיצילו אותם? והמחשבה השניה, כמובן: מה אם רותי לא קיימת באמת?

אז דיברתי עם ספיר.  

יאמר לזכותה שהיא פינקה אותי באלתוש איכותי. אבל המיקוח הלך לא משהו. למשל, כששאלתי אותה אם אפשר לבטל את דמי הכרטיס המוגזמים בעליל שלי, היא אמרה לי:

ספיר: "אני אפנה למנהלת הסניף".

וכששאלתי אותה מה נעשה עם הריבית הפסיכית שהם לוקחים לי על המינוס, זאת הייתה התשובה:

ספיר: "אני לא יכולה לגעת בזה. זה הפרופיל לקוח שלך".
דנה: "אבל זה המון המון כסף".
ספיר: "אבל זה הפרופיל שלך".

בגדול, המשמעות של מה שספיר אמרה לי ברגע הזה הוא שזה מה שהם מציעים לי כי זה מה שמציעים לי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות עם זה. זה לא שאין דבר כזה, פרופיל לקוח. ברור שיש. אבל ביחס לכל מקום אחר שבדקתי, הפרופיל שהבנק שלי נותן לי מזעזע. ואתם כבר יודעים למה: הם בטוחים לגמרי שאין שום סיכוי שאשכרה אעזוב אותם.

בטח כבר הבנתם שיש לי קצת רגשות כלפי חשבון הבנק שלי. כשאני מגיעה לסניף דיסקונט בחדרה אני נזכרת בהתרגשות התהומית שהיתה לי בגיל 16 כשפתחתי את החשבון. אז, היה מאחורי העניין הזה רציונל מאוד פשוט: כשהייתי טיינאייג'רית ככל שהיה לי יותר כסף כך לא יכלו להגיד לי מה לעשות. הופעת האיחוד של שב"ק ס בהאנגר 11 נופלת בול על ארוחה משפחתית חשובה? ממממ לא נראה לי שאשאר, כי אני מלכת הבייביסיטר ביצ'ז, ואני פשוט אסע לשם.

סניף של בנק דיסקונט. סניף של בנק דיסקונט. "ב-2016 שילמתי לבנק שלי 1166 שקל ועוד 33 אגרות" (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אבל מתישהו ב-12 השנים שעברו מאז המצב התהפך: אני נמצאת בדיוק בנקודת ההתחלה, שבה הכסף שלי לא מבטיח לי עצמאות, אלא תלות ממש חריפה בגוף שלא מוכן לתת לי נימוקים מעבר לזה המצב כי זה המצב ושיהיה לך בהצלחה.

ולכן גבירותי ורבותי, אני חייבת לעבור בנק. פשוט הגיע הזמן. אני צריכה לשנס מותניים וללכת על זה.

פרק 2: יצאתי לחפש בנק חדש

יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם איך לא החלפתי בנק עד עכשיו, אז התשובה מורכבת אבל תדעו שאני לא לבד. לפי הערכות שונות, כ-5% מהלקוחות החליפו בנק בשנה שעברה.

הנתון הזה כולל גם אנשים שסגרו את חשבון הבנק שלהם ולא פתחו חדש. למשל, אם הם מתו. או אם הם ירדו מהארץ שלא במטרה לחזור. או קיבלו זהות חדשה מהניילונים במסגרת התוכנית להגנת עדים.

המשמעות היא שכולנו - או לפחות 90% מהאוכלוסייה שמעולם לא החליפה בנק - די פראיירים. על פניו זה מפתיע, כי הישראלים כל כך אוהבים למצוא את הדיל הטוב ביותר עד שדודה שלי השאירה פעם טכנאי שבא להתקין צלחת של יס על הגג שלה במשך שעה וחצי בה היא התמקחה מול הוט בטלפון.

לא הצלחתי לברר למה זה קורה. כלומר, הצלחתי לגלות כל מיני דברים, כמו שעד לפני כמה שנים זה באמת היה בלתי נסבל, לעבור בנק בישראל, אבל היום אתם יכולים לעבור בנק בכל שלב של החודש - אפילו אם עדיין יש לכם התחייבויות בכרטיס אשראי, הן פשוט יעברו לכרטיס הבא - ובנק ישראל הגביל את עמלות המעבר ל-40 שקל בלבד מצד הבנק הנעזב והבנק אליו מצטרפים. ואני יודעת שזה עדיין נשמע כמו וג'ערס אבל בואו, זה חיסכון של בין אלף לאלפיים שקלים בשנה שתעברו בה.

