אורי אבנרי
צילום: פלאש 90

העיתונאי, פעיל השמאל והח"כ לשעבר אורי אבנרי מת בגיל 94

אבנרי, שהיה פעיל בזירה הציבורית מימיו כנער ועד כמעט מותו, הקים את השבועון "העולם הזה" שהיה לאויב הממסד ולאבן דרך בעיתונות הישראלית. אחרי שלחם במלחמת העצמאות, הוביל במשך עשורים את מחנה השלום בישראל ופעל למען הקמת מדינה פלסטינית במשך 70 שנה, והקים את "גוש שלום". "אני אופטימי מלידה", העיד על עצמו. צפו בריאיון האחרון שלו לכאן חדשות
מערכת כאן חדשות
20 באוגוסט 2018
07:22

פעיל השלום, העיתונאי, הסופר וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי נפטר היום (שני) בתל אביב בגיל 94. הוא היה מאושפז זה יותר משבוע בבית החולים איכילוב, שם הלך לעולמו. אבנרי היה פעיל בחיים הציבוריים מאז היותו נער וכמעט עד למותו.

אבנרי נולד בשם הלמוט אוסטרמן בגרמניה ב-1923. כעבור עשור, חצי שנה אחרי עליית הנאצים לשלטון, הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל. "העולם שלי השתנה לחלוטין על כל פרטיו", סיפר בראיון לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית ב-2014. "הייתי נער ממשפחה אמידה, מגיע לתרבות אחרת, שפה אחרת, מעמד סוציאלי אחר לגמרי וכל זה כי יש אחד שעשה מהפכה בגרמניה. ראיתי שבסופו של דבר דברים נקבעים על ידי פוליטיקה".

בגיל 14 הוא עזב את בית הספר בגלל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו הוריו. הוא החל לעבוד, וכעבור שנה הצטרף לאצ"ל שם היה פעיל במשך שלוש שנים עד שפרש בגלל התנגדותו לפעולות הטרור שביצע הארגון. ב-1941 נהרג אחיו הגדול ורנר ששירת בצבא בריטניה, ואוסטרמן אימץ את שמו לאורי אבנרי.

ב-1946, אבנרי עורר סערה ציבורית בפעם הראשונה כאשר הקים את "תנועת ארץ ישראל הצעירה", שדגלה בהשקפה שהתנועה הלאומית העברית היא בת ברית טבעית לזו הערבית, ושעליהן לחיות זו לצד זו. אבנרי הציג תוכנית ל"מרחב שמי" מאוחד" (המושג "המזרח התיכון" נתפס בעיניו כקולוניאליסטי), וכתב כי לעברים ולפלסטינים תפקיד מרכזי בו. אבנרי, למעשה, קידם רעיון זה עד למותו.

עם פרוץ מלחמת העצמאות אבנרי התגייס לגדודי ההגנה ויחידתו הפכה לפלוגת קומנדו "שועלי שמשון", שאת המנונה אף חיבר. אבנרי, שנפצע קשה בקרב, פרסם בזמן המלחמה רשימות משדה הקרב בעיתון "מיום ליום", ואלה קובצו בהמשך לספרו הראשון, "בשדות פלשת - 1948", שהיה לרב מכר בתוך זמן קצר. אך אבנרי חש שהמסר שביקש להעביר לציבור לא הובן, והוא הוציא ספר נוסף , "הצד השני של המטבע", שתיאר רצח, גירוש והשתמטות במלחמה וכלל ביקורת קשה על פוליטיקאים. מאז ובמשך שנים נתפס אבנרי כאויב השלטון.

"השתתפתי בגירוש והמלחמה שכנעה אותי שלעולם לא נדע שלום אם לא נעשה שלום עם העם הפלסטיני", אמר בריאיון השנה לליאת רגב בתוכנית "70 פנים" בכאן 11. "בזה אני מאמין עד היום. מטרת המלחמה של דוד בן גוריון היתה לכבוש ארץ ריקה... (אבל) היה פה עם ואנחנו באנו, הורינו, סבינו, ורצינו את הארץ הזו לעצמנו. הסכסוך נמשך ויימשך לנצח אם לא נמצא את הדרך להתחלק".  

ב-1950, אבנרי וחברו משדה הקרב שלום כהן רכשו עם נחום איתן את שבועון התרבות והבידור "העולם הזה", והפכו אותו לאבן דרך בתולדות העיתונות הישראלית. העיתון במתכונתו החדשה היה אנטי ממסדי במובהק ופרסם שורת כתבות על פוליטיקאים ששאר כלי התקשורת חששו לבקר. לא פעם נמתחה ביקורת חריפה על ראש הממשלה דוד בן גוריון (שכונה "דיקטטור") ועל גופי הביטחון. ב-1960, השבועון פרסם מידע על פרשת "עסק הביש" על ידי כתיבת סיפור בדיוני על פרשה מודיעינית בין יוון לטורקיה.

