איור: דניאל פלג

כוויות בשתי הרגליים. באנו מהודו. אנחנו צריכים רופא

הזעקות היו חדות כמו תער שקורע ממך את הבשר. הוצאנו את הרגליים שלו מהמים והסתכלנו. היתה לך משימה אחת, לוודא שהילד שלך חוזר בחתיכה אחת, והנה, הילד שלך התקלף. איזה מין אבא אתה. שאול אמסטרדמסקי ישב בחגים על החוף בגואה, ואז ברגע אחד כל העולם התהפך
שאול אמסטרדמסקי
09 בדצמבר 2016
09:54
עודכן ב 17 אוקטובר 09:18

0. גואה

פתאום פילחו את השקט זעקות כאב, צרחות ממש, כמו שמעולם לא שמעתי.
נדרשו לי כמה שניות עד שהבנתי שזה הבן שלי שצורח. הרמתי את העיניים ממסך הטלפון והבטתי לכיוון הים. לא ראיתי אותו שם, רק את הילדים האחרים. אבל זעקות הכאב נמשכו. הן באות משמאל, ממרחק מסוים, עמומות אבל ברורות. זה הוא צורח. זה הבן שלי.
קמתי.
צעדתי כמה צעדים קדימה, אל פתח המסעדה, לכיוון החול. עדיין לא ראיתי אותו. היא התקדמה קצת לפני. פתאום, בזווית העין, הבן של החברים. ׳שאול, נירית, אלון דרך על מדורה׳.

בבת אחת הגוף מתנתק מהאדמה.
היא זינקה לפני. רצה. רצתי גם אני. דוהר על החול אל מקום לא ברור, אל המקום שממנו באות הזעקות האלה.
ופתאום ראיתי אותו. יושב על החול. ראשו אל השמיים, פיו פעור והוא צורח מכאב. יושב על החול בבגד ים כחול וזועק אל השמיים.
עוד עשרה צעדים והגעתי אליו. היא הגיעה לפני. הזעקות היו עכשיו חדות כמו תער שקורע ממך את הבשר.
אל הים.
היא נשאה אותו על ידיה, ואני מיד אחריה.
הגענו אל המים. הוא המשיך לצרוח. היא הניחה את הרגליים שלו במים.
החבר שלנו הגיע. הוצאנו את הרגליים שלו מהמים והסתכלנו.
עוד ימים רבים אשא איתי את המראה הזה.
החבר שלנו אמר רק ׳בית חולים׳, ואני רצתי מיד בחזרה אל המסעדה.
הגעתי אל הדלפק מתנשף וצרחתי על האיש באנגלית - מונית, עכשיו, אני צריך מונית לבית חולים עכשיו! - וחזרתי חזרה לכיוון הים. לא הספקתי לרדת אל החול והם כבר באו. היא ואיזה גבר שלא הכרתי נושא אותו על הידיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי בזמן שהם מתקרבים ׳איזה מין אבא אתה, למה לא לקחת אותו ממנה? למה גבר זר נושא את הבן שלך על הידיים שלו במקומך?׳.

הם הגיעו אל המסעדה. לקחתי אותו מהגבר אל הידיים שלי. נכנסו פנימה. השכבתי אותו על שולחן ביליארד שהיה שם.
הוא לא הפסיק לצרוח ולו לשנייה.
העיניים הכחולות שלו היו פעורות לרווחה, הכי לרווחה שיש. הוא צרח מכאב. אני לא זוכר מה הוא אמר, אני רק זוכר אותו צורח.
מישהו הביא גיגית כחולה מאיזה מקום ומילא אותה מים. הפצירו בי להכניס את הרגליים שלו פנימה. הכנסתי. הוא צרח אפילו חזק יותר.
הסתכלתי היטב בכפות הרגליים שלו.

כוויות הן דבר מוזר. מפתיע. הן לא נראות כפי שהיית מצפה שיראו. זה לא איזה כתם אדום, לא עיגול שחור שרוף. במקום זה, כף רגל שמאל שלו היתה מקולפת כמעט לגמרי. העור המת עדיין היה שם. שכבה עבה של עור שהתדלדל מהרגל שלו, בעיקר סביב הבוהן, כאילו היה נשל שהבן שלי יצא ממנו. ברגל ימין תמונה דומה, אם כי מעט חמורה פחות.
גם הוא התבונן בזה. התבונן היטב. הוא ראה הכל, והמשיך לצרוח.

