דוכן בצידי הדרך
(צילום: דור קשלס)

האנשים בצידי הדרך

כל שישי הם יוצאים לשולי הכבישים ולחניונים ומחכים שתבואו ותקנו סמבוסק, פרחים לשבת או שרשרת לאופני השטח. "כאן באמת" יצא לשמוע את הסיפורים שלהם
דנה פרנק
20 בספטמבר 2017
12:48
עודכן ב 23 ספטמבר 09:05

אי שם, באחד ממושבי הרי ירושלים, בשישי חם, יצאתי לרדוף אחרי שמועה. השמועה כיוונה אותי לסמטה מאוד ספציפית, אבל זה הרי לא הגיוני. אני מחפשת אנשים שמוכרים אוכל, אז מה ההיגיון לשים דוכן באיזה רחוב שכוח - ואז ראיתי מרפסת שבה יושבים שלושה גברים. שני הצעירים בשנות החמישים לחייהם, המבוגר יכול להיות בקלות אבא שלהם. הם מעשנים סיגריות ושותים קפה שחור וקוראים עיתונים כמו בכל מרפסת אחרת בתחילת ספטמבר החם הזה, רק שסביבם צומחים מגדלים אינסופיים של שימורים ביתיים מכל הסוגים והמינים. יש גם לבנה ותבלינים, אבל כמות המוחמצים דוקרת בלב: זיתים בשום, לימונים ברוטב אדום, כרוביות, מלפפונים, שעועית ירוקה, עגבניות, עלי כרוב.

השלישייה במושב סירבה לתת לנו להתקרב מרגע שראו את המצלמה, וזה בסדר. כמוהם היה גם הנער שמכר פירות משגעים בטעמם על כביש 443, שנתן לנו לטעום מכל מרכולתו אבל סירב להתראיין. כמותם היה גם הגבר שנוסע פעמיים בשבוע לגיסו, מביא ממנו מוצרי חלב טריים, טובים באמת, לא כמו המוצרים שאתם קונים בסופר, ומוכר אותם יחד עם מלבי שהוא מכין בעצמו על כביש החוף.

האחרים שמחו לספר את הסיפור. לכולם, כמעט, יש עבודות "אמיתיות": כאלו שלא דורשות ממך לקום בחמש בבוקר, לצעוד על הכביש המהיר ולנעוץ שלטים שיכוונו את המאחרים לארוחות השישי אל הפרחים שלך, או את החוזרים מהים אל הג'חנון שלך, או אל הירקות. עבודות שלא דורשות ממך לספור עודף כשאתה מזיע, להתמקח על סחורה שנסעת להביא אתמול באמצע הלילה, לקוות שהיום הכל ימכר.

אבל המכירה בצידי הדרך ביום שישי מאפשרת להם משהו אחר. זה גם הכסף, ברור. במרבית המועצות האזוריות, דוכני מזון, למשל, צריכים להיות למעלה מ-35 מ"ר כדי לקבל רישיון, רחוק מאוד ממה שקורה בכל איזור חוף פלמחים בראשון לציון, רווי הדוכנים הזעירים. ברשות המסים ובמעוף, מנהלת העסקים הקטנים של משרד הכלכלה, לא ידעו לתת שום הערכה לכמות הדוכנים והמוכרים הפזורים בצידי הכבישים ברחבי הארץ. אז זה גם הכסף, והוא, כנראה, שחור.

אבל יש גם דבר אחר: אחרי שחמישה ימים בשבוע אתה שכיר, כלומר מגשים איזה חזון של הבוס של הבוס של הבוס של הבוס שלך, יש משהו נפלא בלנהל עסק משלך, קטן ככל שיהיה. עסק שעובד רק על פי הרצונות שלך והחשקים שלך, שיכול לנוע ממקום למקום, שפתוח לאוויר ולנוף, שמזמין אנשים לעצור, לדבר רגע, לחייך לפעמים. 

הנה כמה סיפורים מצידי הדרכים.

