רחובות ברצלונה
(צילום: Getty)

קללת התיירות של ברצלונה

ברצלונה מוצפת בתיירים, רק בשנה שעברה ביקרו בה 8 מיליון מהם והתושבים ממש לא מרוצים מכך. צליל אברהם מנסה להבין מה עושים כשיש יותר מדי תיירים
צליל אברהם
26 בספטמבר 2017
21:52
עודכן ב 04 יוני 12:08

הכתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן באמת". אתם יכולים להאזין לו פה למטה או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.


דמיינו שיום אחד עוגנת בחוף הים של תל אביב אוניה ויורדים ממנה 4,000 איש. ואז עוגנת עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. וביום שלמחרת עוד. דמיינו שאתם הולכים לטייל בשדרות רוטשילד והשדרה מלאה עד אפס מקום באנשים האלה, כמו בצעדה או בהפגנה, אבל כל הזמן. ובצדי השדרה, איפה שהיום יש דשא, יש דוכנים, ומוכרים בהם ציורים, ומחזיקי מפתחות עם כובעי טמבל של צה"ל, ומנות פלאפל בארבעים שקל, וכל מיני אנשים מתחפשים לפסלים ומצטלמים עם ילדים. דמיינו שאתם מגיעים לכיכר הבימה ומנסים לחצות אותה לצד השני אבל אתם לא יכולים, כי עומדים שם עשרות אלפי בני אדם ומצלמים אחד את השני על רקע הבריכה והפסל של קדישמן. דמיינו שאתם רוצים לקנות סנדביץ' אבל בכל מרכז העיר כבר אין סנדביצ'יות, רק מסעדות יקרות עם שלטים בחוץ שעליהם תמונות של המאכל המקומי האותנטי, שקשוקה. או שאתם רוצים ללכת לסופר לעשות קניות אבל אין סופר בשום מקום; רק חנויות שמוכרות טי שירטס של מכבי תל אביב.

יש כבר עיר כזאת. קוראים לה ברצלונה.

ברצלונה (צילום: Getty)ברצלונה. ראש העיר החדשה נבחרה כי היא הבטיחה שיהיו פחות תיירים (צילום: Getty)

מור תרועה: "פעם חזרתי מהעבודה וירדתי בפלאסה קטלוניה. לקח לי רבע שעה לחצות את הפלאסה עצמה. רבע שעה. תחשבי כיכר הבימה. רבע שעה. היו שם כמויות היסטריות של אנשים, אני אפילו לא יכולה לתאר לך. פקקים אנושיים, שזה יותר גרוע מפקקים לא אנושיים, כי זה פוגע בך במרחב".

זאת מור תרועה. היא ישראלית שחיה בשנה וחצי האחרונה בשכונת גרסיה בברצלונה ועובדת בביטחון באל על.

צליל: "יש מקומות שאת לא מגיעה אליהם?".
מור תרועה: "ברמבלה. אני לא מסתובבת שם בכלל. בכלל בכלל בכלל. ממש במקרים חריגים, בטח לא בתקופת הסיילים הגדולה. ביום-יום גם אם אני אמורה לעבוד שם באזור תמיד אני אעדיף אזורים צדדיים.
כשיש משחקי כדורגל, אני משתדלת לא לצאת מהטווח המוכר של השכונה שלי. כשנגמר משחק, באותו יום, אין איך לצאת. התחבורה הציבורית משותקת. המטרו תמיד עמוס".

חלק ראשון: איך העולם התאהב בברצלונה

היי, אנחנו חיות כיס, הפודקאסט של "כאן באמת". אני צליל אברהם. את הפרק הזה של חיות כיס אנחנו מפרסמים רגע לפני שמסתיימת עונת החופשות הכי עמוסה אי פעם: חמישה מיליון נוסעים עברו השנה בנתב"ג, יותר מבכל שנה אחרת. מיליארד ורבע תיירים נסעו השנה מסביב לעולם. 

