מה שקורה באודסה

"היא רעבה לכסף": מה שקורה באודסה

קבוצות וואטסאפ שמפרטות מחירים, לימוזינות שמארחות מסיבות מין וקבוצת שוטרים שהגיעה לחגוג כמו שאי אפשר בארץ - כך נראה היעד החדש של צרכני הזנות הישראלים | סיפורים מכאן
תומר ממיה
29 באוקטובר 2018
00:59

ארבע בבוקר, אני עומד במסוף הכבודה של שדה התעופה באודסה, שוטר אוקראיני שולח את הכלב שלו לרחרח את המזוודה שלי ואני מעט קופא במקום, בכל זאת... הוא מסמן לי לקחת את התיק ולהמשיך, אני עולה על מונית ונוסע למלון, הנהג מסמן לי עם היד לכיוון כל אנדרטה יהודית שיש, ויש די הרבה, המון יהודים חיו פה ועדיין חיים. אבל גם הם לא היו מוכנים למתקפה הישראלית שנוחתת עליהם בשנתיים האחרונות.

בשנת 2015 ביקרו באודסה פחות מ-50 אלף ישראלים. בשנת 2017 הגיע מספר הישראלים ל-122 אלף, והמספרים רק עולים. אחרי רומניה, בורגס ותאילנד - נראה שהישראלים מצאו יעד חדש להיעלם בו. רק בחודש ספטמבר 2018 הגיעו 20 אלף ישראלים לביקור באזור.

אירופה הקלאסית

יום שישי בבוקר, אני קם מוקדם ויוצא אל הרחוב, פחות מ-50 מטרים מהמלון שבו אני מתאכסן נמצאת כל העיר העתיקה, עיר מרתקת של יורדי ים ופועלים. הכנסיות ענקיות, האניות לא מפסיקות להגיע לנמל, דוכני מזכרות שאיש לא צריך, ואפילו ציפורים שישבו לך על הכתף תמורת 500 גריבנה. אבל אפס ישראלים. מה לא הבנתי? יכול להיות שאחרי כל הסטטיסטיקות לא אמצא אפילו ישראלי אחד?

אחרי סלפי מוזר עם ציפורים על הכתף, צילומים של נופים שכנראה יכולתי לצלם בכל עיר אירופית אחרת, אני חוזר למלון להבין איך אני מספר למערכת שאין כאן כלום.

קבלת שבת

קצת לפני חמש בערב אני שומע שפה מוכרת במסדרון – עברית. הם מדברים עברית! אני יוצא מהחדר ומולי עומדים חבורה של עשרה ישראלים, בגילאי 50-40, שנמצאים בדרך לארוחת שבת. אני מנסה לברר פרטים, והם מספרים לי שיש סניף של "למטייל", שלטים בעברית ואפילו מסעדה שמגישה ארוחות שישי.

הישראלים באודסה מתחילים את היום קצת לפנות ערב. אחד מהם, שוטר בישראל, מנסה לדאוג לי, אולי קצת יותר מדי. בלי שאשאל הוא מספר לי על הבחורות שיש כאן, על מה הן מוכנות לעשות ומה המחירים עבור כל פעולה. הוא מדלג בין סיפורי בית כנסת לסיפורים על נשים בזנות - כאילו הוא מדבר על אותו נושא. כאילו אין סתירה פנימית בין סיפור על חסד ועל אמונה, לבין הקלות שבה הוא מזמין את נ', אישה בזנות, אליו לחדר, כי היא מוכנה לעשות את כל מה שהישראליות לעולם לא יסכימו. "כאן יש ערך לכסף שלך", הוא מתגאה. "אם אתה צריך עזרה ואני לא זמין", הוא אומר לי, "אני בטח בבית הכנסת".

הישראלים באים

השעה עשר בערך ואני מחליט לעשות סיבוב בעיר. הרחובות די ריקים, עדיין מוקדם, העיר הזו מתעוררת מאוחר. אחרי 200 מטרים, שוב קולות בעברית – חבורה של גברים, בשנות השלושים שלהם, מחפשים "סידור" ללילה. הם חושבים לרגע שאני מקומי שמדבר עברית ומזנקים עליי בלי לחשוב פעמיים: "יש לך משהו? יש את מי לזיין היום? אבל משהו טוב". אני מסביר שאני מישראל ומצטרף אליהם לסיור. הם מתפשרים על אחד ממועדוני החשפנות שנמצאים בכל פינה. כמה דקות אחרי שנכנסו פנימה הם מנסים לשכנע את החשפנית לבוא איתם למלון. היא מסבירה שהיא רק רוקדת, הם מציעים עוד קצת כסף. הם באודסה, ומבחינתם – הכול למכירה.

טיול מאורגן

בשבת בבוקר פוגשת אותי מדריכה מקומית. היא רוצה להראות לי את "אודסה האמתית". היא לוקחת אותי למסעדות מדהימות שמגישות חומוס ושקשוקה, מספרת לי על כמה הם אוהבים את הישראלים ולאט לאט אני מבין – התייר הישראלי הוא מנוע כלכלי לעיר הזו. לכן כולם כאן מוכנים להעלים עין מתיירות המין. המשכורת הממוצעת באודסה היא 200 דולר בחודש. ההערכה היא שיותר מ-50 אלף נשים באודסה עובדות במתן שירותי מין. אחת מכל חמש נשים היא קטינה.

למרות התרומה הכלכלית, למרות השינוי שחל באודסה לטובה בשנתיים האחרונות, כמו ברומניה לפניהם, גם כאן משהו כבר מתחיל להיסדק. בעל מלון מספר לי שאם מדובר בישראלים הוא מעלה את המחיר מיד. "אם לא מוצא חן בעיניהם", הוא אומר, "שלא ייקחו את החדר". כך זה משתלם לו, או לפחות מצדיק את הנזקים. 

תייר אנגלי רץ לבעל מלון אחר בדיוק כשנכנסנו ואומר: "אתה חייב לעשות משהו עם הישראלים האלה. אני לא מצליח לישון כבר ארבעה לילות". כשהוא מבין שאני כתב ישראלי הוא אומר: "אני אוהב את הישראלים, יש להם מזג מאוד מאוד חם, הם אוהבים את החיים".

משם אנחנו ממשיכים לווילות החדשות שבונים כאן עבור התיירים. כאן הם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי להפריע לאף אחד, אומרת לי המדריכה. אני שואל את בעל הווילה אם הוא מסדר להם נשים, אבל למצלמה הוא מעדיף שלא לענות. אחרי הריאיון הוא אומר שזה חלק מהשירות, וזה לא רק הוא. כולם מעורבים - נהגי המוניות, נהגי הלימוזינות, בעלי הווילות, חלק מבעלי המועדונים. כולם בשירות התייר הישראלי.

בוקר אחרון

השעה תשע בבוקר, אני יוצא אל חדר האוכל, פוגש את השוטר מישראל שמספר לי מיד איך היה, מה היה וכמה זה עלה. הם עוזבים היום, הוא אומר, וחשבו ללכת לראות קצת נופים ואולי קצת להיות בבית הכנסת העתיק. "זו מצווה להתפלל בבית כנסת שכזה", הם מסבירים.