אז זה לא בעיה של מודעות וזאת לא בעיה ביורוקרטית כזאת עצומה, ואנשים מבנק ישראל שדיברתי איתם לא ידעו להסביר את זה - לא נותר לי אלא להניח שהתשובה שקיבלתי בסקר לא רשמי במערכת, "כולם אותו החרא", היא הסיבה המרכזית. אין לנו ממש אמון בבנקים ולכן אנחנו פשוט לא מאמינים שנוכל לשכנע את הבנק שלנו לתת לנו תנאים או שיהיה בנק אחר שיבוא לנו טוב.

אז אף אחד לא עובר בנק. בחיים לא ויהי מה. אבל למה לעזאזל יש כל כך הרבה פרסומות לבנקים?
ב-2016, הוציאו הבנקים בישראל, לפי נתוני יפעת, יותר מ-150 מיליון שקל על פרסום. וזה כבר הזיה. כי אם הפרסומות הללו לא ימשכו אליהם לקוחות בכלל - והם הרי יודעים ששום דבר לא יגרום ללקוחות לעבור אליהם - למה לפרסם?

יואב להמן: "מטרת הקמפיינים הגדולים היא לשכנע את הלקוחות שהם נמצאים במקום נהדר".

זה יואב להמן, הוא היה המפקח על הבנקים.

יואב להמן: "הבינוניים והקטנים מתמקדים יותר בקמפיינים של בוא תעבור אלינו, בוא תיקח אצלנו את ההלוואה אפילו אם אתה לקוח של בנק אחר וכן הלאה. הגדולים יותר מפארים או משווקים את הרמה של השירות והמחשוב והתקשוב והזמינות וכולי".

זאת אומרת, חלק מהעניין זה שהבנקים הגדולים מטשטשים אותנו באמצעות הקמפיינים שלהם. הלקוחות אומרים לעצמם, הנה אני, יש לי חשבון בבנק עם כזה שירות מעולה וכזה מחשוב מעולה - מה יש לי לחפש בחוץ?
אבל אני הרי באתי להוריד. אז הלכתי לבדוק מה קורה בבנקים באמת, חוץ מהפרסומות המגה מושקעות ומלוקקות שלהם. ובחרתי להתחיל עם בנק לאומי.

משה: "את יכולה לתת תעודת זהות?".
דנה: "למה אתה צריך תעודת זהות?".
משה: "אני מנסה להכיר אותך".
דנה: "אני מזל שור ואני עובדת בתאגיד השידור הציבורי".

אז אני יושבת עם משה מבנק לאומי, אנחנו מפטפטים ומפטפטים, כבר קרוב לשעה - כולל ההמתנה והכל, אני מנסה קצת לתכלס את השיחה, יש לי עוד סניפים לעבור בהם היום.

דנה: "אני עושה מעט מאוד פעולות עם הבנק כל חודש".
משה: "נו מעולה, את לא צריכה לעשות פעולות. מי עובד עם הבנק היום.
באים לפה, רואים אותנו, הולכים הביתה. יש לנו את האפליקציה, יש את הכל שבעה ימים בשבוע".
דנה: "איפה אתם עומדים מבחינת עמלות?".
משה: "רגע. אנחנו עוד לא בעמלות. נגיע".

אין לי משהו אישי נגד משה מסניף בנק לאומי. גם לא נגד זה שאחרי שהייתי שם שעה על השעון הוא עוד לא רצה לדבר על עמלות. באמת שלא. הוא פשוט מייצג מבחינתי את הסיבה בהא הידיעה שאנחנו לא אסרטיביים מול הבנק. שאנחנו מרגישים, הרבה פעמים, שזה בסדר לא לגמרי להבין מה הולך בחשבון הבנק שלנו.

