נטע גנור

התמודדות | האמנית שמציירת עם הפה

בגיל 15 נטע חזרה מבית הספר, הרגישה דקירות ומאז לא יכלה לקום יותר. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, כשהיא משותקת מהצוואר ומטה, היא ממשיכה לצייר ולהציג את עבודותיה בתערוכות בחו"ל. ולמרות בגידת הגוף, היא עדיין אוהבת אותו
מערכת כאן
04 באוקטובר 2018
11:11

"החיים הם מה שאתה עושה, מה שאתה יוצר לעצמך", אומרת לנו נטע, "ואפשר לעשות את זה באמצעות הראש, לא צריך את הגוף בשביל זה". נטע גנור, בת 38 מראשון לציון, עובדת בהייטק, כתבה שני ספרי ילדים - 'מי זה צמר' ו'החדף שדחף את האף', והיא גם מציירת עם הפה.

"אני פשוט יכולה שעות לצלול לתוך צבעים, לא להרגיש איך שהזמן עובר ולהתנתק, אני מרגישה פחות מוגבלת. זה ליצור איזה עולם אחר, עולם חדש, שאת שולטת עליו"


כשהייתה בת 15 חזרה נטע מבית הספר ואחרי ארוחת הצהריים נשכבה לנוח. פתאום היא הרגישה דקירות ולא יכלה לקום יותר. האבחנה הייתה דלקת חריפה בחוט השדרה, והיא נותרה משותקת בארבע הגפיים. "אני מרגישה את הכתפיים, את הצוואר ואת הראש" היא אומרת, "את היד אני מזיזה בלי להרגיש".

היא גרושה עם ילד ("פלוס זוגיות פרק ב'"), למדה לתואר ראשון במדעי המחשב והשלימה תואר שני במערכות מידע, אבל האהבה הגדולה שלה היא הציור. "כשהתחלתי לצייר לא הייתי מסוגלת להתפקס על נקודה", היא מספרת ומדגימה לנו עם המכחול, "גם היה לי קשה להבין איך בכלל אפשר, אבל כשאתה נכנס לזה פתאום אתה מבין, הפה הופך ליד".

"הציור הוא בשבילי עולם שלם" אומרת נטע, "אני פשוט יכולה שעות לצלול לתוך צבעים, לא להרגיש איך שהזמן עובר ולהתנתק, אני מרגישה פחות מוגבלת. זה ליצור איזה עולם אחר, עולם חדש, שאת שולטת עליו". את העבודות שלה הציגה גם בחו"ל, בברצלונה, בארה"ב וגם בפולין. בארץ היא משתתפת בהרבה תערוכות קבוצתיות, והשנה היא ערכה תערוכת יחיד. "הקדישו לי קומה שלמה" היא אומרת, "מבחינתי זה היה שיא".

"היום אני קצת יותר נהיית אובססיבית לפרטים בציורים", היא מרחיבה, "קשה לי מאוד לסיים ציור עד שהוא לא גמור ומדויק ומפורט. בגלל שאני מציירת כל כך לאט ומעט קשה לי יותר להיפרד מהם, מכרתי אולי איזה עשרה עד היום, לא הרבה". נטע לא מציירת אנשים עם מגבלות, והיא תוהה אם זה אומר משהו - "אולי אני לא רואה את עצמי כנכה, אז אני לא רואה מגבלה באף אחד".

"יש היום כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות רק עם הראש, אני למשל עובדת עם המחשב באמצעות עכבר כדורי שאני מזיזה אותו עם הסנטר, ועם המחשב הזה אני בעצם עושה כמעט הכל". כשמביטים בציורים שהיא יוצרת עם הפה בלבד, אפשר להסכים איתה. "החיים טובים", היא מסכמת, "זה קצת משונה כי מצד אני לא מרגישה את הגוף, הגוף בגד בי, אבל בסך הכל אני עדיין אוהבת אותו. הוא חלק ממני, אני מרגישה שאני שלמה".