בניצוחו של אבנרי, העולם הזה סיקר בהרחבה גם את מהומות ואדי סאליב (תחת הכותרת "דופקים את השחורים"), את התנהלותו של ראש עיריית חיפה המיתולוגי אבא חושי ("חושיסטאן"), את גניבת העתיקות של משה דיין, את פרשת השחיתות של נגיד בנק ישראל אשר ידלין ושר השיכון אברהם עופר ועוד. "האשימו אותנו שאנחנו מחרחרים ריב וממציאים בעיות שאינן. אבל אנחנו רואים שהן קיימות גם היום", סיפר אבנרי ב-2014 על מהומות ואדי סאליב. סיסמתו של העיתון היתה "ללא מורא, ללא משוא פנים".

מלבד כתבות בנושאי שלטון וביטחון, העולם הזה פרסם גם סיפורי רכילות ומין נועזים לאותה תקופה בעיתונות. לכתבות צורפו צילומי עירום של צעירות עם מלבן שחור על פניהן, ושערו האחורי של השבועון הוקדש לנושאים אלה. העולם הזה זכה לפופולריות רבה, וב-1956 הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, מימן מתקציב המדינה הקמת שבועון מתחרה בשם "רימון", שנועד לפגוע בעיתונו של אבנרי, אולם כשל. במערכת העיתון בתל אביב הוטמנו פצצות כמה פעמים ואלמונים שברו את ידיו של אבנרי. ב-1975 אבנרי נפצע קשה בניסיון התנקשות בו. "אני בא עם השקפת עולם שהיא מנוגדת טוטאלית לקונסנזוס הלאומי", אמר בראיון ב-2012, "קונסנזוס זה דבר שנותן לאנשים ביטחון. זה כמו מפה שאתה יודע לנווט את דרכך, ואז בא אדם ואומר 'המפה הזו כוזבת'. ואתה מערער את הביטחון העצמי של בני אדם, והם מתנגדים לזה והם שונאים את זה - וזה מובן". 

ב-1965 הקים אבנרי תנועה שהשתתפה בבחירות לכנסת והוא כיהן כחבר כנסת במשך עשר שנים, בהן ניסה לקדם את הפרדת הדת המדינה, גיוס בני ישיבות לצה"ל וביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים. בנאום הפרידה שלו מהמשכן הוא הציג מעל במת הכנסת את דגל פלסטין.

באמצע שנות ה-70 אבנרי יצר קשר עם שליחו של יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, וב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הוא חצה את הגבול ללבנון והיה לישראלי הראשון שנפגש עם המנהיג הפלסטיני. שנים אחר כך, ב-1994, ערפאת הזמין את אבנרי להצטרף אליו עם חזרתו לרצועת עזה וכינה אותו "ידידי".

ב-1990, אבנרי מכר את "העולם הזה" והפסיק לערוך אותו אחרי 40 שנה ברציפות. כעבור שלוש שנים הוא הקים את תנועת "גוש שלום" שבראשה עמד עד מותו. התנועה קוראת להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, להפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות ולפירוק ההתנחלויות. החל מ-2005, אבנרי השתתף בהפגנות רבות בבילעין נגד הקמת גדר ההפרדה. במהלך השנים הוציא 16 ספרים ופרסם מאמרים רבים. בשנים האחרונות פרסם טורים ב"הארץ".

אבנרי היה נשוי לרחל אבנרי במשך 58 שנים, עד למותה ב-2011. לשניים לא היו ילדים. "אנחנו החלטנו לא לעשות ילדים מפני שהיו לנו משימות בחיים - גם לי, וגם לה – וידענו שאנחנו לא יכולים להקדיש את הזמן הדרוש ולעשות מה שאנחנו עושים", סיפר. "רחל שהיתה מחנכת בלתי רגילה ידעה מה זה לחנך ילדים, ידעה איזו אחריות זו. ראינו שבדרך החיים שלנו זה לא יילך".


"אני אופטימי מלידה", אמר בראיון לערוץ הראשון ב-2013. "אבא שלי היה אופטימי, סבא שלי היה אופטימי. להיות אופטימי פירושו של דבר להאמין לא רק שהעולם יכול להשתנות לטובה, אלא שאתה יכול לעזור לעולם להשתנות לטובה".