כבאי בחיפה, נובמבר 2016
צילום: יעקב כהן, פלאש 90

בשבילן זו לא שריפה. זו מלחמה

השבוע האחרון העלה את מפלס החרדה בקרב נשות הכבאים אחרי שש שנים שקטות. רונית, ירדנה, ליאת וצוקית מספרות על ימים ללא שינה, על הגאווה – וגם על הרצון המפתיע שדור העתיד יילך בדרכם של אבותיהם, לוחמי האש
רחלי רזי ודניאל אלפנדרי
25 בנובמבר 2016
10:44

רונית רפאל נפרדת לשלום מרשף זכריה רפאל, מפקד משמרת כיבוי אש בתחנה בבית שמש. "הוא הולך עכשיו ואני לא יודעת מתי יחזור", היא מספרת. "היינו אמורים לבלות את סופ"ש באילת, אבל בגלל המצב זה בוטל".

רונית (43) וזכריה (44) הם הורים לשלושה ילדים מבית שמש. הלחץ הוא חלק משגרת יומם בכל ימות השנה, אך בימים האחרונים לדאגה יש גם השלכות בריאותיות. "אתמול התקשרתי לזכריה, הוא ענה לי שהמצב על הפנים וניתק", אומרת רפאל. "התחילו לי מיגרנות ולא יכולתי לצאת מהמיטה, עד ששלחתי את גיסי לחפש ולצלם לי אותו בהר אדר". המועקה מחלחלת גם לילדים: "אתמול איתמר, הילד הקטן שלי, לא הפסיק לבכות כל הלילה. אין לי יכולת להסתיר ממנו את כל מה שמתרחש. הטלוויזיה פתוחה הוא שומע את השיחות, כמה אפשר להסתיר אווירת לחץ".

רפאל מתייחסת לבעלה כאל חייל שנלחם למען המדינה. "אנחנו רק מתפללים שיחזור הביתה בשלום, וכשהוא מגיע נותנים תמיכה וחיבוק. הוא מראה לי תמונות ואני המומה, אני אומרת לו: 'אתה היית שם למטה בוואדי? איך אני אהיה רגועה כשאתה בתוך מלחמה?'"

"אנחנו רק מתפללים שיחזור הביתה בשלום". רונית וזכריה

ירדנה לא ראתה את בעלה, רשף יורם חדד, מאז החל גל השריפות: "בעלי הוא מפקד משמרת בתחנת בית שמש. כבר שלושה ימים שהוא לא נמצא בבית. לפני יומיים הוא הגיע להתקלח, הגיע לעשר דקות והלך. לא הספקנו לדבר בכלל".

גם היום, כשהשריפות קרובות לביתה, לא הצליחה ירדנה לדבר עם יורם. "אין לי מושג איפה הוא עכשיו. הוא מאוד עסוק, אחראי על גזרה, כל פעם נוסע למקום אחר. אני רק יכולה להניח איפה הוא נמצא עכשיו. אני מתפללת לטוב. מתפללת לגשם שיגיע ויגאל אותם. זו עבודה לא פשוטה אך אין לי למי לבוא בתלונות. גם באסון הכרמל הוא היה הרבה זמן בשטח ולא ראיתי אותו".

עבודתו של לוחם אש, גם בשגרה, היא של משמרות. 24 שעות בעבודה ולאחר מכן 48 שעות בבית. לעובדה הזאת השפעה קריטית על הדינמיקה המשפחתית: "יורם נמצא בשירות מעל 20 שנה. אנחנו, הנשים של הכבאים, יש לנו אופי חזק. אנחנו לומדות להתמודד עם דברים, עם העבודה במשמרות. למדתי לחיות ככה ולקבל זאת כי אני יודעת שכשהוא לא נמצא בבית הוא מציל חיי אדם".

הרצון להיות קרובים לאש ולעזור לאחרים לא פסח גם על שלושת בניה. "תומר, הבן הגדול שלי, כיום בן 19, משרת בצבא. לפני כן הוא התנדב 3 שנים בצופי אש כחלק מהמחויבות האישית בבית הספר. הוא מכיר טוב מאוד את עבודת הכבאי. היו פעמים שיורם ותומר היו יחד באירוע. כאמא זה מאוד מדאיג, אבל אני יודעת שאבא שלו נמצא לידו, אז אני יותר רגועה".

