און דגן

כאן סקרנים | מדוע רוב אוכלוסיית ישראל נמצאת בין גדרה לחדרה?

בעלי הדירות במגדלי אקירוב בתל אביב חייבים את ערך הנכס שלהם לסולטאן הממלוכי בייברס ולפחד שלו מהפנאטים הנוצרים. כך הפכה אוכלוסיית מדינת ישראל להיות תושבי המרכז
מערכת כאן
14 במרץ 2018
08:00

הסיפור שלנו מתחיל בסולטאן בייברס שהקים באמצע המאה ה-13, אימפריה חדשה במזרח התיכון. תחום האימפריה השתרע מסוריה ועד לוב. ולסולטאן הייתה מטרה אחת, לסלק מתחום הממלכה שלו את הצלבנים שהגיעו אליה מאירופה במסעות הצלב.

בייברס מחליט לכבוש את הערים והמבצרים של הצלבנים שהיו לאורך מישור החוף ובגליל, הוא משמיד את המבצרים עד היסוד, כדי למנוע מהצלבנים לצאת למסעות צלב נוספים. עדות לכך ניתן לראות כאשר בארץ ישראל כל המבצרים הצלבניים הרוסים בניגוד למקומות רבים במזרח התיכון.

השבטים הבדואים החלו לנצל את המצב לטובתם

ההרס האדיר הפך את מישור החוף לאזור שומם וביצתי במשך שנים רבות. גם כשהחלו להגיע העות'מאנים לארץ. באותה תקופה אוכלוסיית הארץ התרכזה בעיקר ביישובי ההר. מישור החוף והעמקים, נותרו מוזנחים ופרוצים. השבטים הבדואים החלו לנצל את המצב לטובתם. הם פלשו מהנגב, מסיני ומסוריה לעמקים ולמישור החוף והחלו לבזוז את הכפרים המעטים שנותרו באותם איזורים. כך נוצר מצב שרבים מהפלאחים, האיכרים הערבים, נטשו את אדמותיהם ומישור החוף הפך לשומם עוד יותר.

עם השנים, האימפריה העות'מאנית שנחלשת בינתיים, מנסה להידמות למערב החזק. העות'מאנים מאמצים את רעיון שוויון הזכויות ומחליטים לחוקק חוק קרקעות חדש לנתיני האימפריה. מבלי להתכוון החוק פותח את הדלת לארץ בפני יהודים.

חוק הקרקעות החדש חייב רישום קרקעות באימפריה, כל קרקע צריכה הייתה להיות רשומה אצל השלטונות על שם מישהו. הפלאחים הערבים בארץ ישראל לא רצו לבוא במגע ישיר עם השלטונות העות'מאניים. הם פחדו מעוד מיסים וגיוס לצבא ולא רצו להתעסק בבירוקרטיה של חוק הקרקעות החדש. לכן הם אפשרו לעשירים המקומיים לרשום את הקרקעות על שמם. כך קרה שהקרקעות הפכו לידיים פרטיות שיכלו לעשות איתם מה שהם רצו.

היהודים החלוצים מחוללים את הנס הציוני

 סוף המאה ה-19. הציוניים רוצים לקנות אדמות. בעלי האדמה העשירים מוכנים למכור אדמות, אבל רק את אדמות הפריפריה הגרועות. האדמות עם הביצות והיתושים והמלריה, כאלה  שלא ראויות לחקלאות. באדמות האלו, היהודים החלוצים חוללו את הנס הציוני והקימו את המושבים והקיבוצים הראשונים.  כך נולד לו רצף התיישבות שזכה לכינוי ה-" Nההתיישבותי", על שם צורתו. באיזורים האלו התרכז רוב היישוב היהודי. בעמקים הוקמו בעיקר יישובים חקלאיים, מושבים וקיבוצים. במישור החוף, לעומת זאת, צמחו ערים. למשל: תל אביב.

 בשנות ה-20 וה-30, גדלה האוכלוסייה היהודית ב-80%. רובם של העולים החדשים בוחר לגור במישור החוף. רק רבע בחרו לגור בעמקים. מדוע בחרו לגור דווקא שם? העולים הגיעו לחופי הארץ בספינות, ובדומה לערים נוספות בעולם כמו ניו יורק, שמהגרים רבים עגנו בנמליה, בחרו העולים החדשים לגור בישובים הסמוכים לחוף. בנוסף,  באותה תקופה העולים החדשים היו עירוניים ועשירים יותר. הם לא רצו לעסוק בחקלאות. הם בחרו להישאר בערים של מישור החוף, היכן שקיים הפוטנציאל העסקי האטרקטיבי ביותר.

 

ב-1925, ניסו להקים עיר מחוץ לגוש העירוני של מישור החוף - עפולה. הניסיון נכשל. באזור תל אביב היתה תעסוקה, שם חיו מרבית מנהיגי היישוב ואנשי התרבות. ושם הוקמו מוסדות המדינה שבדרך. העמקים הפכו לפריפריה ולא היה להם סיכוי מול מישור החוף ההולך וצומח.

 גם בעשרות השנים הבאות, ואחרי הקמת המדינה, תוכניות ממשלתיות רבות לא הצליחו לשנות את המגמה. תוכניות  כמו עיירות הפיתוח, יהודה ושומרון הלכו והצטמצמו. אזור הביקוש נשארו מגדרה ועד חדרה.