נתניהו במטה הליכוד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

השבוע החלומי של נתניהו מקבע אותו כווינר של המערכת הפוליטית

ראש הממשלה סוגר שבוע עם ניצחון מתוק ורצון להחזיר את כחלון לליכוד • אחרי הכישלון - בנט צריך לחשב מסלול מחדש • איילת שקד תפרח בליכוד • לפיד הוכיח שהוא התבגר פוליטית | פרשנות
יואב קרקובסקי
12 באפריל 2019
12:35

זה היה השבוע הפוליטי הטוב והמתוק ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ליותר טוב מזה הוא ובני משפחתו, שותפים מלאים לקמפיין, לא יכלו לצפות. כשהחליט להקדים את הבחירות ידע נתניהו  שהסיכויים שלו להרכיב את הממשלה הבאה יהיו גבוהים. אבל ספק אם ידע שכל חלומותיו הפוליטיים הולכים להתגשם ובגדול. הוא נתן את כל כולו בקמפיין הזה והוכיח שהוא הקמפיינר הטוב ביותר בישראל.

תוצאת החלומות מאפשרת לו להקים ממשלת ימין שמורכבת משותפים קואליציוניים קטני ממדים חסרי כוח מיקוח. והכי חשוב, החוליה החלשה של שתי ממשלותיו הקודמות, הקוץ באליה, הסדק באחדות, אינם בכנסת ובקבינט. מדובר בצמד המוצלח ביותר של הפוליטיקה הישראלית, נפתלי בנט ואיילת שקד, שלמדו השבוע על בשרם כמה הפוליטיקה הישראלית יכולה להיות אכזרית.

ראש הממשלה מסיים את השבוע הפוליטי המוצלח בחייו עם עוד הישג: משה חוזר הביתה. כחלון, הרים דגל לבן, וחוזר לחיקו של ראש הממשלה. שר האוצר, שועל פוליטי ותיק, מבין שעם ארבעה מנדטים הסיעה שלו לא תוכל לתפקד היטב, מצד אחד. מנגד, כל האחריות על ההגנה על שומרי הסף, ההחלטה האם לפרוש או להישאר בממשלה אחרי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, תהיה עליו. להרוויח במצב הזה הוא פשוט לא יכול.

כחלון רוצה להוריד מעליו את המשקולת הציבורית, הבלתי אפשרית הזו, שלא נתנה ולו קול אחד בבחירות, להפך, הוא רק הפסיד. השמאלנים, שבית המשפט כל כך חשוב להם, לא נתנו לו קול אחד, והימין בא איתו חשבון על כך. עכשיו, כשיהיה חלק מהליכוד, האחריות עליו זהה לזו של גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן ומירי רגב.

לאירוע הניצחון של הליכוד שיתקיים בשבוע הבא יגיע נתניהו חזק מתמיד, ויקבע את מעמדו כווינר הגדול של המערכת הפוליטית הישראלית. לא מופרך יהיה לנחש כי נתניהו יכבוש השנה עוד כמה שערים בתקשורת הבינלאומית, על הישגיו המדיניים לצד הלוליינות הפוליטית שהביאה לו שוב את היכולת להנהיג את מדינת ישראל.


חישוב מסלול מחדש

אחרי הכישלון המהדהד של מיזם הימין החדש, צריכים שני הפוליטיקאים הכי מוכשרים שהיו כאן בשנים האחרונות, בנט ושקד, לחשב מסלול מחדש. לבנט זה לכאורה אמור להיות יותר קל. כמי שהיה אחד המשקיעים בוויז, נדמה שדווקא הנווט שלו הסתבך והתקלקל. משהו לא עובד לבנט בכיבוש הדרך הפוליטית שלו בחמש השנים האחרונות.

זו הייתה טעות מבחינתו לחבק את נתניהו לפני ארבע שנים, מה שגרם לו להפסיד ארבעה מנדטים לליכוד. זו היתה טעות הרבה יותר חריפה לתקוף באופן חריף, שלא לומר אלים, את ראש הממשלה שמשמש גם שר הביטחון. הציבור אמר את דברו, 36 מנדטים לליכוד, 0 לימין החדש.

