נתניהו, גנץ ולפיד
צילום: תומר ניוברג והדס פרוש, פלאש 90

לקראת החלטת היועמ"ש: האיחוד במרכז מלחיץ את נתניהו

ראש הממשלה התכונן למפץ הפוליטי, מנסה לפנות לבייס מימין ומסמן את לפיד כחוליה החלשה במפלגת הגנרלים • מי עשה את הוויתור הגדול ביותר בהקמת כחול לבן? • האישה שכמעט עשתה את זה הולכת הביתה
יואב קרקובסקי, פרשנות
22 בפברואר 2019
12:14

השבוע הדרמטי ביותר של מערכת הבחירות מאחורינו. הקרקס הגדול של הפוליטיקה הישראלית התגלה כהצגה ללא סוף. רק אדם אחד ידע לנבא את כל המהלכים שיהיו בשבוע הזה, עם תסריט מדויק. מייד עם הכרזת הבחירות כינס ראש הממשלה את ראשי מפלגות הקואליציה ואמר להם: יאיר לפיד ובני גנץ, יחד עם השמאלן משה בוגי יעלון, יתאחדו לריצה במטרה אחת - להוריד אותי מכיסא ראש הממשלה. לרגע הזה התכונן כל העת בנימין נתניהו ורק לשם הוא כיוון.

נתניהו הבין היטב את תכליתו של המהלך הפוליטי הזה, וקלט שתכליתו של מהלך האיחוד נגדו היא לנצל את הרגישות הציבורית שתיווצר עקב החלטת מנדלבליט. הוא יודע שמטרת האיחוד היא לקלוט מצביעי ליכוד שלא יוכלו להשלים עם כתבי אישום נגדו.

מעבר לפגיעה התדמיתית עם פרסום ההחלטה, נתניהו ואנשיו חרדים מהנגישות שתהיה לחומרי החקירה. הקלטות, תמלולים וחשבוניות שיפורסמו ויוגשו היישר לקמפיין של מפלגת כחול לבן - חודש לפני הבחירות. עשרות שעות שידור באולפנים ניתן למלא מהחומרים הללו ובדיוק את זה ניסה נתניהו למנוע בשבועות האחרונים ללא הצלחה.

מבחינה פוליטית פרסום החלטת היועמ"ש יכולה להביא לאפקט מאזן: מצד אחד יהיו מצביעי ליכוד שלא ישימו מחל בקלפי נוכח החשדות הכבדים. לעומתם יהיה אפקט של התכנסות לכיוון נתניהו, שבמשך שבועות מכין את הקרקע לקמפיין הרדיפה האישית נגדו ונגד משפחתו מצד תקשורת השמאל וכנופיית שלטון החוק שנכנעה לה. 


אבל יש תסריט שבו שהאפקט לא יהיה מאוזן. נתניהו זוכר את פרשת ישראל ביתנו בבחירות 2015. כשראשי המפלגה נקשרו בפרשת שחיתות קשה, המפלגה צנחה בסקרים ולרגעים היא כמעט לא עברה את אחוז החסימה. לבסוף מה שנותר לה זה הבייס הקלאסי שלה, בעיקר דוברי הרוסית. מפלגה שהגיעה בשיאה ל-15 מנדטים, וניסתה לדבר גם אל הישראלים, חזרה למקורות, רק בגלל חקירות.

על אך שנתניהו אינו ליברמן, הוא עדיין מבין את הסכנה ובגללה הוא בלחץ. זו אחת הסיבות שהשקיע השבוע את כל הונו הפוליטי על יצירת האיחוד בימין, כביכול "למען גוש הימין". ראש הממשלה חייב את הבייס האידיאולוגי, חובש הכיפה, מהמתונים דרך החרד"לים ועד עוצמה יהודית של בן גביר, בוגר תנועת כ"ך. לכן הוא חיבק אותם קרוב אליו, כי הוא יודע שרק הקהל הזה יקבל אותו גם עם כתבי אישום.

כשנתניהו מדבר לבייס הוא חוזר להתנגד למדינה פלסטינית, ומנסה להשכיח מהם את נאום בר אילן, שכמעט ונכפה עליו על ידי אובמה. בשבועות הקרובים נראה אותו נואם, תוקף ומתראיין נגד פתרון שתי המדינות וחלילה עקירת יישובים, מה שלא יפריע לו ושניה לאחר סגירת הקלפיות לעשות פליק פלאק לאחור לכיוונו של הנשיא האמריקני שממתין עם שטר החוב של העברת השגרירות לירושלים.

נתניהו בלחץ מעוד סיבה. כמו בשיר של שמוליק קראוס, "אחרי 20 שנה" חוזר הניגון באוזניו. ב-99', היו אלה שני רמטכ"לים לשעבר ואלוף שחברו יחד בשתי מפלגות שונות על מנת להוריד אותו מכיסאו. הם הצליחו לסדוק את התדמית שלו כביטחוניסט. הפעם עומדים נגדו שלושה רמטכ"לים, שלושה אלופים ושני ניצבים. לא סתם בחר אמש בנאום התגובה שלו לסמן לציבור את החוליה החלשה, בוגר עיתון במחנה יאיר לפיד.

ארבעה אבות ואמא אחת - שנשארה בבית

את הקמת רשימת כחול לבן אפשר לייחס להרבה מאוד אבות ואמא אחת. הקמת הרשימה נעשתה בשקט ומאחורי הקלעים. הראשון לזהות את הצורך לחבר את הרשימות במרכז היה משה בוגי יעלון. הוא גם היה הראשון לוותר על מעמד המוביל. מידת הפופולריות הציבורית היא שקובעת ולכן "איפסן" את האגו ונתן לפקודו, ומי שהיה רמטכ"ל תחתיו כשר הביטחון, בני גנץ, להוביל.