אני מתביישת להגיד שבמשך הרבה שנים ראיתי את עצמי כמו שהוא ראה אותי ברגע הזה. מיידעלע כזאת שלא ממש יש לה אנרגיות לכסף וכאילו, זה לא שאי פעם יהיה לי הרבה ממנו, אז לא צריך לעייף אותי עם פרטים בנוגע למה חברה ענקית רוצה לעשות עם המעט שיש לי.

בנק לאומי. הבנקים מפרסמים כדי לשכנע אתכם שאתם במקום הכי טוב (משה שי, פלאש 90)בנק לאומי. הבנקים מפרסמים כדי לשכנע אתכם שאתם במקום הכי טוב (משה שי, פלאש 90)

יצאתי משם די מתוסכלת. לעזאזל העולם, מה כבר ביקשתי, מערכת יחסים סבירה ומאוזנת עם הבנקאים שלי? אז המשכתי הלאה וחיפשתי מישהו שידבר אליי פחות או יותר בגובה העיניים. בערך ככה:

רוני: "אני רוני, קודם כל, נעים מאוד".
דנה: "נעים מאוד, אני דנה".
רוני: "שכירה, עצמאית?".
דנה: "אני שכירה, אני עובדת בתאגיד השידור הציבורי כאן".
רוני: "וואו, אחלה".

רוני: "איזה דף את רוצה? דף גדול, דף קטן, דף בינוני?".
דמנ: "תביא לי דף בינוני כזה, לא איזה בריסטול ענק".

זה לקח עשר דקות על השעון, ובסופן רוני מבנק הפועלים הסביר לי את כל התנאים, כולל האותיות הקטנות. ההצעה שלו היתה בין חצי לשליש בכל סעיף וסעיף ממה שדיסקונט לוקחים ממני - ועם אותו פרופיל לקוחה, כן? אני לא התחלפתי והמשכורת שלי לא הוחלפה.

תבינו, אין לי אף פינה חמה בלב לבנק הפועלים ואפילו לא סגרתי איתם בסוף. אבל אני מעריכה מאוד את זה שרוני, מבנק הפועלים, שמאוד אוהב להאזין לתכנים של כאן ולכן אולי שומע את זה - פשוט דיבר אליי בגובה העיניים אפילו שאני, כבר אמרנו, מיידלע כזאת פוסטמה. וכן, גם היתה להם הצעה ממש טובה.

אגב, אם הפועלים הציעו לי את ההצעה הזאת, זה אומר שגם אתם יכולים להשתמש בה כבסיס למיקוח. זה נכון גם אם החשבון שלכם בפועלים וגם אם הפודקאסט נתן לכם השראה להתמקח על התנאים שלכם בבנק אחר. אם יגידו לכם בסניף "וואלללק זה הפרופיל ואין מה לעשות", שלפו את הדף ותקריאו להם: אפס עמלות לשלוש שנים, 6.5% ריבית על המינוס, 12 שקלים הקצאת אשראי לרבעון.

מרבית הסיכויים שלפחות פעם אחת בחיים נתתם שטיפה רצינית למישהו משירות הלקוחות של HOT או של yes או של אחת מחברות הסלולר או האינטרנט והורדתם את המחיר באיזה מאתיים שקלים בשנה.
אין שום סיבה בעולם שהשיחה הבאה לא תהיה עם הבנק שלכם.

יואב להמן: "לקוח רדום, שלא שואל שאלות ולא דורש הנחות, הוא לקוח נהדר. אבל הוא, איך אמרת, לקוח פראייר, ועם ישראל לא רוצה להרגיש פראייר, אבל משום מה הוא לא כל כך מודע לזה, בתחום הבנקאי".

פרק 3: החלפתי בנק, וזה לא היה נורא בכלל

כל החיפוש והחיטוט הזה התיש אותי וידעתי שגם אם אמצא הצעה טובה עכשיו, סביר שלא יהיה לי כוח לעשות את כל התהליך שוב בעוד שנה עד שלוש שנים - שזה פרק הזמן שמרבית הבנקים מתחייבים בו לאפס עמלות. אז בחרתי בפפר.