מישהו הביא קרח והכניס אל הגיגית. היא רצה בינתיים להביא את הדרכונים שלנו מהחדר, ואת הארנק. אני ישבתי, הוא עדיין על הידיים שלי, וחיכינו למונית. הכנסתי את הרגליים שלו אל מי הקרח. הוא צרח. הוא לא היה מסוגל לשאת את הכאב הזה. צרח שזה רותח לו, צרח שזה קפוא, צרח. החברה שלנו הגיעה מאחורי והסתכלה על הרגליים שלו. ׳כוויות דרגה 2׳, שמעתי אותה אומרת, כאילו לעצמה.
חיבקתי אותו. חיבקתי אותו הכי חזק שיש לי, באופן קלישאי כמעט. לא הפסקתי ללחוש לו על האוזן עד כמה אני אוהב אותו, שיהיה בסדר, שהוא יהיה בסדר, שהוא על הידיים של אבא ושאבא שלו אוהב אותו ושומר עליו ושהוא יהיה בסדר. הרגשתי כאילו אני מצפה אותו שכבת שעווה שתגן עליו מהעולם. הרגשתי כיצד הוא מאפשר לי לצקת שכבת שעווה גם על עצמי, לבודד אותנו מהרעש שמסביב.

שברירי כל כך. יפה כל כך ועדין.

המונית הגיעה. מישהו קרא לי. הלכתי למונית. רכב ישן אבל גדול, מספיק בקלות לשישה אנשים. נכנסתי איתו אל הספסל האמצעי והתיישבתי על יד הדלת הנגדית, שיהיה לו מקום לשכב עלי. הרגליים שלו בערו. הוא המשיך לזעוק בכאב.
ליטפתי אותו.
ליטפתי את ראשו, את השערות, את הפנים, את הידיים. המשכתי להגיד לו שיהיה בסדר. שאנחנו לוקחים אותו לבית החולים ושהוא יהיה בסדר.
היא חזרה מהחדר שלנו עם הארנק והדרכונים.
מישהו סגר את הדלת של המונית.
נסענו.

בדרך, הזעקות שלו נרגעו. הרוח ליטפה את הפנים שלו. הוא עצם את העיניים. עבר להכרה חלקית. מדי פעם חזר אלי ומלמל שהוא מצטער, שהוא מצטער שהוא עשה את זה, שהוא מצטער שהוא דרך שם, שהוא מצטער שהוא חיפש את המקל הזה, שהוא מצטער.
חיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו שהוא לא אשם. שהוא לא אשם.
שלא הוא אשם.

איור: דניאל פלג

1. השבוע ראשון

בתוך פחות מיממה היינו בכניסה לחדר מיון ילדים בבית החולים תל השומר. בישראל השעה היתה שש ומשהו לפנות בוקר. פקידת הקבלה נמנמה על הדלפק.

הנחתי את התרמילים על הספסל. קירבתי אותו בעזרת כיסא גלגלים אל הדלפק והערתי את הפקידה. ׳כוויות בשתי הרגליים׳, אמרתי לה, ׳באנו מהודו, אנחנו צריכים רופא׳.
היא הזינה את מספר תעודת הזהות שלו וביקשה שנמתין על הספסל.

הוא היה במצברוח טוב. לא כאב לו. כעבור כמה ימים גילה לי הרופא שהגוף שלו היה מוצף בכל כך הרבה אדרנלין, שהוא פשוט לא חש את הכאב. וחוצמזה, נשרפו לו קצות העצבים.
קיבלו אותנו במיון. פעם, פעמיים, שלוש פעמים סיפרנו את הסיפור מחדש. בכל פעם מחדש צפו ועלו מול עיניי הרגליים המקולפות שלו, כאילו מישהו קילף לו את האצבעות עם פומפיה, ובכל פעם חזרו אלי הזעקות שלו. ממש הייתי צריך לנער את הראש בשביל שהמראות והקולות האלה יעזבו אותי.

הרופא התורן ביקש שנוריד את התחבושות שחבשנו לו בלילה, לפני שעלינו לטיסה לישראל. היא התחילה להוריד את התחבושת, ועצרה. הגאזה נדבקה אל הרגל. לא היתה דרך להמשיך להוריד את התחבושת מבלי לתלוש את מה שנותר מהעור.

הרופא התורן ביקש שנעצור והתקשר לפלסטיקאית. היא אמרה שהיא תגיע תוך חצי שעה.

אחרי שבאה קבעה כמעט תוך רגע שאין ברירה, צריך להרדים אותו ורק אז להוריד את התחבושות. הכאב, אתם מבינים, יהיה פשוט גדול מדי. בשביל להרדים אותו היה צורך להיות בצום של שש שעות. בשלב הזה התפצלנו. היא והוא נותרו בבית החולים, ואני נסעתי במונית הביתה, יחד עם הבן הקטן שלנו והתיקים. אחרי חודש של היעדרות, הגענו הביתה.

בתוך כמה שעות, אחרי מקלחת וקניות בסופר, חזרנו אל בית החולים. הבאנו צעצועים וחטיפים וממתקים ובגדים והגענו בדיוק אל לב הטיפול שלו. התקרבתי בזהירות אל פתח חדר הטיפולים. הרופא המרדים והפלסטיקאית היו בגבם אלי. הצלחתי רק לראות את הפלסטיקאית מרימה את אחת מהרגליים שלו, שכבר היתה בלי תחבושות. הוא שכב על המיטה, מורדם.
ואז ראיתי את הפנים שלה.
מעולם לא ראיתי אותם ככה. היא תמיד יודעת להישאר בשליטה, תמיד חושבת על התסריט הסביר ולא על התסריט האיום ונורא כמוני. והנה, הפעם היא היתה מבוהלת. היא נראתה כאילו ראתה מישהו מת, כאילו קיבלה זה הרגע בשורות איוב. העיניים שלה זעקו מרוב אודם. לקחתי את הבן הקטן שלנו והלכנו משם.