אילן, הג'חנון של בתיה

אילן. כל שישי ושבת אילן עובד בדוכן (צילום: דור קשלס)אילן. כל שישי ושבת אילן עובד בדוכן (צילום: דור קשלס)

ממש בקצה של ראשון לציון עומדת סוכה ענקית עם נגרר שנראה מצויד. אילן מנסה לפרוש שטיח של דשא סינטטי מול הדוכן, אבל השטיח מתמרד ומתגלגל. ואנשים לא מפסיקים להגיע. זה מטורף. השעה תשע בבוקר וכולם נראים כאילו כבר חזרו מיום בים. 

"אני קם בחמש בבוקר, בשש הולך לבית הבוס", מספר אילן. "מעמיסים דברים למכוניות, לקרון. מביאים את הקרון לפה. מתחילים לפרק, לסדר שולחנות, גנרטור, חוטים, להפעיל את המקררים".

בסוף היום - זה שווה את זה שאין לך שישי?
"עובר לך היום מהר. אתה נהנה. רוח של הים. אנשים באים מבסוטים, מכירים אותך, אנשים קבועים כבר מכירים אותך אישית. יש גולשים, יש אנשים שבאים לקנות כמויות ונשארים ללילה. אין שבת שנשארת סחורה. בערך בשש כבר נגמר לי הכל". 

אין רגעים שמשתעממים ורוצים למות?
"בין שתיים לשלוש נחים קצת, איזה חצי שעה, יושבים בצל, מעשנים סיגריה, קצת שירים ביוטיוב. ואז מתחיל הלחץ. השעות הכי לחוצות הן בבוקר, מעשר עד שתיים עשרה, אחת. משהו כזה".

אתה אוהב את הבורקס?
"בורקס ליגה. הוא קנוי ואת הג'חנון מכינים ביד, ג'חנון תימני אמיתי. את המלבי ואת הסחוג עושים בעבודת יד".

באמצע השבוע אתה לא פה?
"רק שישי-שבת. באמצע השבוע אני עובד במכולת, ליד הבית שלי. ככה עוד חודשיים עד הגיוס שלי".

לאן תתגייס?
"אני אמור ללכת לתותחנים, אבל לא רוצה. רוצה להיות ג'ובניק, להגיע הביתה בצהריים, שאני אוכל להמשיך לעבוד".

כמה זמן לוקח לקפל?
"חצי שעה גג. אני מגיע הביתה שפוך. אבל העבודה סבבה, כיפית. קשה אבל מהנה. הרגעים הכי קשים זה לקום בבוקר".

אסי, מלבי אליהו

 אסי. אסי. "פה מצאתי את עצמי" (צילום: דור קשלס)

באמצע הראיון עם אסי במלבי אליהו בחורשה ליד פלמחים ניגשת בחורה מהוססת לקנות מהדוכן. גיסו של אסי, שעוזר לו בימי שישי, צועק לה שלא תתבייש להתקרב. גם ככה זה ערוץ 1 ואף אחד לא רואה. אבל הוא לא מוכן שנצלם אותו, הגיס, או להגיד את השם. יש קהל לא קטן, בעיקר תיכוניסטים, שרובץ על המחצלות המכונות איזור ה-VIP שלפני הקרוואן.

מלבי אליהו התחיל בחוף פלמחים ב-1978. היום יש לו גם סניף במצפה מודיעין, ליד יער בן שמן, והוא אפילו עושה משלוחים. חוץ משישה טעמים של מלבי, מוכרים גם בורקסים. בעל הבית של אסי, הבן של אליהו המקורי שהיה איש קבע בדימוס לפני שפרש לעולם המלבי, עושה לי חידון בזק של הגשש החיוור לפני שהשיחה מתחילה.

"שמונה שנים עבדתי שבתות וחגים, ובשנה האחרונה הצטרפתי גם לאמצע השבוע", אומר אסי. "עכשיו זאת העבודה היחיד שלי. הייתי סוכן מכירות כל החיים, ופה מצאתי את עצמי. סבבה לי עם האנשים, עם האווירה בדרך לים".

