זיכרון בסלון

כאן מציינים | "לך עם אבא ותציל את החיים שלך, אני חייתי מספיק"

אמו של מאיר גינוסר הפצירה בו ללכת לעבודות הכפייה. ומאותו הרגע הוא התגלגל ממחנה למחנה, בין עבודות פרך לצעדות ומסעות מוות. והוא ניסה להציל לא רק את עצמו, אלא גם את אבא. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התארח גינוסר בסלון שלנו במסגרת המיזם "זיכרון בסלון" כדי לספר את סיפורו
מערכת כאן
02 במאי 2019
15:15

"קחו בחשבון שאני לא רהוט", אמר בצניעות מאיר גינוסר (במקור הוניגסברג) בפתח דברים בערב "זיכרון לסלון" שנערך בחטיבת הדיגיטל של כאן. "אני בא מתחום הבניין, ומלבד זה, עברו עשרות שנים".

צפו באירוח המלא של "זיכרון בסלון" - 

מאיר, שנולד בעיירה קילצה שבפולין, חווה את האירוע הטראומטי הראשון שלו בפרוץ המלחמה, כשהיה עדיין בבית הספר היסודי. "(יום אחד) הביאו 18 פולנים ותלו אותם על קורה אחת. הם היו תלויים 24 שעות. אני זוכר אשה אחת שתלו אותה שצעקה... 'יחי פולניה'. והגופות היו תלויות עד למחרת". ואחרי זמן לא רב באה הגזירה המשמעותית הראשונה. "גירשו אותנו מהרחוב שהיה מעורב יהודים ופולנים למרכז העיירה, וגרנו שתי משפחות בחדר אחד. מן גטו כזה. הרעב היה נורא מחריד. אני לא רוצה להיכנס לנעליים של הוריי שראו את הילדים הקטנים שלהם מלקקים את המגירה ששם היה מונח קמח לפעמים.

"אבי לא יכול היה לפרנס, משום שהגטו היה סגור. אני לא יודע ממה התפרנסו. הקהילה ארגנה שם אוכל לעניים ואני יודע שהוריי התביישו לצאת החוצה לבקש עזרה. בהמשך, התחיל הגירוש. אספו את כל היהודים בכיכר העיר והפרידו בין גברים למשפחות, ילדים".

את אביו ואחיו לקחו לעבודות כפייה בבית חרושת לנשק באזור. "וכאן אגיד משהו שאני נושא איתי... אמא שלי היתה בשנות השלושים, אמרה לי ביידיש – "לך, לך עם אבא ותציל את החיים שלך, אני חייתי מספיק". אשה בשנות השלושים וארבעה ילדים קטנים לידה. זה הבנתי כשאני בעצמי נהייתי אבא ומכל מה שעברתי בהמשך, הדבר הזה מעיק עליי עד היום. לא על עצמי, מה שעברתי אמרתי בסדר, סבלתי, עברתי את זה. אבל המועקה הזאת שאשה צעירה, עם ילדים קטנים יודעת שהיא הולכת איתם למות... זה נורא".

מתוך "זיכרון בסלון"

ולא שמחוץ למחנה היו החיים בטוחים יותר. "זכור לי שצעירים ברחו מהמחנה הזה ליערות שבסביבה וכעבור זמן מה ראיתי שחזרו למחנה. שאלתי למה, והם אמרו שברחו ליערות ושם הפרטיזנים הלאומנים מארמייה קריובה ("צבא המולדת") הורגים את היהודים. אז הם ביקשו לחזור בחזרה למחנה. זאת אומרת,  היהודים היו נרדפים על ידי הגרמנים, והפולנים מילאו את החלק שלהם".

הנער הצעיר עבד במחנה במשך 12 שעות ביום, עד שיום אחד העמיסו את כולם על רכבת משא למחנה בירקנאו. "כנראה שלא היתה סלקציה בכניסה שלנו לבירקנאו, מפני שבדרך כלל כשהגיעו אנשים מכל מיני עיירות... הם היו מובלים ישר למשרפות. אנחנו כנראה הגענו ככוח עבודה והם היו זקוקים לנו".

הבעיה היתה שלא היה איפה לשכן את עובדי הפרך היהודים. "הביאו אותנו על יד צריך גדול שבו שכנו צוענים. חיכינו עד הערב, ואז הגיעו טנדרים כחולים עד כמה שזכור לי והעמיסו את הצוענים, שהיו משפחות. ילדים עם הורים... התחילו צעקות אימים. עד היום זה מהדהד בי הצעקות האלה. העמיסו אותם על טנדרים למשרפות והם ידעו כנראה מה צפוי להם. כעבור זמן מה, היה ריח חריף של בשר חרוך במחנה. ואותנו שיכנו בצריפים של הצוענים".