המספרים האלה גדלים כל שנה. והמשמעות שלהם היא שממשלות בכל העולם צריכות להתמודד היום עם תופעה חדשה, עם תרחיש שאף אחד לא ממש התכונן אליו: מה עושים כשיש יותר מדי תיירים.
נדבר על מה קורה לעיר או למקום שמוצף בתיירים -

יניב בלחסן: "כל אתר תיירות, ברגע שהוא מתגלה, נזרעים זרעי החורבן שלו עצמו".

על איך התושבים המקומיים מגיבים לזה -

אליזבת בקר: "כשהייתי שם ראיתי גרפיטי שאומר 'למה לקרוא לזה עונת התיירות אם אנחנו לא יכולים להרוג אותם?'".

ועל מה יישאר אחר כך למי שיבוא לבקר שם.

יובל בן עמי: "כשברצלונה רוותה תיירים ברמה שהיא כבר לא יכלה לשאת אותם, האינטרקציה נעשתה מוגבלת. ומה נשאר? בניינים יפים של גאודי וחוף נחמד וטאפאס ופינצ'וס. אבל אין כמו אנשים".

ואת כל זה נעשה בברצלונה. העיר היחידה בעולם שראש העיר שלה נבחרה כי היא הבטיחה שיהיו בה פחות תיירים. עיר שיש בה בשנים האחרונות הפגנות נגד תיירות.

כשמור אומרת שלקח לה רבע שעה לחצות את פלאסה קטלוניה אני מבינה מיד על איזה מקום היא מדברת וגם יש לי תמונה בראש, כי הייתי שם. ויש סיכוי טוב שגם אתם הייתם שם: לפי דו"ח רשות שדות התעופה, רק באוגוסט האחרון נסעו לברצלונה 51,745 ישראלים, עלייה של 9% משנה שעברה. מתחילת השנה נסעו לברצלונה מנתב"ג 279,263 ישראלים. השבוע ייצאו מנתב"ג 53 טיסות ישירות לברצלונה. ברצלונה היא לא רק אובססיה ישראלית.

בשנות ה-80 ברצלונה היתה עיר נמל אירופאית יפה, לא גדולה, שהתנערה לאט לאט מהטראומה שעברה עליה תחת משטר פרנקו, והתמודדה עם משבר כלכלי קשה ואחוזי אבטלה גבוהים. הפתרון היה תיירות.

בשנים שלאחר מכן הבניינים המפורסמים שבנה בה אנטוניו גאודי הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ברצלונה שיקמה את הרובע הגותי שלה, וניקתה את רובע ראבאל, שהפך מאזור מוזנח ומוכה פשע לרובע מעודכן ואופנתי. היא חידשה את חוף הים והפכה אותו מאזור תעשיה לרצועת חוף שאפשר להתרחץ בה. היא הרחיבה את מערכת הכבישים שלה ואת שדה התעופה.

שנת המפנה היתה 1992.

אז, באולימפיאדה, העולם התאהב בברצלונה. ספרי התיירות סיפרו על עיר יפה כמו פריז, מגניבה כמו אמסטרדם, עם מזג אוויר נהדר, אדריכלות משוגעת, אוכל טעים וחוף ים. תוך עשור מספר התיירים גדל ב-150%, מ-1.7 מיליון ב-1990 ל-3.1 מיליון ב-2000. תוך שש שנים המספר הזה הכפיל את עצמו שוב, וב-2006 היו יותר מ-6.3 מיליון תיירים.

ואז, ב-2008 וודי אלן הוציא את הסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה", עם פנלופה קרוז וחוויאר ברדם וסקרלט ג'והנסון וב-2009 בארסה הפכה להיות קבוצת הכדורגל הכי גדולה בעולם וזכתה בשישה תארים באותה שנה.

וזה כבר היה יותר מדי.

מור תרועה: "כמות הטיסות שיוצאת והאנשים שנוחתים היא מטורפת".