הם מתחייבים לא לשנות את התעריף שלהם, שהוא אפס עמלות ואפס על הכרטיס וריבית של 6.6% על המינוס.
כשהתקשרתי לפפר - ואגב, אם אתם מתכננים לפתוח שם חשבון, קחו בחשבון שאחד השלבים הוא שיחת ווידיאו, אז אל תעשו את זה כשאתם יושבים על המיטה עם מגבת אחרי מקלחת, פשוט כי אז אתם עלולים להטיח את הטלפון בקיר ולברוח מהחדר בצרחות, וחבל, מניסיון - הם שאלו אותי איך שמעתי עליהם.
אמרתי לפקיד, בוא. כל פעם שאני רוצה לשמוע להנאתי קצת ריהאנוש ביוטיוב אני צריכה לשמוע עליכם במשך חמש עשרה שניות.

אז ביטלתי את כל הפעולות שלי בחשבון הבנק שלי בדיסקונט ועל הדרך גם את כל מה שעלה לי כסף - מסלול הפעולות, כרטיס האשראי והקצאת האשראי. לא סגרתי לחלוטין את החשבון, כי פתחתי חשבון בפפר ובשביל לעשות את זה צריך חשבון בנק נוסף, גם אם לא משתמשים בו בכלל.
וכך השתחררתי מרותי סופית. לפחות תודעתית.

עכשיו אתם אומרים לעצמכם, טוב, אבל להשאיר את החשבון חסך לה מלא התעסקות. אז לא ממש. הייתי צריכה לעבור בכמה תחנות. למשל, העברתי את הוראות הקבע שלי לרואת חשבון וליוגה מכרטיס האשראי הקודם לכרטיס האשראי החדש. זה דרש ממני שיחת טלפון אחת ומייל אחד. אחד!

וכן, הייתי צריכה לפגוש את בעל הדירה שלי ולתת לו צ'קים חדשים ופריכים במקום הצ'קים הישנים. ולעבור בכוח אדם בעבודה להחליף את החשבון בנק אליו המשכורת שלי נכנסת.
הדבר הכי מעצבן שהייתי צריכה לעשות זה לנסוע שוב לחדרה בשישי בבוקר, לבטל את הכרטיס הישן ולסדר את כל העניינים. כיף זה לא היה, למרות שכן יצא לי לשבת עם אבא שלי בארומה ולפטפט קצת, והרגשתי כמו בת מוצלחת, אז כאילו, לא נורא.

כל הסיפור יצא פחות מיום עבודה אחד. וככה חסכתי אלף שקלים - בערך מה ששילמתי לבנק בשנה שעברה - ביום אחד, ואני לא יודעת מה אתכם אבל מבחינתי אלף שקל ביום זה די משתלם.

ובכל זאת הדבר הכי, הכי הכי שווה שקרה לי בכל הסיפור הזה, ותאמינו לי שאני כבר חצי שנה מדברת על לעבור בנק, ועוד בערך שנה וחצי סובלת ממש בכל חודש כשאני רואה כמה כסף יורד לי ונשאר בבנק, זה שהתחושה המגניבה הזאת מהנסיעה להופעה של שב"ק קצת חזרה אליי. לא לגמרי, כן? יש דברים שאפשר להעריך באמת רק מתחת לגיל מסוים. יש שחרור מסוים, אבל אחר. כי לקחת אחריות על המצב הפיננסי שלך זה סופר מגניב.

כל הסיפור הזה, שאם יש לך כסף משלך אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, היה אומנם תובנה מאוד משחררת בשבילי בגיל ההתבגרות, אבל פמיניסטיות חשבו עליו כבר לפני מאתיים שנים. וכדאי שתחשבו עליו גם: חשבון הבנק שלכם מגלם את מידת העצמאות שלכם, וככל שתשלטו בו יותר, כך תהיו עצמאיים יותר.
זה בסך הכל קליק כאן וקליק שם ולהתחיל מחדש.

צליל: וכך נגמרה מערכת היחסים בין דנה לרותי. סליחה, רותי. אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת. אם גם אתם עברתם בנק, ואתם רוצים לספר לנו איך היה, או אם יש לכם שאלות או רעיונות לפרקים שאנחנו צריכים לעשות, אתם מוזמנים להיכנס לכאן באמת בפייסבוק ולכתוב לנו.

תודה רבה לדנה פרנק! תודה רבה לעורך שלנו רום אטיק, תודה לשלומי יצחק הטכנאי ותודה לאייל שינדלר שהביא לשידור. ביי.