מאיר לא זוכר כמה זמן היה עם אביו ואחיו שם בבירקנאו. "אבל כעבור זמן מה באו אנשי אס.אס והובילו אותנו מבירקנאו לבונה (Buna), שהיה סניף של אושוויץ והעבירו אותנו ממש ליד המשרפות. אני לא יודע למה הם עשו את זה. הלכנו ברגל, כשהגענו ליד המשרפות ידעתי במה זה כרוך – שהולכים לשרוף אותנו. אמרתי לעצמי 'מאיר זה הסוף שלך'. ואני זוכר שאחד צעק שם שמע ישראל. עברנו את הקרמטוריום. בסביבה ראיתי עצמות. בורות עם סיד וחלקי גוויות. וכעבור זמן מה הגענו למחנה בונה. המחנה היה מאוד מסודר ונקי. אוכל סביר, רעב היה, אבל סביר. לא דומה למחנה בפולניה. שם אני זוכר שהיינו בצריף מספר 54, ויצאנו לעבודה כל בוקר עם תזמורת שעמדה בשער וניגנה כל מיני מנגינות. היה שם שלט – ארבאייט מאכט פריי" (העבודה משחררת).

מתוך "זיכרון בסלון"

מאיר, אביו ואחיו אולצו לעבוד בבית חרושת לגומי סינתטי שנועד לשימוש מכונת ההשמדה הנאצית. "שם לא כל כך סבלתי למרות שזה אושוויץ. היה שם סיפור שכל כמה זמן לא יצאנו לעבודה. בא שם רופא לבוש לבן, ישב על כיסא, אנחנו עומדים בתור ערומים והיה מראה שמאלה וימינה. סלקציות. אני (הייתי) רזה וקטן אז כל פעם זה היה צד שמאל. ידעתי במה זה כרוך – שהולכים לשרוף אותי. הבנתי שזה הסוף, אז תמיד הייתי בורח לכיוון השני. עד כמה שזכור לי, זה היה פעמיים או שלוש שבאותו זמן, הייתי עם פרימו לוי.

"בבית חרושת הזה אני השתדלתי לא לעבוד קשה בניגוד לפרימו לוי שהתלונן על העבודה הקשה שהיתה שם. ידעתי להסתדר... מלבד הדבר הזה שבמחנה הזה כל הזמן היו סלקציות. ופרימו לוי לא סבל מסלקציות משום שהוא היה מבוגר ובריא.

פעם אחת כשברחתי לכיוון הימני קיבלתי מכות מאנשים וכשהיתה ספירה והיה בן אדם אחד מיותר, בין הבריאים, ולא ידעו מי זה - אני זוכר שהגרמנים בסוף השלימו עם זה. בפעם השנייה אני זוכר, קפצתי על גג לצריף אחר, עירום. וככה ניצלתי.

"פעם אחת היתה אזעקה במחנה ואני ועוד בחור אחד רצנו למטבח לתפוס אוכל. במהומה הזאת אני מצאתי ראש כרוב והשני לא זוכר מה. אני הצלחתי לחמוק, אבל את השני תפסו, ולמחרת תלו אותו. ואנחנו עברנו כולנו לראות איך תולים אותו".

כשהחזית התקרבה, בעלות הברית החלו לשלוח מטוסים כדי להפציץ את המפעלים הגרמנים באזור, אבל לא את מחנות ההשמדה עצמם. "הגיעו מטוסים והפציצו את בית החרושת ואני רצתי יחד עם הגרמנים לבונקר בשביל להציל את עצמי. ועשיתי את עצמי שאני עובד. הם השלימו עם זה שהייתי איתם. פעם אחת אמרתי שאני רוצה לראות מה קורה בחוץ. אז ראיתי שמטוס אחד בא, עושה עיגול של עשן סביב בית החרושת, ואחר כך בא להק של מטוסים ושופכים פצצות.

"המרחק מבונה לבירקנאו היה שבעה קילומטרים. אחרי המלחמה קראתי שבעלות הברית אמרו שהמטוסים שלהן לא יכולים היו להגיע לאושוויץ ושהמרחק היה גדול. השבעה קילומטרים האלה, לא זה הפריע להם. אנחנו לא היינו גורם (מספיק חשוב) בשביל להתייחס אליו".