זאת שוב מור תרועה, היא מספרת פה על העבודה שלה בשדה התעופה אל פראט בברצלונה.

מור תרועה: "המטוס הכי גדול של אמירייטס, הוא מגיע שלוש פעמים בשבוע לברצלונה. שלוש פעמים בשבוע מטוס של 850 נוסעים. תורים היסטריים לכל מקום אפשרי. אם זו בדיקה של תיקי היד, אם זה אצלנו, הצ'ק אינים עמוסים עמוסים עמוסים. כמויות של אנשים שאי אפשר לעמוד בהם ובגלל זה יש המון שביתות של עובדים בשדה. היתה השביתה של המנקים, הם לא עומדים בזה. כמויות לא הגיוניות".

היום, בשנת 2017, המספרים עדיין ממשיכים לעלות. ב-2012 היו ברצלונה 7.4 מיליון תיירים, והיא הפכה לעיר הרביעית המתויירת ביותר באירופה, אחרי פריז, לונדון ורומא. בשנה שעברה היו בה 8 מיליון תיירים. בחודש אוגוסט 30 אלף איש יורדים כל יום מהקרוזים שעוגנים בנמל שלה.

התיירות היא עמוד תווך בכלכלה הקטלונית והספרדית. ספרד היא המדינה השלישית המתויירת ביותר בעולם, והתיירות אחראית ל-11% מהתמ"ג שלה. התיירים האלה מעשירים את ספרד ואת קטלוניה. בתקופת המשבר הכלכלי שהיכה בספרד חזק מאוד, התיירות היתה אחד מהגורמים היחידים ליציבות. בתקופה הזו התלונות על תיירים גם שככו, כי הספרדים הבינו שהם צריכים את הכסף.

אבל בניגוד לבירות האירופאיות הגדולות, ברצלונה היא עיר קטנה. גרים בה רק מיליון ו-200 אלף איש. בעיר העתיקה שלה, שאליה מגיעים רוב התיירים, גרים רק 100 אלף איש. זה אומר בחישוב גס שיש שם שמונים תיירים על כל תושב. ובשלב הזה ברצלונה פשוט נשברה.

חלק שני: גם יעדים נשברים

אליזבת בקר: "האנלוגיה הפופולרית היא שזה כאילו הכנת ארוחת ערב ל-12 אנשים והגיעו 2,000. אין שום פתרון לזה".

זאת אליזבת בקר. היא עיתונאית אמריקאית ותיקה שכתבה בין השאר בניו יורק טיימס, ומחברת הספר Overbooked, שיצא ב-2013 בהוצאת סיימון אנד שוסטר, ומתאר בדיוק את התופעה הזאת. מה קורה כשתעשיית התיירות מציפה מקום.

זה מה שקורה בחיי היום-יום של התושבים בברצלונה - אתר אחרי אתר:

ברמבלס - בשדרה הראשית המפורסמת עם המרפסות הרומנטיות שמדריכי התיירות מתפייטים לגביה - יש בכל רגע נתון 80% תיירים. היא נחשבת שטח אבוד שנלקח על ידי תעשיית התיירות.

שוק לה בוקריה - זה עם השרימפס בקרח ומיצי הפירות בכוסות פלסטיק - סגור לקבוצות פעמיים בשבוע כדי שתושבי השכונה יוכלו ללכת לערוך קניות, כי אחרת הם פשוט לא יכולים להיכנס.

בפארק גואל - התחילו בשנה שעברה לגבות כסף על כניסה מכל מי שהוא לא תושב השכונה. גם מתושבי ברצלונה וגם מתיירים.