נמאס לך מהמכירות?
"המכירות זה תמיד נמצא בדם, לא יכול להימאס. אבל פה - השקט, הרוגע, האוויר, האנשים. הכי אוהב בעבודה לראות את האנשים מסופקים. אנשים באים עם הרבה אהבה, מקבלים אהבה. יש הרבה לקוחות שבאים בדרך לים. בחורף זה יותר טרקטורונים וג'יפים, דייגים, אופנוענים. הלקוחות מתקשרים אליי, לבקש שאשמור להם".

ואתה חי מזה?
"כן".

איך נראה יום עבודה?
"אני יוצא מהבית בשבע, מעמיס על העגלה מה שצריך. העבודה לא מתחילה על הבוקר. מתחילה אחרי צהריים, אחרי שאנשים יוצאים מהים".

אסי הוא היחיד שאף פעם לא נגמרת לו הסחורה באמצע היום. השאלה מוזרה בעיניו. "מתארגנים כמו שצריך ויש לכל היום, מה זה".

כבר נמאס לך לאכול מלבי?
"אף פעם לא נמאס. במיוחד שיש לך את המלבי הטוב בעולם".

סולימאן, פיתה דרוזית חמה

סולימאן. סולימאן. "מגיע לאנשים משהו בריא" (צילום: דור קשלס)

"אני עושה פיתה דרוזית עם לבנה, עם זעתר, יש גם חומוס או שוקולד. זה מאוד הולך היום", אומר סולימאן. "זה גם מאוד בריא".
בניגוד לאסי, סולימאן מגיע רק בשישי שבת, מרמלה, עשר דקות נסיעה. הדוכנים שלהם רחוקים זה מזה חמישה מטרים בערך, והם שותים קפה ביחד. הוא מתייחס לדוכן בתור תחביב יותר מעבודה. "ישבתי עם עצמי, החלטתי לעשות משהו בשבילי ובשביל העם, ובניתי לבד את הדוכן הזה. זהו, כבר ארבעה חודשים". את הפיתות אימא מכינה על הבוקר וסולימאן יושב מעשר עד שהסחורה נגמרת, בדרך כלל סביב ארבע.

יש אנשים קבועים?
"בואי נגיד, מי שאוכל את זה חוזר אלייך. יש לזה טעם מיוחד וחסר את זה. חסר. בקניונים רואים בדואים ודרוזים שמכינים את זה ואנשים מתלהבים, אז החלטנו להרים כאן בחורשה, יש פה נחל, זה קרוב לים. אנשים מטיילים, מגיע להם משהו בריא. אין משהו יותר כיף מאשר לתת לאנשים משהו שאתה אוהב ולראות אותם נהנים. זה מביא חום, חום ואהבה".

במה אתה עובד בשאר הזמן?
"האמת שאני לא עובד. באמצע השבוע אני מטייל, עושה כל מיני. אני מחכה לחורף, מחכה לקיץ. אני, יש לי את האהבה שלי, כמו שאומרים, בחיים. ובסופי שבוע מקדישים לעצמנו את הימים היפים האלה פה".

לא מבאס אותך שדווקא בסוף שבוע אתה עובד?
"ממש לא".

והפרנסה טובה?
"לא כל כך טובה. אני לא מסתכל על כסף וכל זה. אני מסתכל על התחביב. שלא תגידו שיש פה רווח או משהו, באמת. תסתכלי מסביב, על הנוף הזה. אני בא לפה, מנקה את הראש, מדבר עם אנשים. זה בשבילי משהו גדול".

ולא צפוף לך שאתה ככה קרוב למלבי?
"מבחינתי שיפתחו פה עוד עשרה דוכנים. אם הגשם יורד, הוא יורד על כולם".

בתוך הדוכן תמונה ענקית של רבין מדליק סיגריה לחוסיין. "הם צריכים להיות דוגמה לכל אדם, כל מלך וכל נשיא בעולם, למה זה כבוד וחום", אומר סולימאן. "זה יקר מאוד ואהוב על לבי. אנשים באים לפה ונתקעים בהלם כזה, כל אחד מסתכל ואומר חבל. באמת חבל. אבל זה יקרה. יהיה שלום, כן".