כעבור זמן, כשהחזית התקרבה, החליטו להוציא את האסירים מאושוויץ לכיוון גרמניה. "יש איזה משהו... קוראים לזה 'צעדת המוות'. לא ידעתי שקוראים לזה ככה. הלכנו ברגל יום ולילה וליוו אותנו שומרים חמושים. היינו כוח עבודה, וכנראה שהם לא רצו להעביר לגרמניה אנשים חולים. היתה שם סלקציה ובחרו את אבא להשאיר אותו שם ולהרוג אותו. ועשיתי המון מאמצים והצלחתי להוציא אותו, אבל תפסו אותי וקיבלתי מכה במוט על הראש - נשאר לי שקע עד היום. אבל הצלחתי להוציא אותו, את אבא".

מתוך "זיכרון בסלון"

"אחרי צעדת המוות הזאת העמיסו אותנו על קרונות פתוחים להובלת פחם, היינו 130 איש בקרון. בדצמבר. וכולם היו בעמידה. אי אפשר היה לשבת או לשכב".

הגרמנים לקחו את האסירים היהודים ברכבת לבוכנוולד, ומאיר מספר שהמסע ארך עשרה ימים. "היינו עשרה ימים בלי אוכל, ובדרך מתו הרבה אנשים בקרון. מהגוויות עשו ספספלים ומי שתפס מקום ישב על הגוויות האלה ואת היתר זרקו החוצה. עברנו כל מני ארצות. הרכבת לא נסעה ישר לגרמניה. כשבאנו לצ'כיה גיליתי שם קצת חמלה, בני אדם. היו שם בתחנות הרכבת גשרים מברזל. ומעל התחנה עמדו צ'כים, וזרקו כיכרות לחם לתוך הקרונות.

"הגענו כ-30 איש מתוך 140 לבוכנוולד. שם הכניסו אותנו לטוש חם ואחר כך הוציאו אותנו החוצה וטבלו אותנו בליזול. פחדו שנביא מחלות לגרמניה כנראה. ועמדנו שעות ככה בחוץ, בדצמבר, בקור. שיכנו אותנו בצריפים של ארבעה דרגשים, עם קש מסריח. ושם העונשים... שאלתי את הוותיקים שם 'מה קורה פה'... הם אמרו שאין סלקציות אז נרגעתי, אבל עבור כל מה בכך תלו אנשים באמצע הצריף מהרגליים".

אחרי תקופה קצרה בבוכנוולד העמיסו שוב את האסירים על רכבות. "לא ידענו לאן. וכשהגענו לפרנקפורט ראיתי דרך הפתח למעלה של הקרון את השלט פרנקפורט. היתה אזעקה, והרכבת יצאה החוצה לשדות ושם היא נעמדה. הגיעו שני מטוסים של בעלות הברית ועשו שמות מהרכבת. בכל קרון ישבו שני גרמנים, אס.אס. וברגע שהדלתות נפרצו מההפצצה אני זוכר שאחד רץ עם יד קטועה ומחזיק אותה ביד השנייה. היו המון הרוגים. אני זוכר שחטפתי כדור במכנסיים. ראיתי בפעם ראשונה נשים גרמניות עם ילדים שבאו מאיזה כפרים לעזור. את מי הן חיפשו? אנשי אס.אס. הן הגישו אוכל ומי שהיה פצוע מהם או מה, אז עזרו להם. הן התעלמו מאיתנו. ראיתי אז את הפרצוף הגרמני. הם טענו אז בזמן המלחמה שלא ידעו. משפחות עם ילדים, ידעו מי אנחנו ולא התייחסו אלינו".

"בסוף אספו אותנו ומי שנשאר בחיים החזירו לקרונות והובילו אותנו לכפר קטן, שם חצבו מנהרה בשביל תעשיית הנשק שלהם. ושם היה המחנה הזוועתי ביותר. השיטה היתה שככה קמים בלילה, יוצאים החוצה, סופרים את האסירים – וצועדים למנהרה. אני לא יודע איך הם רצו להפיק מאיתנו עבודה כשלא קיבלנו אוכל. העבודה היתה קשה במנהרה. יצאנו בחושך למנהרה וחזרנו בלילה בחושך. עכשיו הצריפים ששיכנו אותנו היו פרוצים, לא היו חלונות או דלתות, כל אחד נכנס עם השלג והבוץ ובזה ישנו... על הרצפות האלה.

"כשחזרנו בלילה למחנה זו היתה הארוחה היחידה שנתנו לנו. קיבלנו קליפות של תפוחי אדמה, לא יודע מאיפה הם הביאו את זה, ופרוסת לחם. מי שלא הצליח לבלוע את הלחם הזה, סופו היה למות. ומתו שם בלי סוף. מכיוון שלא יכולים היו לקבור או לשרוף את הגופות, עשו ערימות כמו שרואים בכפרים ערימות קש. וכל פעם הביאו אנשים חדשים לעבוד במנהרה".