את מה שקרה בסגרדה פמיליה אפשר לראות בסרט התיעודי ביי ביי ברצלונה. זה סיפור על שכונה קטנה, רחוקה ממרכז ברצלונה, באזור לא תיירותי, שפשוט יצא במקרה שהוא ליד הסגראדה פמיליה, הכנסייה האינסופית שתכנן גאודי. הרחובות שמסביב לסגארדה פמיליה, מספרים בסרט, היו חסומים באוטובוסים של תיירים מהבוקר עד הלילה. בכל שעה של היום עמדה מתחת למרפסות של התושבים קבוצה עם מדריך ומיקרופון. אז התושבים מחו, והעיריה החליטה שמעכשיו האוטובוסים יוכלו להוריד קבוצות רק ברחוב הראשי, דיאגונל, ומשם הם יצטרכו ללכת לרחובות הקטנים. היום הרחובות הקטנים האלה - שכונה של 20 אלף איש - קולטים לבדם 3 מיליון תיירים בשנה. המדרכות שלהם מוצפות בתהלוכה אינסופית של תיירים שהולכים מהאוטובוס לכנסייה ומהכנסייה לאוטובוס. רוב העסקים שם נעלמו והשכונה הפכה לשוק ענק של מזכרות, חולצות של ברסה וכובעים מקסיקניים.

תיירים מצטלמים ליד סגרדה פמיליה. לאוטובוסים של התיירים אסור להיכנס לרחובות הקטנים שליד הכנסייה (צילום: AP)תיירים מצטלמים ליד סגרדה פמיליה. לאוטובוסים של התיירים אסור להיכנס לרחובות הקטנים שליד הכנסייה (צילום: AP)

וזה בשגרה. כשיש פסטיבל, כמו פסטיבל גרסיה באוגוסט או פסטיבל פרימוורה ביוני - החיים פשוט נעצרים.

מור תרועה: "יש משפחות שעוזבות את השכונה במהלך הפסטיבל כי אי אפשר באמת ללכת שם ואי אפשר לחיות כשלא נותנים לך להיכנס לרחוב שלך רק אם את מוכיחה דרך הת"ז שלך שאת גרה פה כי הרחוב עמוס".

אחת התוצאות הכי עגומות של התהליך הזה היא שהברצלונאים כבר לא יכולים לגור בעיר שלהם, בטח לא במרכז שלה.

מור תרועה: "היום אין שם סופר במחיר נורמלי. גם אם תמצאי דירה במחיר שאת יכולה לעמוד בו, במרכז העיר, אורח החיים שלך יהיה תיירותי אם תרצי או לא. אין שום דבר שתוכלי לעשות כדי להקל על החיים הכלכליים שלך".

זאת בעקרון בעיה שהשוק החופשי פותר: אם כל כך הרבה תיירים מציפים איזשהו מקום, הוא יהפוך למתוייר מדי, ומבאס, ואז התיירים יפסיקו לבוא, והביקוש יירד. זה נקרא: מחזור החיים של אתרי תיירות. הבעיה היא שלפעמים עד שזה קורה, זה כבר מאוחר מדי.

חלק שלישי: חייהם ומותם של אתרים תיירותיים גדולים

יניב בלחסן: "ברוב המקרים רוצים עוד ועוד ועוד ועוד, עד שהיעד מגיע למצב שהוא ממצה את כושר הנשיאה שלו, אנחנו קוראים לזה במחקר תיירות".

זה ד"ר יניב בלחסן. הוא חבר סגל באב"ג באילת ומלמד בתכנית לניהול מלונאות ותיירות. אגב, אם מה שהוא מספר מעניין אתכם ואתם רוצים לשמוע עוד הוא מעביר קורס שלם במסגרת פודקאסט אחר שלנו, "המעבדה" עם גיל מרקוביץ'.

יניב גר היום באילת, והוא מכיר היטב את הסיפור התיירותי שלה, ויודע בדיוק איך שהתיירות שינתה אותה. את מודל המחזור החיים של אתר תיירות שהוא מתאר הגה גיאוגרף קנדי בשם ריצ'ארד בטלר:

השלב ראשון במודל הזה הוא גילוי. מה שנקרא, "אני הייתי שם לפני שזה היה מיינסטרים".

יניב בלחסן: "בדרך כלל מגלים את המקומות האלה תרמילאים וחוקרים, כותבים בבלוגים, ומתחיל ביקוש של תיירות".