יגאל, אקסטרים בייק

יגאליגאל. "אני המוסך שטח של רוכבי האופניים, מה שנקרא בשפה המקצועית מכנאופן" (צילום: דור קשלס)

"יש לי פה בית קטן בתוך היער שנותן מענה גם ברגע האחרון לתקן את האופניים, להשלים חלקים, להחליף גלגל שהתעקם. ויש פה המון המון עבודה", אומר יגאל. "היו לי שתי חנויות אופניים בחיים והחלטתי לעבוד מתוך הוואן בשנה וחצי האחרונות. פה בבן שמן זה המכה של האופניים".

דוכן של אופניים בצד הדרך נשמע מוזר אבל באזור הזה, ליד מצפה מודיעין, יש יותר מאחד. "מגיעים גם מנהלי בנקים ועורכי דין וגם אנשים פשוטים. אומנם לתקופה, לא רוכבים כל השנה, בין מרץ לאוקטובר אנשים רוכבים בלי סוף".

אנשים באים באוגוסט לעשות רכיבת שטח בהרים?
"באים בחמש בבוקר, כן. אני מגיע משערי תקווה, קם בארבע וחצי. כשנעים מאוד, אני כאן עד שש. אבל בימים חמים מאוד הרוכבים, שאין חזאים טובים מהם, יודעים להגיע בין חמש לשמונה בבוקר. בשעות האלה אין מקום להכניס סיכה במגרש חניה. לפעמים אני מחכה לנגלה השנייה של אחר הצהריים, אחרי שהחום נשבר".

הדברים הנמכרים ביותר בדוכן הם גם הדברים הצפויים ביותר. גרביים, קסדה או סגירה של גלגל, הפרטים הקטנים שקשה לזכור כשאתה קם לרכיבה בארבע בבוקר.

מה אתה עושה בשאר השבוע?
"עובד. גם בתחום של האופניים. בשבת אני עם המשפחה שלי. שמעי, אם לא הייתי בא משנים של ניסיון בתחום אף אחד לא היה נותן לי לגעת באופניים שלו. אנשים באים לרכוב על אופניים שעלו להם עשרים ושלושים אלף שקל. אני המוסך שטח שלהם, מה שנקרא בשפה המקצועית מכנאופן, ואם אין לך רקורד אין מצב".

ואיך הלקוחות?
"קודם כל אנשים, אחר כך ישראלים. זאת האמת. יש כאלו שבאים ומעריכים ונותנים טיפ, יש את המתמקחים".

החלק הממש טוב בשביל יגאל זה התיקונים, וכמה שיותר מסובך יותר טוב. היתרון של המסלול בבן שמן זה הצל, שאין כמותו בפארק קנדה או בכל מסלול אופניים אחר. בחום אי אפשר לרכב תחת השמש, רק בין העצים.

סימה, הפיתה המקורית

סימה. סימה. "אנשים לא קונים עכשיו" (צילום: דור קשלס) 

שוטר הציע לסימה להגיע לאיזור. היא מכרה פיתה דרוזית בצומת, והשוטר אמר לה שעדיף לה לעבור. שש שנים עברו מאז. יש לה דוכן קטן עם לימונדה ועם טאבון עצים. היא בת 65 ומגיעה מגדרה בכל שישי, חבר מקפיץ אותה ועוזר לה להקים את הסככה.

את אוהבת את הדוכן?
"אין פרנסה, מה לעשות. אני יושבת בבית, צריכה שכירות, חשבונות".

וזאת פרנסה טובה כאן?
"לפעמים ככה, ולפעמים ככה. אין עבודה. הרבה פתחו בסביבה ואין עבודה. אנשים לא קונים עכשיו. כמה אפשר לעשות? מאה שקל מאתיים שקל? אני יושבת כל היום ומחכה. יבואו יבואו, לא יבואו, לא יבואו".