"יום אחד אמרו לי שאני נשאר במחנה ושאני צריך ולבנות ערימה כזאת של גוויות. כל גווייה סחבנו שלושה איש כי היא היתה קפואה. גררנו גוויות, גוויות... קחו בחשבון שהמוות היה שגרתי זה לא. היום זה נראה נוראי, אבל המוות היה שגרת חיים".

כשבעלות הברית התקרבו גם למחנה החדש, החליטו הגרמנים לפנות את האסירים שוב, ובמהלך הפינוי הצליחו שלושת בני המשפחה לברוח ומשם שוטטו בין כפרים בחיפוש אחר מקלט. יום השחרור כבר היה קרוב, אבל אביו החולה של מאיר לא עמד בתלאות ונפטר. "אני לא זוכר שהתאבלתי ואני זוקף את זה לכך שהמוות היה חלק גדול מהחיים שלנו שם", הוא נזכר.

האחים המשיכו לנדוד עד שהגיעו לעיירה והבחינו בסדינים לבנים בחלונות בתיה. זה היה היום שלו חיכו – הצבא האמריקאי הגיע. "החיילים האמריקאים ראו אותנו בלבוש שלנו וזרקו לנו אוכל בשפע", הוא מספר. וגם כאן היתה סכנה. האוכל שזרקו המשחררים הרג לא מעט מניצולי המחנות, משום שגופם לא יכול היה לקלוט אותו אחרי תקופה כל כך ממושכת של רעב. מאיר לא היה מודע לכך, ואחרי שאכל, איבד את ההכרה למשך יומיים.

מתוך "זיכרון בסלון"

אבל למזלו, הוא התעורר וגילה שהוא באמת חופשי. "פתאום הייתי חופשי. ואין מי שייתן לי פקודות ואין מי שייתן לי סדר יום". בשלב מסוים נפרדו גם דרכיהם של שני האחים, ומאיר החליט לנסות לחזור לעיירה שלו בתקווה שיפגוש מישהו מהמשפחה. כשכבר החל לעשות את דרכו הביתה, הזהירו אותו שלא יעז לחזור לפולין משום שרוצחים שם יהודים. ואז הבין מאיר שיש לו יעד אחד בלבד: ארץ ישראל.

"היה בית ציוני אצלנו ותמיד היתה שאיפה לעלות לארץ, וכך התחילה הנדידה שלי. כמובן כסף לא היה לי כדי להגיע לכיוון צרפת ולעלות לארץ. בהולנד עלה משמר, הם חיפשו גרמנים שברחו כנראה ותפסו אותי. הצלחתי לחמוק מהם... הגענו לבלגיה ושם נאסרתי. אני לא זוכר כמה זמן הייתי במעצר. חקרו אותי מאיפה אני בא, ומי אני. ובסוף לא היתה לי ברירה ואמרתי: פולניה. אמרו לי שישלחו אותי בחזרה לפולניה. אבל ניצלתי הזדמנות והצלחתי לברוח מבית המעצר".

בשלב הבא טופל מאיר בידי שארית הקהילה היהודית בבלגיה. קצין יהודי מהצבא האמריקאי אף הציע לקחת אותו איתו לארצות הברית. "אבל אני בשלי – אני רוצה לפלשתינה".

לארץ הוא הגיע בראש השנה, 1945, ונלקח על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית. אחרי השחרור אומץ במסגרת עליית הנוער על ידי משפחה מבאר טוביה. "כל השנים האלה שאני נער, שאיבדתי את הנעורים שלי, את השובבות... פתאום פה היו לי חיים חופשיים. בשבתות הסוס שלהם עמד לרשותי ואני רכבתי לכפרים בסביבה... כל שבת הייתי משתולל איתו, בלי אוכף כמובן".

אחרי שנה בבאר טוביה הצטרף מאיר לגרעין התיישבות ביסוד המעלה, התגייס לפלמ"ח ובהמשך השתתף במבצעים במלחמת השחרור וגם עזר לאחיו לעלות לארץ. בארץ התחתן, הביא לעולם שלושה ילדים וכיום יש לו גם תשעה נכדים.

"זיכרון בסלון" הוא מיזם לציון יום השואה שבשמונה שנות קיומו הפך מאירוע קטן ומקומי לחלק בלתי נפרד מאירועי יום השואה בישראל.

לצפייה באירוע זיכרון בסלון של כאן בשנה שעברה