לפי המודל הזה, אחרי שהתרמילאים המגניבים מגלים איזה עיירה קטנה עם בתים בצבעים יפים ואמנות מסורתית משגעת ונוף שאפשר למות, התושבים מגלים שהם יכולים להרוויח מזה כסף.

יניב בלחסן: "המקומיים מזהים את הפוטנציאל הכלכלי ומתחילים לפתח מוצרים, פעילויות, מלונות, גסטהאוסים, אוכל וכדומה".

בשלב השלישי הממשלה שמה לב לזה והיא רוצה לפתח את התיירות כדי להגדיל את ההכנסות ממסים.

יניב בלחסן: "וברגע שהדבר הזה עובד לאורך זמן מתחילה מעורבות ממשלתית, השקעה, כניסה של חברות זרות".

עד פה כולם מרוצים. ואז מגיע השלב הרביעי: הדליפה.

יניב בלחסן: "חלק ניכר מההון שהתיירים משאירים דולף החוצה. כי אם באה חברה בינלאומית ופותחת מסעדה או מלון חלק מההון הזה דולף ולא מגיע למקומיים. המקומיים עובדים בשכר מינימום".

השלב החמישי הוא שהעיר מפתחת תלות בתיירות.

יניב בלחסן: "האפקט של פעילות כלכלית אחת על יצירת שרשרת של ביקושים. תייר שמגיע למלון ומזמין ארוחה או מזמין סלט, למעשה המלון צריך לקנות ירקות, ושמן וחומרי ניקוי, או התייר שהלך לבריכה, צריך מכבסה. נוצרת שרשרת של ביקושים. זה אחד האפקטים הכלכליים הטובים של תיירות. הוא משפיע על כמה מעגלים, לא רק על המעגל הראשון של מועסקים בענף. מצד שני נוצרת תלות בתיירות. אילת היא עיר שתלויה מאוד בתיירות. כשאין תיירים, אין פקקים אולי אבל כולם עצובים, יש פחות עבודה לכולם. זה מחלחל בכמה מעגלים".

הפגנות נגד ביטול הטבת המס באילת ב-2013. העיר תלויה מאוד בתיירים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)הפגנות נגד ביטול הטבת המס באילת ב-2013. העיר תלויה מאוד בתיירים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אחר כך יש תקופה של יציבות,
ואז מתחיל הסוף.

יניב בלחסן: "אז מתחילה הדעיכה. יש אתרים שלא מצליחים להתגבר על זה. ואז בתי מלון הופכים להיות בתי אבות. העיר עוברת טרנספורמציה".

זה מה שקרה למשל, אומר יניב, באקפולקו במקסיקו, באיביזה, בחלק מהחופים של יוון והאיים של תאילנד. הפיתוח בהם היה כל כך מואץ ופרוע עד שהם הפסיקו לתפקד כמקומות מגורים וחיים רגילים.
וגם אצלנו, בארץ.

יניב בלחסן: "דוגמה קלאסית שקרובה ללבי זו העיר אילת, שאני תושב שלה היום. בשנות ה-90 מערכת הביוב בחוף הצפוני, איפה שנבנו בתי המלון, מיצתה את עצמה, ובסוכות ופסח המערכת הזו היתה קורסת לתוך הים. במקרה הזה, הנזק הוא כפול. זיהום של הים ונזק לאלמוגים, שזה אחד המשאבים התיירותיים של אילת. אתה פוגע באטרקטיביות של העיר".

בברצלונה מיצוי כושר הנשיאה קורה ממש עכשיו. והוא קורה בדרך מאוד מקורית - התושבים פשוט לא מוכנים לשאת את זה יותר.

מור תרועה: "הם אומרים את זה, הם לא מתביישים להגיד את זה. תלכי לכל מקום תיירותי ותראי סטיקרים וגרפיטי של תיירים לכו הביתה והתיירים הורסים את העיר".