גבי אשכנזי הוא הדמות המסקרנת בתוך המארג הזה. האדם המחוזר ביותר במערכת הפוליטית בשנים האחרונות וגם השותק ביותר מאז סיים בחבלות קשות את תפקידו כרמטכ"ל. התדמית שלו בציבור טובה, הוא פופולרי, אבל הברנז'ה זוכרת ותזכיר לאשכנזי את נסיבות סיום תפקידו שהביאו לבסוף למינויו של גנץ לרמטכ"ל. הקמפיינרים של הליכוד כבר ערוכים להזכיר למי ששכח את פרשת הרפז-גלנט-אשכנזי. כניסתו למים הפוליטיים תאלץ אותו לשבור שתיקה ולהשיב לשאלות קשות.

אבל הסיפור המרתק הוא יאיר לפיד שנקט במהלך האמיץ ביותר. הוא ויתר על המותג שבנה בעמל רב, גייס את המנגנון המפלגתי שלו, ודחה את החלום שלו להיות ראש הממשלה – ולו בכדי לנסות לממש את ההתחייבות שלו לציבור להביא לשינוי. יותר מ-20 שנה הוא חולם על כיסא ראש הממשלה ומכין תוכניות פעולה. כל אלה בהקפאה כעת.


לפיד הבין שלהגיע למועד ההחלטה של מנדלבליט כשהמחנה האלטרנטיבי לנתניהו מפולג למפלגות שמתחרות אחת בשנייה, זוהי מתנה לראש הממשלה שיעשה קמפיין רדיפה וינצח את הבחירות שוב. לפיד הבין שזהו מבחן הבגרות שלו. הסיכוי לנצח את נתניהו נמוך, כך אמר לו היועץ האמריקני המבריק שלו. אז אם חלום ראשות הממשלה לא יתממש מיד כשהגוש מפורק, אולי עדיף לעשות מאמץ שישנה את כללי המשחק. המחיר הוא גיוס המוניטין והמשאבים של מפלגת יש עתיד למען המטרה.

היממה הראשונה להקמת הרשימה היא הצלחה אמיתית. בשלושת הסקרים שפורסמו אמש עוברת כחול לבן בקלות את רשימת הליכוד והופכת להיות מפלגת שלטון. לראשונה מאז הוכרזה מערכת הבחירות הליכוד יורד להיות המפלגה השנייה בגודלה עם 32 מנדטים בסקר כאן חדשות, ושיא שלילי של 26 מנדטים בסקר חדשות 13.

המטרה של ראשי כחול לבן חייבת להיות רק אחת: יצירת פער ושמירה עליו לאורך זמן מהליכוד. רק אם יישמר פער גדול של 7-3 מנדטים בין שתי המפלגות, ניתן יהיה ליצור תודעה ציבורית שתאפשר למפלגה לנסות להרכיב את הממשלה הבאה – ללא קשר לתמונת הגושים. במצבים כאלה יודע נתניהו, ולא פחות ממנו יודע גם ריבלין המנוסה, שהפרגמטיות מתגלה.

אהוד ברק היה מעורב גם בסיבוב הזה, אבל האופוזיציונר החד ביותר בשנים האחרונות נגד ראש הממשלה נותר בחוץ. שלושת הרמטכ"לים שהיו פקודים שלו, ויאיר לפיד שמכיר אותו מתקופתו כעיתונאי, לא רצו את ברק לצידם. הם חששו שישתלט עליהם מגבוה. ברק מצדו ברך אותם על המהלך, ונשאר בביתו במגדל החדש בתל אביב. בגיל 77 יכול להיות שאת הסיבוב האחרון בדרך חזרה למערכת הפוליטית, הוא פספס.

אף שהסקרים הראשונים של יום ההקמה מחמיאים, אולי אפילו מחמיאים מדי, זה טבעי. הירידה תגיע, גנץ-לפיד-יעלון-אשכנזי צריכים לדאוג שזו תהיה ירידה מינורית לצורך עליה נוספת והתייצבות. האחריות מונחת עכשיו על כתפיהם עטורות הדרגות כשרק לאחד מהם יש ניסיון פוליטי משלים לטסטוסטרון הביטחוני.

לבני על הר נבו

מי שניצבת השבוע על הר נבו, רואה את הארץ המובטחת עליה דיברה אבל לא נכנסת אליה, היא ציפי לבני. השבוע היא פרשה מן החיים הפוליטיים באופן מכובד, ואפילו נוגע ללב. מי שהייתה אשת הברזל הישראלית חסרת הרגשות, שעבדה רק עם הראש ולא ביטאה רגשות מיותרים, נחתכה גם היא ומחתה דמעה בהצהרה לתקשור שנתנה בראשית השבוע בית סוקולוב.

למרות הישגיה המרשימים, המערכת הפוליטית תזכור את לבני כמי שפעם אחר פעם כמעט ועשתה את זה: כמעט והקימה ממשלה, כמעט הביאה לפריצת דרך עם הפלסטינים, כמעט הייתה שגרירה באו"ם, כמעט והביאה לאיחוד פוליטי יחד איתה. כמעט. בדומה לקריירה הפוליטית שלה גם הפעם היא נאלצת לצפות מהצד במפץ שעשוי להביא למהפך בשלטון.