5 שנים למותו של לו ריד

יהלי סובול וכאן 88 בטור מיוחד לזכרו של לו ריד
מערכת כאן
25 באוקטובר 2018
19:15

יהלי סובול כותב על לו ריד במלאת 5 שנים למותו ובהמשך כמה המלצות אישיות של אנשי כאן 88 על שיריו של ריד.

מה ההבדל בין אמן מצוין לאמן גדול? אמן מצוין עושה דברים מצוינים בשדה שבו הוא פועל. אבל אמן גדול משנה את השדה, מרחיב אותו, והופך אותו לדבר חדש, אחר. זה בדיוק מה שלו ריד עשה לשדה שבו הוא פעל. מוזיקת הפופ הייתה דבר אחד לפני לו ריד ודבר אחר אחריו. השינוי שלו ריד הביא לשדה הפופ קשור באופן הדוק לשתי האהבות הגדולות שלו - מוזיקה שחורה וספרות יפה. משתי אלו נבעה ההרחבה של התוכן והצורה שהוא הביא לכתיבת שירי פופ. (כשאני אומר שירי פופ אני מתכוון כמובן לרוקנרול כחלק מתרבות הפופ) שירים על התמכרות לסמים או אלכוהול, על זנות, על חיי רחוב ועל הדמויות המעורבות בהן היו קיימים בבלוז, לא כאלמנט ספרותי אלא פשוט כדבר אותנטי, כמעט לא מעובד, הצומח מתוך חייהם של הכותבים. במוזיקת הפופ הלבנה לא הייתה כמעט התייחסות לחיי השוליים, לחיי הרחוב, ובכלל לצד האפל שנכח בחיים של רבים כל כך באמריקה. שירים כמו Heroin ו- I'm Waiting for the Man הביאו לראשונה את התכנים האלה לתוך הפופ האמריקאי, ושינו את הכללים לגבי מה אסור ומה מותר לדבר עליו בשיר, זה כבר שינוי של חופש הביטוי, מעשה אמנותי ופוליטי בו בעת. גם צורנית היה בהם חידוש ענק, אפשר לכנות אותו 'התשוקה של לו ריד לדחוס רומן שלם לתוך שיר פופ'. מבחינת רוחב היריעה של הסיפור, הפירוט והדקויות של תיאור הדמויות, המהלך העלילתי המפתיע, לו ריד העמיד צורה חדשה של שיר פופ. שוב, היו אלה דברים שהתקיימו במידה מסויימת בפולק ובבלוז, אבל במוזיקת הפופ נעדרו כמעט לחלוטין עד להופעתו של ריד.

כמובן, לא רק שלו ריד עשה את הדברים הללו, אלא שעשה אותם בכשרון ספרותי ענק, ברגישות מוזיקלית, בשנינות שאין לה מתחרים, בקוליות ובחוסר קוליות מפעימות בקיצוניותן.

והנה כמה המלצות שלנו:

The Velvet Underground - Pale Blue Eyes (מאת: תומר מולוידזון)

יש לא מעט שינויים מהותיים שתרמו לעולם המוזיקה בני דורו של לו ריד, אנשי המפץ הגדול. כדי למנות אותם נצטרך כמה ימים אבל אם להתעכב על אחד אז - רצח התמימות והקיטש של שירי האהבה. לו ריד וחבריו היו כמו אינסולין לחולי סכרת, הם שמו סוף לשירי אהבה שטחיים שלא הביטו למציאות בלבן של העיניים. לא הכל קסום ומושלם כמו בסיפור אהבה מהאגדות. יש גם אבירים שהולכים לאיבוד בדרך לנסיכה ועד שהם מוצאים את הנסיכה הם מגלים שבמקום לחכות להם ולסוס הלבן הנסיכה התפשרה על חמור אפור. אהבה היא לא תמיד סיפור מוצלח ולפעמים יש תקלות ופשרות כמו במקרה של הרומן בין ריד לשלי אלבין, עליה ככל הנראה נכתב השיר. הוא אוהב אותה אבל היא גם מוציאה אותו מדעתו, הוא חשב שהיא השיא שלו, שהיא הכול אבל אז גילה שלא ואז כן ואז לא ואז... נו הבנתם כבר לא? אהבה אמיתית.

נ.ב. לא היו לה עיניים כחולות חיוורות.