שלט נגד תיירות בברצלונה (צילום: Getty)שלט נגד תיירות בברצלונה (צילום: Getty)

מה שזה אומר הוא שכן, אם יש הצפה של מקום מסוים, בסוף התיירים עצמם יתאכזבו ממנו, הוא יקרוס, הביקוש ירד ולכאורה הבעיה תיפתר. אבל אם מדינה שרוצה לעצור לפני הקריסה, זה לא מספיק טוב. אם היא רוצה שעדיין יהיו לה תיירים אבל שהם לא יהרגו אותה, היא צריכה לנהל את זה. תיכף נגיע לזה.
בשביל להבין איך התיירות הורסת מקום אני רוצה לעשות שנייה זום אאוט מברצלונה ולקחת אתכם איתי למקום יפה וטעים ומסעיר לא פחות: איטליה.

חלק רביעי: היעד הרביעי הכי מאכזב בעולם

יובל בן עמי: "בסיציליה נפל לי האסימון או מצאתי את ההגדרה למה שמפריע לי בתיירות. התיירות מוכרת לאנשים את העולם כמוצר צריכה. זה לא אומר שהיא פסולה מעיקרה, והיא גם יכולה להעניק המון, גם לתייר וגם למקום. אבל בכך שהיא מציגה את המקום כמוצר צריכה - קודם כל היא צריכה לארוז את המקום. אי אפשר למכור חוויה שהיא קהילה למשל. כדי לארוז אותה צריך למתג אותה והיא חייבת לשנות את עצמה".

זה יובל בן עמי. הוא מגדיר את עצמו סופר גיאוגרפי. הוא עיתונאי ומוזיקאי, ומטייל מקצועי שהיה כמעט בכל מקום בעולם. חוץ מזה הוא גם מדריך טיולים בפרויקט שנקרא מג'די, שמעביר לתיירים סיורים על ידי שני מדריכים, ישראלים ופלסטינים, שמספרים שני נרטיבים. פגשתי אותו לפני חמש שנים כששנינו היינו בנסיעת עיתונאים בסיציליה - מסוג הנסיעות האלה שהופכות לכתבה במוספי התיירות עם המלצות על מסעדות וחופים ובסוף שלהן כתוב ש"הכתב היה אורח לשכת התיירות האיטלקית", או משהו כזה. היינו שם שלושה ימים ובמהלכם לקחו אותנו במיניבוס מפינה לפינה של סיציליה כדי שנראה קצת מכל דבר. אני הייתי מוקסמת במהלכם מסיציליה ומכמה מגניבה העבודה שלי, אבל יובל היה מוטרד מאוד.

יובל בן עמי: "אני חושב אחורה על הביקור הזה כרצף של הימלטויות. בערב הראשון לא הלכנו לארוחת ערב, הלכנו לראות את משחק כדורגל שהיה שם, בכיכר, שהיה גמר אליפות אירופה, ספרד נגד איטליה. אני זוכר שלקחו אותנו לאיזושהי עיירה. כפר בהרים שיש בו כנסייה שמופיעה בסרט הסנדק. ובדרך ניגנו לנו באוטובוס את המנגינה מהסנדק. אני אף פעם לא צפיתי ולא צלחתי את העשר דקות הראשונות. אבל הכניסו אותי בכח לתוך האווירה, אתה במקום שקשור לסנדק. במקום שאני אוכל באמת לראות את הכנסייה, את ההרים, נמלטנו לבית קפה ושם שתינו גרניטה דימנדורלה, שהיתה כל כך טעימה".

זו גרניטה שקדים קפואה, זה מדהים, אני זוכרת את הטעם של זה עד היום.

