אילוסטרציה
צילום: שאטרסטוק

המשוררת יודית שחר: "20 שנה שתקתי וגנזתי את שירי בגלל עורך שהטריד אותי מינית"

על רקע קמפיין #לאהתלוננתי, סיפרה המשוררת וזוכת פרס ראש הממשלה ליצירה בריאיון לכאן רשת ב' על כמה מהאירועים שחוותה בעברה, והשפיעו על יצירתה: "בשנות ה-80 וה-90 זו הייתה המציאות". האזינו
בחצי היום
08 באוקטובר 2018
15:39

במסגרת קמפיין #לאהתלוננתי, שתופס תאוצה בארץ ובעולם, עוד ועוד נשים וגברים חושפים סיפורים מעברם על ההטרדות והתקיפות המיניות שלכאורה חוו. בריאיון שהעניקה היום (שני) לאסתי פרז בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב', סיפרה המשוררת וזוכת פרס ראש הממשלה ליצירה יודית שחר על אירועים שונים שחוותה בעברה ועל הקשר שלהם ליצירתה.

האזינו לריאיון עם המשוררת יודית שחר בכאן רשת ב':

"בקמפיין הזה העליתי כמה אירועים שקרו לי, למשל בצבא", סיפרה שחר. "המטרה שלי היא להעיר זרקור על התקופה. בשנות ה-80 וה-90 זו הייתה המציאות. מתוך דין וחשבון עצמי ירד לי האסימון מה כל מיני מוציאים לאור גרמו. במיוחד בנאדם אחד שרצה לקרוא את השירים שלי בבית שלו. הייתי אז בת 20 ובשיא התמימות עליתי אליו הביתה. הוא אמר לי: 'אל תדאגי, אני אהיה עדין אתך. לא אגרום לך לקפוץ מהמרפסת'. בעקבות האירוע הזה המשכתי לכתוב למגירה במשך כ-20 שנה. לא פרסמתי את השירים שלי.

"אותו אדם הוא גדול מאוד, וגילה הרבה משוררות. הוא התייחס אליי כמו חתיכת בשר, וזה הגעיל אותי. אני לא נתתי לו לעשות כלום, ואז הייתי מחוקה מבחינתו. הגעתי לתובנה הזו שבעולם הזה, 'היפה' של השירה, אני נתפסת כחתיכת בשר. איזה מין מחיר זה שצריך לשלם? ולמה שתקתי?".

"קצין שהכרתי תקף אותי מינית ולא היה למי להתלונן"

בריאיון נוסף ל"בחצי היום" בכאן רשת ב', חשפה המשוררת שולמית אפפל את סיפור התקיפה המינית שחוותה לפני יותר מ-50 שנה, ושעליו כתבה שיר לפני כשלוש שנים. "ב-1965 לא היה בפני מי להתלונן", סיפרה אפפל. "לא היו שיחות עם אימהות וחברות על דברים כאלו. כל כך שמחתי שאני חיה שפשוט קמתי והלכתי לעבודה. זו פעם ראשונה שאני מדברת על המקרה, ואפילו בעלי לא ידע. עכשיו אני מדברת כי ראיתי מה זה עשה לאנשים. זה חשוב שזה ייצא וצריך לתקן את זה בחינוך".

האזינו לריאיון עם המשוררת שולמית אפפל בכאן רשת ב':

על הגבר המוזכר בשירה סיפרה אפפל: "נפתלי הוא קצין בצה"ל. אני לא הייתי בצבא ולכן כתבתי בשיר שהיו לו שלושה פלאפלים. הוא היה איש רגיל, שהכרתי אותו מפני שהרופאה שטיפלה בילדיו גרה לידנו. והייתי רואה אותו עם אשתו והילדים באים לרופאה.

"כולנו הרי סומכים על חיילים. לא העליתי על דעתי שמישהו כזה יכול להיות טורף כזה, אלים כזה, מפחיד כזה. אז בגיל 17 הייתי עוד ילדה בכל המובנים. לא היה לי אוטובוס להגיע הביתה וירד גשם. ראיתי אותו וביקשתי ממנו טרמפ הביתה. הוא נסע לכיוון אצטדיון רמת גן, עצר את המכונית והוריד אותי מהמכונית. היה לי כובע על הראש ומעיל. לא הייתי משהו מעורר תשוקה, אבל הייתה לו תשוקה. הייתה בו אלימות כזו, והוא לא הניח לי עד שהוא בא על סיפוקו. יותר מכל דבר אחר פחדתי שאני לא אחזור הביתה. פחדתי שהוא ידחוף אותי למים. כבר ראיתי את המשפחה יושבת עליי שבעה.

"אחרי זה הוא לקח אותי הביתה. אני לא זוכרת את הדרך הביתה. אני רק זוכרת שבאוטו שאלתי אותו אם הוא תמיד אלים ככה בשביל להגיע לסיפוק, והוא ענה לי שכן. לימים אני הבנתי שאני לא 'החיילת' היחידה".