בנט גרר את שקד למיזם הפוליטי של פרידה מהבית היהודי. ההבטחה הייתה גדולה, "נגדיל את מספרם של המושבים שמייצגים את הציונות הדתית". התוצאה בפועל היא שהם הקטינו את מספרם של נציגי הציונות הדתית לפחות משני מושבים. הזעם על בנט בציונות הדתית הוא עצום. בנט לא השכיל להבין עד כמה הבייס הפוליטי שלו הוא הבית הפוליטי של נתניהו, שרק חונה במפלגות מגזריות. הימין החדש הבטיחה הבטחה גדולה שלא מומשה, להוות ימין ממלכתי, מתון, לא בהכרח דתי. המיזם כשל.

השקדייה תפרח בליכוד

משאבת הקולות של הימין החדש לא היה בנט, אלא דווקא איילת שקד. שקד היא דמות נערצת בימין. נחשבת לשרה מהפכנית, פופולרית בציבור הימני ובמגזר הדתי, אבל ממש לא רק. דוד ביטן הרי כבר אמר בעבר, שאם היא תתמודד בפריימריז של הליכוד, סיכוייה להגיע גבוה ברשימה ולרשום הישג אישי מרשים - גדולים ביותר. הבית היהודי הוא לא הבית הטבעי שלה, וגם מפלגה קטנה חדשנית ומבריקה קטנה עליה. היעד של שקד צריך להיות הליכוד.

היחסים הצוננים עם ראש הממשלה הפכו את חייה כשרה בכירה בממשלתו ללא פשוטים. הדם הרע זרם כמו מים. הוא לא הזמין אותה לפגישות עבודה אישיות, היא לא הצטרפה אליו לטיסות רשמיות, היחסים היו פחות מקורקטיים, נוכח העבר. אבל פוליטיקה זה לא מועדון חברים, בטח כשמגיעים לעמדות הגבוהות הללו.

היחסים הקרים עם נתניהו כלל לא הפריעו לשקד לעשות את המהפכה המשפטית שחוללה במשרד ובוועדה למינוי שופטים. ככל שהיא תקפה יותר את מערכת המשפט, כך עלתה הפופולריות שלה בקרב כלל מצביעי הימין. טוב תעשה שקד לו תתפקד לליכוד מיד לאחר הרכבת הממשלה, ותחל את המסע הכלל ארצי שלה בסניפי המפלגה.

חשבון הנפש של לפיד

הנחת העבודה של יאיר לפיד בראשית מערכת הבחירות הייתה שהבחירות הוכרעו ונתניהו ירכיב את ממשלתו החמישית. הוא הניח שיצטרך לחכות למחזור הבא שיגיע - החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום או לאחר מכן. שתי אפשרויות היו מונחות לפתחו, להשאיר את הפיצול בשמאל-מרכז וכך כל אחת מהרשימות היו מתקוטטות על הקולות, או לעשות את מהלך האיחוד. לפיד בחר באיחוד. הוא לא טעה. הוא עשה את המהלך היחיד ששינה את כללי המשחק של מערכת הבחירות הזו.

לפיד הפקיד את המנגנון המפלגתי ואת הניסיון הפוליטי שלו על המיזם הזה של כחול לבן, מתוך ידיעה שזה הסיכוי היחיד לחולל שינוי. הוא ידע כך או אחרת שראש ממשלה הוא לא יהיה. לא בסיבוב הזה. לפיד לא צריך להצטער על המהלך אלא דווקא להתגאות. הצעד מוכיח כמה התבגר פוליטית. אין ספק שמנקרת בו השאלה האם בפעם הבאה יהיה זה גנץ שיוביל את המחנה שוב או שההובלה צריכה לעבור הלאה למישהו אחר - לגבי אשכנזי או ללפיד עצמו.

אם הוא התבגר באמת, הוא ייתן לגנץ להבשיל להיות מועמד אמיתי לראשות ממשלה, דרך משרת ראש האופוזיציה. אם לא, תהפוך כחול לבן לגירסה גדולה, אך זמנית, של מפלגת העבודה. כזו שלא נותנת למנהיגיה לחלחל לליבו של הציבור, וליצור בינו לבין תומכיו חיבור אמיתי שיוביל אותם בפעם הבאה לנהור בהמוניהם אל הקלפיות ולשים את הפתק הנכון.