יובל בן עמי: " ויותר מאוחר, כעבור כשעתיים, בדרך חזרה לקטניה, את ואני נמלטנו, והלכנו לכיכר במין שכונת פועלים, וביקשנו לימונדה. והמוכר שאל אם אנחנו רוצים בה מלח. ואמרנו כן, והלימונדה עם המלח היתה מדהימה. ובחיים לא היינו מגלים את העובדה הזו, שהיא הדבר שנשאר לי מסיציליה, זה היה מהמם. והיינו צריכים לחפש בעצמנו כדי לגלות את זה, היינו צריכים להתרחק מהמקום שמשווק לתיירים, כי גם הנה דרך שבה מקומות שמשווקים לתיירים מאבדים את הייחוד שלהם, תעשיית התיירות לא יכולה לספק להם את הלימונדה עם המלח אז היא לא תמכור להם את הדבר הזה".

וזה - בקנה מידה יותר גדול - גם מה שקורה היום בברצלונה. זו הסיבה שהיא הפכה ליעד מאכזב עבור הרבה אנשים. כי כשהתיירות פוגעת כל כך באורח החיים של התושבים ומעלה את יוקר המחיה שלהם הם פשוט מפנים לה עורף. וכשהם מפנים לה עורף לא נשאר ממנה הרבה.

תחשבו על הרגע הזה שעליו אתם מספרים לחברים שלכם כשאתם חוזרים מטיול. זה אף פעם לא ביקור ביוניקלו או תצפית מגג של כנסייה. זה תמיד הדבר הלא צפוי שקרה לכם. מישהו שנתקלתם בו ברחוב והזמין אתכם לבוא איתו למסיבה אצל החברים שלו או הבר הזה של המקומיים שנכנסתם אליו במקרה וכולם שם שיחקו באיזה משחק קופסה מוזר והם לימדו אתכם גם. כשלמקומיים נמאס מתיירים זה לא קורה יותר.

יובל בן עמי: "כשהייתי בברצלונה בפעם הראשונה הלכתי ברגל וישבתי ואכלתי במין מסעדת פועלים ודיברתי ספרדית, טיילתי ודיברתי עם אנשים. בפעם האחרונה שהייתי בברצלונה הרגשתי שהיא כולה חנות h&m אחת מהדהדת. אז המרחק גדל. ברצלונה עדיין שם. אבל קשה יותר לגעת בה".
צליל: "המרחק מהשכונות של התיירים?".
יובל בן עמי: "המרחק בין התייר עצמו. להתרחשות העירונית. העיר מגוננת על עצמה ומסתירה את עצמה".
צליל: "כמו שאף ניו יורקי לא מתקרב לטיימס סקוור?".
יובל בן עמי: "למשל. אבל זה לא רק גיאוגרפי. זה גישה של בני אדם אחד לשני. כשברצלונה רוותה תיירים ברמה שהיא כבר לא יכלה לשאת אותם, האינטרקציה נעשתה מוגבלת".
צליל: "כי האנשים כועסים ומרוחקים?".
יובל בן עמי: "מרוחקים. ומה נשאר? בניינים יפים של גאודי וחוף נחמד וטאפאס ופינצ'וס. אבל אין כמו אנשים. מקומות הם אנשים. ויחס".

חלק חמישי: רגולציה

אז מה עושים עם כל זה? מבינים שבעולם של מיליארד תיירים זה לא יכול לעבוד יותר.

יניב בלחסן: "כשאני התחלתי ללמוד תיירות היא נראתה כמו איזושהי תעשיה קטנה, לא חשובה. בישראל יש משרד תיירות, ברוב המדינות בעולם אין משרד כזה. הוא במשרד המסחר. תעשיה קטנה ולא חשובה כל כך. אבל יש היום הבנה יותר גדולה שזה מגזר שאי אפשר להשאיר אותו לכוחות השוק".

אז איך עושים רגולציה על תיירות? קודם כל צריך להבין מה רוצים. פעם מדינות רצו כמה שיותר תיירים. היום הן מבינות שיש תיירים שהן לא רוצות.

אליזבת בקר למשל מפרידה בין מה שהיא קוראת "culture tourists" לבין תיירים שמגיעים בטיסות לואו קוסט ובעיקר, הסוג המזיק ביותר של תיירים בעיניה - תיירי קרוזים.

