הכבאית שנלחמה באש: "הילדים לא האמינו שיש בית"

חני גלים מחלמיש החליטה להתנדב לכוחות הכיבוי, דווקא לאחר שביתה נשרף לפני ארבע שנים. בגל השריפות הנוכחי היא תמרנה בין מאבק בלהבות לניסיון להרגיע את שבעת ילדיה החרדים: "עד שסיימנו לכבות את האש, לא ידענו אם הבית נשרף"
רום ליאור
28 בנובמבר 2016
16:56

לפני ארבע שנים יצאה חני עם שבעת ילדיה לביקור אצל רופא השיניים, שהתברר כגורלי. "כשהגענו לבית לא נשאר ממנו כלום", היא מספרת. "בגלל שכל החלונות היו סגורים ומישהו עשה מדורה ליד הבית, אף אחד לא שם לב שקצר חשמלי גרם לשריפה, ושעולה ריח חזק של עשן מתוך הבית". במקום להיכנס למרה שחורה, דווקא אז החליטה חני גלים, בת 39 מחלמיש, להתנדב בשירותי הכבאות.

במהלך השנים שחלפו מאז נהרס כליל ביתה, הצטרפה חני לכוחות הכיבוי במספר אירועים בסביבתה. כך היה גם בשבוע שעבר, עם פרוץ השריפות בדולב וטלמון: "השריפות האלו היו פרושות על שטח רחב מאוד. כל כבאית תפסה מקום. פרשנו צינורות, ירדנו ליער והתחלנו לכבות. היינו בטוחים שנילחם ולא ניתן לאש לשבור אותנו, לא נצא עד שאנחנו בטוחים שאפילו עשן לא יוצא מהאדמה".

חני לוז חני לוז במהלך כיבוי אש. צילום: מירי צחי

אלא שגם לאחר שלושת ימי העבודה הרצופים סמוך לדולב וטלמון, המאבק של משפחת גלים באש לא הסתיים. "ביום שישי, בעשר ורבע בלילה, דפקו לנו על הדלת ואמרו שיש שריפה למטה ושנכין תיקים להתפנות. כשירדתי למטה הייתי הבנאדם השני שהגיע, ראיתי שהאש מאוד חזקה, התקשרתי לכבאות, אמרו שהכבאית שלנו בדרך אבל אמרתי שהיא לא תספיק".

עקב הזמן הדחוק, החלה חני לכבות את האש בעצמה עד להגעת כוחות הכיבוי. מיד לאחר מכן בעלה החל באיסוף שבעת ילדיהם ופינויים, והיא החלה במקביל בסיוע לתושבים האחרים בזמן שהלהבות מתקרבות לבתי הישוב. "במשך חמש שעות עברתי בית-בית, דפקתי על דלתות, הערתי אנשים, הוצאתי אותם. היו אנשים שסירבו, היו אנשים שהיינו צריכים לעזור להם. בשתיים וחצי בלילה התקשר בעלי שהילדים בוכים ודואגים לי, באו לקחת אותי ונסעתי לחשמונאים להיות עם הילדים שלי".

האש בחלמישהאש בחלמיש. "עברתי בית בית, הוצאתי אנשים". צילום: מירי צחי

בשלוש לפנות בוקר הגיעה חני אל בעלה והילדים ששהו אצל אחותה, ורק אז היא גילתה כמה קרובה היתה האש להגיע אל משפחתה. "שניים מהילדים סיפרו שהעירו אותם בצעקות והם נורא נבהלו, לא נתנו להם את הזמן ללבוש שום דבר. הם רצו החוצה, לא ידעו לאן ללכת ובטעות ירדו לכיוון השריפה. הם התחילו להרגיש שהם דורכים על גיצים ואז מישהו ראה אותם וצעק להם ללכת לכיוון השני. רק אז הם רצו למעלה".

את השבת העבירה משפחת גלים בבית אחותה של חני. שעות לאחר מכן הם כבר הורשו לחזור לביתם, שהפעם לא נפגע. "כשהרשו לנו לחזור הביתה, בגלל הטראומה מהשריפה הקודמת, הילדים נכנסו והתחילו לגעת בקירות, בספות ובבגדים. הם התחילו לרוץ ולצעוק: 'יש לנו בית, יש לנו בגדים'. הם זכרו את חוויית החוסר ופשוט לא האמינו".

גם הפעם, חני לא מתכוונת לטראומה להרחיק אותה ממשימת כיבוי האש. "אנחנו עושים ערבי גיבוש, מספרים על הקושי לעמוד מעשר וחצי בלילה עד שש וחצי בבוקר ולכבות שריפה בלי מנוחה ובלי ידיעה מה קורה בישוב", היא מספרת. "אף אחד לא ידע מה קורה עם הבית ואף אחד לא עזב את הכבאית, כולם נשארו לכבות את המוקד שאליו הם נשלחו. עד שסיימנו לא ידענו אם כל הישוב בוער, ואם הבית נשרף".

אף שהפעם, מבחינת משפחת גלים, השריפה נבלמה בזמן ולא הביאה להרס ביתם הפרטי בפעם השניה בתוך ארבע שנים בלבד, הפחד מדליקות נוספות קיים. "השכנים שלי גרים בדיוק איפה שהיתה השריפה, מסתכלים לכיוון היער. גם אני ירדתי אתמול לבדוק שהכל בסדר. לא היינו רגועים הלילה בכלל. אנחנו עדיין מפחדים".