The Velvet Underground - After Hours (מאת: טל ארגמן)

שיר קטן וקסום שסוגר את האלבום השלישי של הוולווט אנדרגראונד, ולא ממש נשמע כמו שיר שלהם בשמיעה ראשונה. הוא מדבר על חיי הלילה וכל מה שנלווה אליהם, והיה יכול לצאת ממנו שיר סופר כבד וקודר. אבל בזכות קולה של מורין "מו" תאקר, מתופפת הלהקה, ששרה כאן, התוצאה היא שיר חמוד ותמים כביכול, שמזכיר קצת שיר ילדים. שיר נוסף שאני אוהבת מאוד, שנכתב עוד בתקופת הוולוט, הוא Satellite Of Love מלא הרגש. ולמרות שבמקור זו גרסה רוקיסטית יותר, אני בוחרת את גרסת הסולו הנוגה מ"טרנספורמר", עם מיק רונסון (שהפיק את האלבום עם דיוויד בואי) על הפסנתר. יש הרבה שירים שנכתבו על קנאה אבל זה השמיימי ביותר, תרתי משמע. ולא רק בגלל קולות הרקע של בואי

NYC Man (מאת: רוני ורטהיימר)

לו ריד תמיד היה גם אמן של מילים ושל דימויים. לפעמים קצת קשה לעקוב אחר הרצף, אבל בשיר NYC Man הדימוי הגברי של ריד פוגש את ניו יורק כאישה, אהובה מסובכת ומורכבת. באחד הבתים יש אזכורים לטרגדיות של שייקספיר שם הגורל הוא השולט, האלטרנטיבה של ריד להמלט ומקבת היא You blink your eyes and I'll be gone.

What's Good (מאת: איל שינדלר)

המוות מעולם לא נשמע כל כך טוב. ב-1992 הוציא לו ריד אלבום אבל בעקבות מותם של שני חברים ותיקים. אלבום נושא על קסם ואובדן. על רגעי היופי שמופיעים בזמנים הכי קשים ועל חוסר האונים בגסיסה ומוות אקראי ממחלה קשה. האלבום נפתח בריף גיטרה קודר (Dorita) ומיד אחריו מתאר לו ריד את החיים בצל האובדן כמשהו שלא יכול לעבוד (כמו סודה בטעם מיונז או חלל בלי מקום). אבל למרות זאת הוא עובר לשאול מה הטעם במחלה שלא כואבת ומבין שזה טבעו של עולם. מחלה צריכה לכאוב. למרות הנושאים הקשים, האלבום זכה להצלחה ביקורתית וגם מסחרית ונחשב לאחד משיאי היצירה של לו ריד בשנות התשעים.

Walk on the Wild Side (מאת: רותם דוישטר)

לו ריד היה אמן אקספירמנטלי, שתמיד ניסה לאתגר ולבחון גבולות ובוודאי לשבור מוסכמות. זו כנראה הסיבה שרוב יצירותיו נשארו בעיקר באזניהם ולעיניהם של אלו שהעזו ללכת רחוק. מספיק רחוק, אל עבר הצד הפרוע. אבל דווקא Walk On The Wild Side הוא זה שבאופן פרדוקסלי מצא את מקומו ברשימות השירים שמוכרים והמושמעים ביותר, עד היום.

אמנם השיר מספק דיוקן גס לכמה מהדמויות הכי מעניינות של אותה תקופה בניו יורק, אך מקורותיו מגיעים משנות החמישים באותה מאה, בניו אורלינס. ריד התכוון לכתוב עיבוד למחזמר מרומן באותו שם מאת נלסון אלגרן, אבל לבסוף האנשים בחייו הם אלו שהשתלטו והותירו אותו כאחד השירים הכי זכורים שלו.

הולי וודלון - טרנסג׳נדרית שברחה מביתה בלוס אנג׳לס לניו יורק, שם וורהול ליהק אותה לשחק בסרטיו. עד היום היא דמות מרכזית בקהילת הלהטבא"ק. קנדי דרלינג, טרנסג׳נדרית ושחקנית שזכתה להופעה נוספת בשיר Lola של ה-Kinks. ג׳ו דלאסנדרו (Little Joe) - כוכב נוסף בסרטים הנועזים של אנדי וורהול, וגם הוא זכה לעוד הופעות מוזיקליות מעניינות: בתור המפשעה על האלבום Sticky Fingers של ה-Rolling Stones והחזה המצולם על גבי אלבום הבכורה של ה-Smiths. ג׳ו קמפבל (Suger Plum Fairy) שהיה בן זוגו של הארווי מילק, הפוליטיקאי האמריקאי הראשון שקיים מערכת יחסים הומוסקסואלית מוצהרת. ג׳קי קרטיס - אמנית דראג והחברה האחרונה בקבוצת הסופרסטארים של וורהול בשיר.

ריד בעצמו חקר את הצד הפרוע, כפי שכינה בשיר, ושאלות של זהות ומגזר ליוו אותו כל חייו עוד מצעירותו (כשהוריו ניסו ״לרפא״ אותו מהומוסקסואליות) וגם שנים רבות לאחר שיצא השיר, דרך מערכת יחסים של ארבע שנים עם רייצ׳ל/טומי.