"נלחמתי בעצמי כדי להמשיך לעבוד"

"רציתי להיות סייעת. באתי עם דיפלומה, אמרו לי 'תלמדי עוד עשר שנים ותחזרי'. הלכתי לניקיון בעירייה, ושם חליתי". שיעור האבטלה בישראל הוא 4.5%, הנמוך ביותר מאז 1983. 179 אלף ישראלים מחפשים עבודה. תמרה סוחשווילי, בת 46 מתל אביב, היא אחת מהן
ליאל קייזר
07 בדצמבר 2016
18:44
עודכן ב 01 ינואר 14:17

איך הגעת לכאן?

"עליתי לארץ מגיאורגיה לפני 11 שנה. זה היה חלום, לעלות לארץ. המצב בגיאורגיה היה ממש קשה - המצב הכלכלי, המצב הבטחוני. זה היה בלתי אפשרי לחיות שם, אז החלטנו לעלות, אני, שני הבנים שלי ובעלי. ממש התחלנו מאפס. בהתחלה היה כזה, 'וואו, הגענו לארץ נהדרת'. אבל אז היה מאוד קשה. לא היה לנו בית, לא היה לנו אף אחד. בשנה הראשונה קיבלנו סל קליטה, שזה מצוין, אבל כשזה נגמר צריך להמשיך לחיות".

מה עשית בגיאורגיה?

"אני גננת מוסמכת. כל החיים עבדתי בגן, 15 שנים, מרגע שסיימתי את הלימודים כמעט עד היום האחרון לפני שעליתי לארץ. כשעליתי התחילו בעיות. עבדתי כמה שנים בתור סייעת בגן פרטי קטן, אבל גן פרטי זה משכורת נמוכה. אמרו לי שאם הולכים לגן עירייה יש יותר תנאים, את יותר מסודרת, וגם עבדתי בגיאורגיה בגן עירייה ואני יודעת מה זה להיות עובדת מדינה. באתי לראיון וישבו שם שתי נשים, ואני באתי עם דיפלומה, שזה מתורגם ומסודר ככה יפה, ועם חוברת שכתוב בה כמה שנים עבדתי ואיפה. היא הסתכלה, אישה כזו, לא צעירה, ואמרה: 'גברת, לכי תלמדי עוד עשר שנים ואחר כך תחזרי לפה'. אני לא אמצא את המילים להבהיר מה הרגשתי באותו רגע".

זה היה מעליב?

"מאוד. זה מאוד מעליב. ואני ככה מנסה להסביר שכן, יש לי בעיות שפה, אבל אני לא הולכת לעבוד כגננת אלא כסייעת. זה המקצוע שלי, אני יודעת איך לעבוד עם ילדים, תנו לי צ'אנס ותראו איך אני. שלוש פעמים ניסיתי להתקבל לעבודה בעירייה ושלוש פעמים יצאתי משם בלי כלום. בסוף כן הגעתי לעירייה, אבל איך הגעתי? שכנה שלי אמרה, 'בואי, אם את כל כך רוצה בעירייה, בואי. אבל בתפקיד מנקה'".

אז העדפת ללכת לעבוד בעירייה כמנקה?

"כן, עבדתי יותר משנה בבית ספר בתל אביב כמנקה. אני חושבת שעולים חדשים שעולים לארץ, 99% מתחילים עם ניקיון. שם כבר קיבלתי את המחלה שלי. חליתי בדלקת פרקים כרונית. זו מחלה שלא עוברת, זה נשאר לכל החיים. נלחמתי בעצמי כדי להמשיך לעבוד. מצד אחד הייתי אומרת 'לא, אני חייבת' ומצד שני אני לא יכולה, ובסוף קיבלתי את זה, את המחלה. הבנתי שאסור להילחם עם עצמי, שאם הגוף אומר שלא אז עדיף לעזוב, אבל זה כבר היה מאוחר. חודשיים הייתי במיטה, לא יכולתי לקום, רק אחר כך התחלתי ללכת, וזהו. עכשיו אני באבטלה".

שלחו אותך לראיונות עבודה?

"לקח זמן עד שהם האמינו שאני לא יכולה לעבוד. עכשיו אני במצב יותר טוב. הציעו לי לעבוד או בניקיון או באריזה או בתור קופאית, שזה קצת מצחיק, כי בגלל המחלה שלי אני לא יכולה לעמוד או לשבת שמונה שעות רצוף. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שזה בלתי אפשרי".

מאז הציעו לך עבודות אחרות?

"לא. נתנו לי בינתיים שישה חודשי אבטלה, אבל אני רוצה לעבוד. זה ממש משהו לא נורמלי לשבת בבית. אני כל הזמן חושבת במה אני יכולה לעבוד. אני לא יודעת איך אני אסתדר, אני לא יודעת מה המחלה שלי תיתן לי לעשות, מה הגבול שאני יכולה להגיע אליו פיזית. חשבתי אולי במוזיאונים יש כזה דבר, יש בחורות שעומדות ליד הציורים שאנשים לא יגעו, הן גם יכולות ללכת, גם לשבת, חשבתי אולי על זה אני אלך. לא יודעת. מיליון דברים חשבתי. האמת שאני אוהבת ילדים ואני מתגעגעת לילדים".

יש עבודה שהיא "עבודת החלומות" שלך?

"עבודת החלומות הייתה לעבוד בעירייה כגננת, אבל לא הצלחתי, לצערי. לא ראו בי בעירייה משהו שאני יכולה לתת לילדים. עכשיו אני לא יודעת, אומרים 'נשרף משהו' בפנים. אני חושבת על זה הרבה, באמת משהו נשרף בי בפנים, זהו".

איך זה מרגיש עם המילה "מובטלת"?

"זה נורא, זה פשוט נורא. הגרוזינים אומרים 'החיים זה מתוק', אז את צריכה את המתוק, ולא יודעת מאיפה את מוצאת בעצמך איזה כוח, למרות שכואב לך למרות שאת לא יכולה, לקום וככה להמשיך בחיים".