נתניהו
המטרה: שקט (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

הבוקר נפתח המירוץ בן עשרת הימים לתקציב. זה מה שעומד לקרות

איך יכול להיות שהמדינה גבתה 10 מיליארד שקל יותר מסים ממה שציפתה והיא עדיין עומדת לקצץ בתקציב? פרשנות
שאול אמסטרדמסקי
01 בספטמבר 2017
00:00

השבוע, בזמן שתשומת הלב הפוליטית תופנה לפתיחת מושב החורף של הכנסת, מעבר לכביש במשרדי האוצר וראש הממשלה יתחוללו הדיונים החשובים באמת. באמצע השבוע יציגו פקידי האוצר לשר האוצר משה כחלון את תחזיות התקציב לשנים 2019-2021. מה שאמור לעניין את כחלון בתחזיות האלה היא השורה התחתונה - מה צפוי להיות הגירעון בשנת 2019? כלומר, בכמה הוצאות הממשלה צפויות לחרוג מההכנסות שלה.

המספר הזה אמור לעניין את כחלון משום ש-2019 היא שנת בחירות (אם לא יוקדמו, הבחירות אמורות להתקיים בנובמבר 2019). כחלון כבר סיכם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על צעד מאוד חריג - שהממשלה והכנסת יאשרו את תקציב המדינה לשנת 2019 אי שם בתחילת שנת 2018. הסיכום הזה נועד לתת לנתניהו וכחלון את מה שהם רוצים יותר מכל דבר אחר - שקט פוליטי עד אמצע-סוף 2019. אבל בשביל שזה באמת יקרה, צריכים להתמלא שני תנאים: שהגירעון יגדל, ושיתר השרים יסתפקו במועט.

המאבק על התקציב של הבחירות הבאות כבר התחיל

זה הולך ככה: על פי החוק הנוכחי, הגירעון לשנת 2019 אמור להיות לא יותר מ-2.5% מהתוצר. אבל, אין שום תסריט שזה יישאר המצב. אחת הסיבות לכך היא תכנית נטו משפחה של שר האוצר. במסגרת התכנית הזו כחלון חילק להורים לילדים קטנים (בעיקר גברים) נקודות זיכוי למס עבור הילדים שלהם. התכנית הזו מקטינה את הכנסות הממשלה בערך ב-2.5 מיליארד שקל בשנה.

תכנית נטו משפחה, לפחות על הנייר, אמורה להסתיים בסוף 2018. אבל ברגע שיתחילו הדיונים על תקציב 2019, אין שום סיכוי שכחלון יוותר על נקודות הזיכוי האלה. שר אוצר צריך להיות מתאבד שיעי בשביל לקחת מציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלו הטבת מס דווקא בשנת בחירות, וכחלון הוא ממש לא מתאבד שיעי.

בשביל להמשיך את תכנית נטו משפחה לשנת 2019 ואילך, צריך להגדיל את הגירעון הממשלתי. ולכן סיכוי סביר שהממשלה תגדיל את הגירעון כך שיעמוד על 2.9% (כמו שנקבע לשנים 2017-2018) במקום 2.5%. אחד הנימוקים יהיה שגם בשנים 2017-2018 תקרת הגירעון היתה 2.9% מהתוצר, ועובדה שבפועל הגירעון היה נמוך יותר, ולכן אין מניעה להגדיל את הגירעון על הנייר, כל עוד הוא לא יותר גדול מקצב הצמיחה השנתי (שנע סביב 3%).

מכל המספריאדה הזו דבר אחד חשוב במיוחד: ברגע שכחלון ידרוש להכניס את תכנית נטו משפחה גם לשנת 2019, כל יתר השרים יעמדו על הרגליים האחוריות. ששר האוצר יחלק סוכריות תקציביות לבוחרים בשנת בחירות ושהם יישבו בשקט? חה.

כל השרים יילחמו על תקציב 2019. רק שהדרך היחידה לאשר אותו במסגרת גירעון בגודל סביר - 2.9% מהתוצר - היא לא לעשות שינויים בתקציב 2019 מעבר למה שקיים ב-2018. לא להוסיף דברים חדשים בהיקפים גדולים. אחרי הכל, לכל השרים יש אינטרס שהבחירות לא יתקיימו בתחילת 2019 אלא כמה שיותר רחוק. אם הם יתחילו לריב על תקציב 2019, הדינמיקה של דיוני התקציב יובילו לכך שהממשלה תתפרק לפני המועד.

כל הסיפור הזה בעצם מקדים את הקרב על תקציב 2019 לקרב על תקציב 2018. מה שהשרים יצליחו להכניס על שמם לתקציב 2018 יירשם על שמם גם לשנת 2019, שנת הבחירות. מה שלא יצליחו להכניס פנימה עכשיו, אבוד עד סוף הקדנציה.