לירן, דוכן פרחים

לירן. "לא צריך להיות תלוי בהורים" (צילום: דור קשלס)

"אני יושב פה משש בבוקר, כבר שנה בערך. כל שישי, אם יוצא ואם אבא מסכים", אומר לירן. יש לו שני עגילים דמוי יהלום והוא בן 15 וחצי. כדי למכור פרחים בשישי, הוא צריך לשכנע את אבא שהוא היה מספיק אחראי השבוע, בלימודים וכל זה. ככה הוא מגיע משש בבוקר, עם אפרופו, פטל ומים, ופאוץ' עם עודף, ומחכה בצומת של הקסטל, ליד המרכז המסחרי. הכי מעצבן את לירן האנשים שאומרים שהם קונים חמניות ואז עושים מהם פיצוחים. 

מה אתה עושה כשאתה מגיע?
"מורידים את הדליים עם המים, פותחים פה את הסככה הזאת, בעל הבית מביא את הפרחים".

מה אתה אוהב בעבודה הזאת?
"לא צריך להיות תלוי בהורים", הוא קורץ. "אני מרוויח 300 שקל וככה כל השבוע יש לי בזבוזים, קונה בגדים, נעליים".

אבל הלך לך השישי.
"איפה, איזה. חברים שלי נרקבים בבית".

איזה אנשים באים לקנות ממך?
"בעיקר מבוגרים, רוצים את הזר הכי זול: אחי, תן זר של עשרים שקל ב-15. הזר הכי יקר שלנו הוא 40 שקל, ומה שנשאר בסוף, איזה זר שתיים, אני לוקח הבית".

מה לא כיף בלשבת פה?
"להפסיד את הקובה של שישי. והשמש. לשבת בשמש".

כיוף, דוכן אוכל דרוזי

כיף והדוכן. כיוף והדוכן. "עדיף לעבוד מאשר לחיות מביטוח לאומי" (צילום: דור קשלס)

כיוף הוא סלב בתחום הדוכנים. כבר 13, 14 שנה שהוא מוכר סמבוסק, יומיים בשבוע, צמוד לנחל אלכסנדר. יש עליו ביקורות מזון מהללות ובהתאמה, הדוכן רחב ידיים יותר מכל אחד אחר שראינו, עם אזור ישיבה ענק ומסודר. הוא עובד שם עם אחד מילדיו, כלתו ואשתו.

אבל זהו. למועצה נמאס ממנו, ובסוף העונה הוא יעבור למבנה קבע, לראשונה בחייו, שיעבוד שישה ימים בשבוע.

אתה מתבאס?
"זה כבר לא בשבילי, זה בשביל הילדים", הוא אומר. "בשבילי זה קשה להתחיל מחדש. מבחינתי הייתי הולך לשבת בבית קצת, אבל יש משפחה. צריך לדאוג לילד הקטן הזה", הוא מצביע על הבן שלו, שעומד בדוכן. "רק עכשיו חיתנתי אותו. מה, אני אשלח אותו לעבוד כמאבטח? לעבוד שמונה שעות ולקבל ארבעת אלפים שקל? זו לא פרנסה, אי אפשר לשלם ככה ארנונה, חשמל ומים. ובכלל, את יודעת, גם בשבילי. עדיף לעבוד מאשר לחיות מביטוח לאומי".

איך התחלת?
"התחלתי עם אשתי. היה לנו דוכן כזה ביערות הכרמל של פיתה דרוזית ובאקראי שמעתי על נחל אלכסנדר. התחלתי ובניתי קליינטורה. כשאת עושה אוכל טוב, טעים ונקי, אנשים יבואו. תשעים אחוז מהקליינטים שלי חוזרים כל שבוע. אני אוהב להיות בחוץ, עם אנשים, בחורשה. זה כיף".

מה את עושה במהלך השבוע?
"יש סידורים, יש חיים, יש הכנות לדוכן. זה לוקח זמן. צריך גם זמן לחיות ולטייל, כן?".

