חפש
Languages
הלווייה של פעילי חמאס
צילום: אי-פי

ישראל יכולה למוטט את שלטון חמאס, אבל היא פשוט לא רוצה

חיסול משולב של בכירי הדרג המדיני וראשי הזרוע הצבאית יכול היה לשתק בן לילה את ארגון הטרור. בינתיים, ישראל עדיין מיטלטלת בין הסדרה לבין מיטוט השלטון, ומדשדשת בתוך הסטטוס-קוו • עכשיו, ניצבות בפני מקבלי ההחלטות בירושלים שלוש אסטרטגיות אפשריות – או שחמאס ימשיך למשוך אותנו באף
גל ברגר
12 באוגוסט 2018
14:51

בזמן שפתרונות רבים לבעיית הטרור מעזה נזרקים לחלל האוויר, חשוב להבהיר כבר בהתחלה – אי אפשר למחוק את חמאס. אפשר בהחלט למוטט את השלטון שלו ברצועת עזה או לשתקו, רק שניסיון העבר, כולל שלוש מערכות ברצועה בתוך שש שנים, מלמד שישראל פשוט לא רצתה לעשות זאת. במרוצת הזמן, מיטוט השלטון של הארגון הממרר את חייהם של תושבי הדרום לא שירת את האינטרסים שלה.

יש הרבה סיבות להימנעות של ישראל ממכת מחץ על חמאס. היא חששה מפני ואקום שלטוני שייווצר ברצועה בהיעדרו; היא חששה מעלייה של גורמים קיצוניים עוד יותר ומאנרכיה ביום שאחרי; והחשש הגדול מכולם: התבוססות בבוץ העזתי באמצעות כניסה קרקעית וכיבוש הרצועה. לכל אלה הצטרף היבט נוסף - השלטון הכפול והפילוג הפנים-פלסטיני, ששירת את ישראל בדרכים שונות.


והנה, עובדה – אם ישראל הייתה מעוניינת בכך, היא יכולה הייתה לנטרל בבת אחת עשרות מאנשי הדרג המדיני של חמאס ואת ראשי הזרוע הצבאית. מכת פתע אחת מהאוויר, או פשיטה רגלית מהים באישון לילה וחטיפה, כבר היו עושים את העבודה. בפועל, גם בעופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, הדרג המדיני קיבל חסינות כמעט מוחלטת. ישראל פשוט לא רצתה במיטוט שלטון חמאס.

ואז הגיע טראמפ

אם פעם המשך הפילוג הפלסטיני פעל במובהק לשביעות רצונם של הבכירים בירושלים, הרי שהקדנציה של דונלד טראמפ כנשיא החדש של ארצות הברית טשטשה מעט את האינטרס הזה. כל עוד אובמה ישב בבית הלבן, לממשלת ישראל הנוכחית – שלא מאמינה, או לפחות לא מובילה פתרון של שתי מדינות – היה נוח מאוד לשמר את המצב כמו שהוא, ולהסביר לעולם שאי אפשר לחתום על הסכם עם אבו מאזן בלי שליטה על עזה. משהתחלף השלטון בוושינגטון, היא מצאה לפתע אוזן קשבת יותר מהחלונות הגבוהים בכל הנוגע לקידום התהליך המדיני.

עכשיו, כשהתהליך המדיני הוסר כ"איום", אפשר לתת יד להחזרת הרשות לרצועת עזה - אבל זה לא יקרה באבחה אחת, וכנראה לא בלי שפיכות דמים בדרך

בשנה וחצי האחרונות, כשכבר אין בנמצא ממשל שמנסה לכפות מומנטום על הצדדים, נראה שהתהליך המדיני הוסר מסדר היום כ"איום". כעת, מהצד הישראלי, אפשר כבר לתת יד למהלך של החזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה – שהרי ממילא אין שום משא ומתן ממשי באופק.

מהלך כזה, של חזרת אבו מאזן לרצועה, משתלב גם עם הרצון האמריקני, המצרי, הסעודי וכמובן גם זה של האו"ם ושל הרשות הפלסטינית בעצמה. העניין הוא שזו משימה לא פשוטה, ובכלל לא בטוח שאפשרית – בטח שלא באבחה אחת, וכנראה לא בלי שפיכות דמים בדרך. זה יכול, אולי, לקרות בהדרגה לאורך שנים, בעזרת סט של עוד פעולות תומכות.

כל הדרך לקלפי: למה חמאס רוצה הסדרה ארוכת טווח?