אליזבת בקר: "תעשיית הקרוזים לא תורמת את חלקה ומנצלת את היעד בלי לתרום לו".

תעשיית הקרוזים, אומרת בקר, היא תעשיה שמנצלת את היעד שהיא עוגנת בו בלי לתרום לו כלום. אבל כלום. אלפי תיירים יורדים מהספינה בבוקר וחוזרים אליה בערב. הם אוכלים בספינה, אז הם לא תורמים כלום לתעשיית המסעדנות. הם ישנים בספינה, אז הם גם לא תורמים כלום לתעשיית המלונאות. והם כולם הולכים כאחד לאותם שניים-שלושה יעדי חובה מפוצצים ממילא. אם התיירים האלה כבר קונים איזה דרינק, הבלגן והלכלוך שהם משאירים אחריהם עולים יותר כסף משהם מכניסים. ויותר מזה - הם מבריחים את התיירים האחרים. את אלה שבאים לכמה ימים, וכן ישנים במלון, ולפחות מכניסים כסף לתעשייה המקומית.

המחאות בברצלונה הניבו פירות. בערך. ביוני 2015 נבחרה שם ראש עיר חדשה, אדה קולאו. היא הגיעה מחוגי השמאל הרדיקלי של ברצלונה, אלה שקראו לרסן את התיירות והפגינו נגדה. עכשיו היא צריכה לקיים. היא סוגרת כל יום דירת Airbnb, והיא אסרה על הקמת מלונות חדשים ברובע העתיק. אחת המשימות העיקריות שלה, אומרת אליזבת בקר, תהיה לשכנע את ממשלת ספרד לתת לה לאסור על כניסה של קרוזים לנמל של ברצלונה, כי במדריד לא מנקים אחרי התיירים אבל נהנים מהמסים.

 אדה קולאו. נלחמת בגל התיירות ששטף את ברצלונה (צילום: AP)אדה קולאו. נלחמת בגל התיירות ששטף את ברצלונה (צילום: AP)

וזה היופי במחאת התיירות הגדולה בברצלונה. זה עניין כלכלי שמתדלק סכסוך לאומי בן מאות שנים, ויכול להיות שהוא יהיה בסוף מה שיכריע אותו. כי הברצלונאים - הם בכלל לא ספרדים.

הם קטלנים.

כשנבחרת ספרד סופגת גול ברחובות של ברצלונה שומעים שאגות שמחה מהחלונות.

ואם הם כבר מרוויחים כל כך הרבה כסף מתיירות - ו-12% מהתמ"ג של קטלוניה מגיע מתיירות - למה שהם יתרמו את כל הכסף הזה לספרד, הענייה ומלאת המובטלים? הם יכולים להסתדר בלעדיה.

ואולי זה באמת מה שהם יעשו. ב-1 באוקטובר ייערך בקטלוניה משאל עם על עצמאותה מספרד. על המרפסות בברצלונה אפשר לראות שלטים עם שלט שכתובה עליו מילה אחת:

Si

הפגנה בברצלונה בעד עצמאות מספרד (צילום: AP)

אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת. אפשר לשמוע את כל הפרקים שלנו באתר של כאן, וגם את הפודקאסטים האחרים שלנו. זה היה הפרק ה-39 שלנו ועכשיו אנחנו יוצאים לחופשה קצרה ונחזור אחרי החגים עם פרקים חדשים מדהימים, סלבס, חלומות גדרה, מה שאתם לא רוצים. אם יש לכם רעיונות או שאלות או הצעות אתם מוזמנים כמו תמיד לכתוב לנו בפייסבוק או בטוויטר. תודה רבה למפיק והעורך שלנו רום אטיק ולטכנאי ההקלטה אסף רפפורט, תודה לגיל רפפורט מהפודקאסט "המעבדה". אני צליל אברהם, תודה רבה לכם וחגים שמחים.