איך להכניס הצעות בעשרה מיליארד שקל לתקציב של 3.5 מיליארד שקל

ולכן, הממשלה צריכה לצלוח איכשהו את הקרב על תקציב 2018. זה מה שאמור לקרות במשך עשרת הימים הקרובים. המספרים די ברורים: משרד האוצר צריך להודיע לממשלה בסוף אוקטובר מה תחזית הצמיחה שלו ל-2018, וכתוצאה מכך מה תחזית ההכנסות ממסים, וכתוצאה מכך האם הממשלה צפויה לעמוד ביעד הגירעון שהיא קבעה לעצמה בחוק (כ-37 מיליארד שקל).

אם המספרים מראים שהממשלה עומדת בכל התחזיות והיעדים, משרד האוצר אמור להפשיר רזרבה בת 3.5 מיליארד שקל שנשמרה בתקציב למקרה שהתחזיות המוקדמות יתבררו כאופטימיות מדי. מאחר שהתחזיות החדשות צפויות להיות דומות לקודמות, אם לא טובות יותר, הרזרבה תופשר, ובאותו הרגע שרי הממשלה יעוטו עליה. למעשה, הם עטים עליה כבר כמה חודשים.

שר האוצר משה כחלון היה מחוכם ועט עליה ראשון, אי שם בחודש אפריל. כחלון שריין לעצמו חלק גדול מהרזרבה הזו עם תכנית נטו משפחה, שעלותה התקציבית היא 1.6 מיליארד שקל (נוסף על העלות של נקודות הזיכוי). כחלון גם מעוניין להציג תכנית סיוע לתעשיינים, בעלות מוערכת של 100-500 מיליון שקל.

גם נפתלי בנט כבר הוציא מזמן הבטחה משר האוצר לקצר את ימי החופשה לילדים, בעלות של 350 מיליון שקל. גם הנכים כבר קיבלו הבטחה תקציבית מראש הממשלה ושר האוצר וממי לא בעצם, בעלות של 1.3 מיליארד שקל בשנה הבאה. ביחד הגענו לסכום של בערך 3.5 מיליארד שקל, רק שהדרישות הפוליטיות לא מסתיימות פה.

שר הבריאות יעקב ליצמן נפגש בשבוע שעבר עם ראש הממשלה ודרש ממנו לעמוד בהתחייבות שלו בהסכם הקואליציוני ולאשר ביטוח סיעוד ממלכתי, בעלות של 2 מיליארד שקל. שר הביטחון אביגדור ליברמן דורש תוספת של 4 מיליארד שקל לטובת בניית יכולות מתקדמות נגד האיום האיראני. מירי רגב דורשת תוספת של 100 מיליון שקל לחגיגות ה-70 לישראל, גלעד ארדן דורש תוספת של 700 מיליון שקל לשכר השוטרים באזור ירושלים שמתמודדים עם גל טרור, ותהיו בטוחים שאריה דרעי לא יעמוד מנגד ויציג דרישות תקציביות משלו בסכום של כמה מאות מיליוני שקלים.

בשורה התחתונה, הדרישות האלה יכולות להגיע בקלות ל-10 מיליארד שקל, יותר מפי שניים מהרזרבה כולה. מה עושים? הרבה משא ומתן פוליטי, פורסים דרישות תקציביות על כמה שנים, ועושים קיצוץ רוחבי בתקציב הממשלה בשביל לממן את היתר.

השנה, המצב הזה אבסורדי במיוחד, משום שבקופת המדינה יש 10 מיליארד שקל יותר מאשר התחזיות המוקדמות של האוצר. זה קרה בגלל מבצע חד פעמי של רשות המסים שהפחית את המס שמשלמים בעלי חברות שמושכים דיבידנדים מהחברות שלהם (מס של 25% במקום 33%).

אם הממשלה היתה רוצה להשתמש בהכנסות החד פעמיות האלה ממסים בשביל לממן הוצאות תקציביות היא היתה חייבת להביא לכנסת הצעת תקציב חדשה, כלומר לשנות את חוק התקציב בשלוש קריאות. אין שום סיכוי שזה יקרה, בטח לא באקלים פוליטי מעורער שכזה.

ולכן, נותר רק הקרב להכניס 10 מיליארד שקל למסגרת רזרבה של 3.5 מיליארד שקל. בתכל'ס, לשרים פחות חשובים המספרים, ויותר חשוב להכניס משהו על שמם לתוך התקציב הזה, גם אם הוא ייפרס על פני כמה שנים. כל מה שהם רוצים הוא להגיע לתחילת 2019 עם הישגים שהם יכולים להציג לבוחרים שלהם.

shaula@kan.org.il