דור שני ללוחמי האש הוא רק עניין של זמן אצלם במשפחה. "גם הבנים הקטנים יותר רוצים ללכת בדרכו של אביהם. אין לי ספק שאחד מהם ימשיך את המסורת ויהיה כבאי. אני חושבת שכשהבן הגדול יסיים את השירות הוא יתחיל תהליך גיוס למערך הכבאות".

"היו פעמים שיורם ותומר היו יחד באירוע. כאמא זה מאוד מדאיג". ירדנה עם יורם והילדים

להב אורי צ'ובוטר הוא לוחם אש שמשמש גם כדובר מחוז חוף בשירותי הכבאות. בשל אירועי הימים האחרונים הוא גויס ככבאי מבצעים. "אורי יצא שלשום לעבודה ומאז הוא שם. אתמול בלילה הוא חזר לכמה שעות להתקלח", מספרת אשתו, ליאת.

מאז שאורי יצא, ביתם של בני הזוג בקריית טבעון מתנהל כמו חמ''ל. "עוברים עלי ימים לא קלים", אומרת ליאת. "אני צמודה למקלט הרדיו, עוקבת בדאגה אחרי העבודה שלו ושל כל כוחות ההצלה שנכנסים לבתים בוערים ושואפים עשן, אבל מצד שני אני גם מאוד גאה במה שהוא עושה וכל הזמן מתפללת שכולם יהיו בריאים". אורי הוא לא בן המשפחה היחיד שנמצא באזור השריפות. גם דניאל, בנם בן ה-17, נמצא בשטח. בשלוש השנים האחרונות הוא מתנדב במערך הכבאות.

("מאוד גאה במה שהוא עושה". ליאת ואורי)

"אני נושמת רק בין ווטסאפ לשיחת טלפון פעם או פעמיים ביום, אבל לא ראיתי אותו מאז שהוא הלך", מספרת צוקית קיידר אסרף, שבעלה, להב יוסי אסרף, מפקד יחידת החילוץ בבית שמש, לא חזר הביתה מאז החלו השריפות. "לפני שלושה ימים, בשעה אחת עשרה בלילה, הוא קיבל קריאה שמתחילה שריפה. נכנס, נתן לי נשיקה. אמר שזה ייקח כמה ימים ונסע. הוא ידע שהשריפה לא תסתיים מהר בגלל הרוחות".

צוקית ויוסי מכירים כבר 16 שנים. "הוא לוחם האש הראשון שהכרתי", היא מספרת. "אנחנו מורגלות כנשים שמקפיצים לנו אותם באמצע ארוחת חג או חופשה. אנחנו מקבלות הכל באהבה ובחיוך. כך גם הפעם".

אלא שהזמן לא הקהה את החשש. "יש את מה שאני מרגישה ויש את מה שאני משדרת. אני מרגישה הרבה מתח בעיקר. אבל משדרת חוזק ורוגע כי יש לנו שלושה ילדים קטנים. צריך לשדר שהכל בסדר ומתנהל כמו שצריך ואין לחץ ואבא יחזור חזק שלם ובריא. אבל בשריפה בסדר גודל כזה כמו אסון הכרמל יש אקסטרה לחץ. ביום רביעי עוד חשבנו שמשתלטים על האש, אבל מאז שפרצה השריפה בחיפה ההרגשה היא לא טובה בכלל. הייתה כאן קצת הדחקה. עברו כמה שנים טובות מאסון הכרמל והבעלים שלנו לא נעדרו יותר מיומיים רצוף לאירועים מסכני חיים. רק עכשיו התחלנו להעלות פוסטים ברשתות החברתיות כי לא עיכלנו שאנחנו נכנסות עוד פעם לתקופה כזאת".

"לא ראיתי אותו מאז שהוא הלך". צוקית, יוסי ושלושת הילדים

צוקית מנסה לשמור על שגרה. היא לוקחת את הילדים למסגרות ולחוגים, מנהלת עסק וגם את משק הבית, אבל מעידה ש"הראש לא לחלוטין במקום. את עובדת על אוטומט עד הטלפון הבא, עד הווטסאפ הבא. הולכת לישון ורוצה לקום ולראות שהוא יצא בשלום מהשריפה. אני גאה בו מאוד ומחכה לו. התפקיד שלו חשוב. אני לא רוצה שהוא יחזור לפני שהוא צריך לחזור".

תגיות:
שריפה