ואיך הפרנסה?
"תראי זה בסך הכל פיתה ב-18, 15 שקל, כן? זה כל הסיפור. זה לא משהו גדול. אבל זה מספיק לי ואני מצליח לתמוך במשפחה שלי. יש לנו שם פה, ברוך השם. מוניטין חזק. עם השנים למדנו לעשות את סוף השבוע באמצע השבוע, את הארוחות ואת הזמן למשפחה. לא עושים מיליונים, אבל מתפרנסים בכבוד ואנשים אוהבים אותנו. הכל אני מכין, את הזעתר והזיתים".

כיוף והמשפחה מגיעים מעוספיה, מהכרמל. הם מגיעים בתשע וחצי בבוקר ולעיתים קרובות אנשים מחכים לסמבוסק עוד לפניו.

איך לא נמאס לך?
"חזרתי אתמול מבולגריה. התגעגעתי. התגעגעתי לטאבון. היום כבר אכלתי שתיים. זה כל הכיף".

גבי ורחל, דוכן פרחים

גבי ורחל. מוכרים פרחים כבר 20 שנה (צילום: דור קשלס)גבי ורחל. מוכרים פרחים כבר 20 שנה (צילום: דור קשלס)

"חכו רגע שבעלי יבואו", אומרת רחלי, "אולי הוא יתרגז ולא ירצה לדבר". היא חייכנית ויש לה המון הערות על לוח השידורים של כאן 11, למשל שאנחנו לא עושים מספיק דברים שהבנות שלה יכולות להתחבר אליהם. אחת חיילת ואחת בתיכון. 

הפרחים זה בכלל של בעלה, כלומר של גבי, שעובד באמצע השבוע באיקאה אבל כבר 20 שנה מוכר פרחים ליד הפנייה לרשפון. כל שישי, כל חג.

"זה קשה שאין שישי ואין חג, אבל זה כבר בתרגולת", אומר גבי, "אוהב את הפרחים. לפני הרבה שנים התגלגלתי לזה. לא היתה עבודה, אז חיפשנו תעסוקה והגענו לעבודה הזאת".

"ואז הוא נמשך לזה", אומרת רחלי, "הוא התאהב בזה, כאילו, התאהב במקצוע. הוא אוהב את הפרחים, אוהב לסדר אותם. עושה סידורים יפים מאוד".

איפה אתם גרים?
"פתח תקווה".

אז איך בחרתם להגיע לפה?
"לגמרי במקריות".
"האנשים די נחמדים", אומרת רחל. "יש כאלה שבאים, יש לי רק עשרה שקלים. היה מישהו שבא ואמר שהוא על הקו של ישראל, סין. היה לו אשראי של סין ולא היה לו כסף. אז נתתי לו בחינם, ואמרתי לו מתי שתעבור על הקו תחזיר".

וחזר?
"לא. אבל לא נורא. אנחנו אנשים כולנו".

"אנשים הכי נחמדים כשהם קונים פרחים", אומר גבי.

מה הכי פופולרי?
"הכל", אומר גבי. "ורדים", אומרת רחל, "אבל גבי עושה כאלה סידורים יפים שהכל הולך".

כשהוא רק התחיל עם זה, הפרחים היו פרנסה טובה מאוד. אבל זה נעצר. הפסיק. היום עושים כסף בקושי. "אבל זה עוזר", אומרת רחל, "כל הבזבוזים השוטפים של השבוע, עוזר לנו מאוד".

הסחורה נהייתה יקרה יותר והאנשים קונים פחות. במיוחד בקיץ. הוואן שלהם חונה עשרים מטר מהכביש, על דרך עפר המקבילה לו, והם עומדים מתחת לשמשיה עם הדליים. בחורף אנשים מתעכבים יותר, בוחרים, הולכים על הדברים היקרים. בקיץ אנשים מפחדים לעצור. חם להם.

הייתם רוצים חנות משלכם?
"בחנות אתה מוגבל", אומר גבי, "בחוץ אתה חופשי".

dannaf@kan.org.il