בין לבין, מתנהלים המגעים להסדרה ארוכת טווח מול חמאס, שתוביל לשנים של שקט עבור יישובי הדרום. האם חמאס מעוניין להשיב לישראל את גופות הנעדרים, מבלי לקבל אסירים בתמורה? האם הוא מתכוון להתפרק מרצון מנשקו? האם הוא כל כך חושק במסירת עזה לאבו מאזן, שתהיה משולה להתאבדות פוליטית מבחינתו? כמובן שלא. חמאס רוצה בכך בשביל מטרת על אחת – הבחירות ביו"ש ביום שאחרי אבו מאזן (ואם יבואו עוד קודם, מה טוב).

חמאס מסתכל על הבחירות האלה, והוא לא רוצה להגיע אליהן כשכל מה שהביא לרצועת עזה הן שלוש מלחמות עקובות מדם ואלפי הרוגים. הוא רוצה הישג ממשי להציג לבוחרים שלו – שינוי מציאות החיים בעזה עם הקמת נמל, אוורור של התושבים, פתיחת הרצועה לעולם. במילים אחרות, הוא רוצה להוכיח שהוא ה-אלטרנטיבה הראויה לרשות הפלסטינית ולפתח.

ואני מאמין שחמאס גם מוכן לשלם מחיר עבור מטרת העל הזו. הוא מוכן לקחת על עצמו רגיעה ארוכת טווח עם ישראל, כולל הקפאת הפעילות ההתקפית הנראית לעין לתקופה של כמה שנים. הוא מוכן אפילו לתת ליריב אבו מאזן דריסת רגל ברצועת עזה - אך בשום אופן לא על חשבון כוחו הצבאי, שהוא עוד עשוי להזדקק לו ביום מן הימים.

איך ממשיכים מפה? 3 אסטרטגיות לרצועת עזה

אם כן, בשלב הזה ישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לתת יד להסדרה ארוכת טווח שמשאירה את חמאס בפרמטרים שתוארו לעיל, תוך הבנה של מטרת העל האלקטורלית שלו. אם היא מוכנה, להלן: אסטרטגיה א', אז מוטב שתדבר עם חמאס ברצינות רבה על הסדרה, ומנגד תימנע מכניסה למערכה כוללת בעזה. מלחמה בעזה למען הסדרה תביא אותנו בערך לאותה הנקודה שנמצאים בה כיום – שהיא אותה הנקודה בה היינו אחרי צוק איתן, ואותה הנקודה בה היינו אחרי עמוד ענן, וגם זו שהיינו בה אחרי עופרת יצוקה.

יש גם אופציית ביניים - להשאיר את המצב כמו שהוא. להישיר מבט לציבור הישראלי, ולומר לו שהולכים לשנים של טלטלה בין הסלמה לרגיעה. פעם ההרתעה תחזיק שנתיים, פעם ארבע ואולי אפילו 10 או 12 שנים

אבל אם ישראל גמרה אומר על מיטוט שלטון חמאס וסלילת הדרך לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, אז תצא לדרך אסטרטגיה ב'. הדרך לשם עוברת בנטרול סגל א' של צמרת חמאס, שפירושו מלחמה, וגם היערכות להתבוססות ארוכה בבוץ העזתי למשך כמה שנים עד שהרשות תתפוס את המושכות. ייקח לה זמן להתנער מטענות שוודאי יוטחו בה, על כך ש"חזרה לעזה על גבי טנק ישראלי".

ויש גם אופציית ביניים, אסטרטגיה ג', או כפי שהיא מכונה בעגה התקשורתית: "אין אסטרטגיה מול עזה". עיקרה – להשאיר את המצב כמו שהוא. להישיר מבט לציבור הישראלי שמאס במציאות הנוכחית, ולומר לו שאסטרטגיות א' ו-ב' פשוט גרועות יותר, או לא אפשריות, ושהולכים לשנים ארוכות של טלטלה בין הסלמה לרגיעה. פעם ההרתעה תחזיק מעמד שנתיים, בפעם אחרת ארבע שנים, אולי אפילו 10 או 12 כפי שקורה בגזרה הצפונית מול חיזבאללה. הסבבים ילכו וייעשו תכופים יותר, עד המערכה הכוללת.

בסיכומו של עניין, פשוט זה לא. צריך לזכור, ישראל איננה השחקן היחיד במשוואה המורכבת הזו. חמאס תמיד יכול להפתיע במכת פתע שתגרור אותנו למלחמה, גם בניגוד לרצונה של ישראל. אך נדמה לי שכל עוד בירושלים לא מחליטים על אחת משלוש האסטרטגיות האלה – ישראל תמשיך להיות מובלת באף על ידי האסטרטגיה של חמאס וגחמותיו. אלה פחות מתחשבות באינטרס הישראלי הנוכחי, שהוא להציב את הזירה הצפונית בראש סדר העדיפויות.

לבלוג של גל ברגר קסבה 67