כעבור עשרים דקות חזרנו. הטיפול נגמר. ניגשתי אליהם. הוא שכב מורדם על המיטה, עיניו מגולגלות, והפה שלו מקציף. שתי הרגליים שלו היו חבושות באופן הדוק, מכפות הרגליים ועד לברכיים. בידו הימנית היה עירוי. הוא רעד מקור.
גם היא רעדה, וחיבקה אותי, על סף בכי. ׳היא אמרה שיכול להיות שזה כוויות דרגה 3, שאולי הוא יצטרך ניתוח׳. מעולם לא ראיתי ולא שמעתי אותה ככה. ניגשתי אליו וליטפתי לו את הראש. הבטן התהפכה לי. אמרתי לה שהוא יהיה בסדר, שהכל יהיה בסדר, ולא האמנתי שהמלים האלה יוצאות מהפה שלי. אמרתי לה שתלך לאכול משהו. היא לקחה את הבן הקטן שלנו והם יצאו מחדר הטיפולים. נשארתי איתו לבדי.
הגוף שלו היה מכוסה בכמה שמיכות, ובכל זאת הוא רעד מקור. הפנים שלו התעוותו, העיניים שלו עדיין הסתובבו על מקומן. הוא נהם. מכשיר מדידת הדופק שהיה מחובר לאצבע שלו צפצף כל הזמן. הדופק שלו היה מעל 100. חיבקתי אותו, ליטפתי לו את המצח והשיער, התקרבתי אל האוזן שלו ולחשתי לו שיהיה בסדר, שאבא לידו, שהוא יהיה בסדר, שאנחנו נתקן אותו, שהכל יהיה בסדר.
הדופק שלו עלה ל-120.

*

בלילה ההוא לא הצלחתי לישון. גם לא בלילה שאחריו. לא כשישנתי בבית עם הבן הקטן שלנו, ולא כשישנתי לצידו, על הספה המתקפלת, בבית החולים. שוב ושוב חזרו אלי הרגעים ההם. זעקות הכאב, ההליכה אל החוף, הבן של החברים שבא לבשר, הריצה, ההליכה אל הים, הריצה בחזרה למסעדה, ההמתנה למונית, הרגליים המקולפות, העיניים הפעורות לרווחה, המלמול על כך שהוא מצטער.
שוב ושוב ושוב הרגעים האלה רצו לי בראש. ׳משימה אחת היתה לך בתור אבא, לדאוג שהילד שלך יישאר בחתיכה אחת׳ נזפתי בעצמי שוב ושוב בראשי. עצמתי את העיניים וניסיתי לסלק אותם. הם הסתלקו, אבל אחר כך חזרו במהירות.

*

כאב חריף הוא חוויה שאי אפשר לתאר אותה במלים באופן מדויק מספיק בעבור מי שלא חוו אותה. בניגוד לכאב ראש מזדמן, חזק ככל שיהיה, כאב חריף, מסוג הכאבים שאתם מתארים בתור ׳הדבר הכי כואב שהיה לי בחיים׳, הוא כאב שיכול להוציא אתם מדעתכם.
אני זוכר את הימים שביליתי במחלקה הניורוכירורגית בהדסה, ובהמשך על הספה בבית, ימי כאב הראש הגדולים, כאב הראש שסירב להיעלם גם תחת אוקיסקוד נוזלי משולב בפרקוסט. כאב שמטריף, כאב שגורם לך לרצות לתלוש לעצמך את הראש ולמות, כי אם זה או הכאב הזה לנצח או למות, אתה מעדיף למות.
עכשיו תחשוב על ילד. בן שש וחצי בסך הכל, עם שתי רגליים שרופות.
כעבור כמה ימים האדרנלין ירד, וקצות העצבים התחילו להשתקם, והכאב התחיל להציף אותו.
זה היכה בעוצמה בלילה הרביעי. בלילה השני כאב לו בערב, אבל נתתי לו נורופן והוא נרגע וישן בשלווה. בלילה הרביעי הנורופן כבר לא עבד. הוא התעוות במיטה, שפשף את הרגליים שוב ושוב כנגד המזרון, הסתובב ימינה ושמאלה בלי הפסקה.
הוא בכה מתוך שינה. הוא כאב מתוך שינה. הוא התעורר וחזר שוב לישון ושוב התעורר ורק קילל את העולם ובכה שכואב לו. רק עוד מנה של אוקסיקוד עזרה לבסוף, וגם זה רק לכמה שעות.

את הימים הבאים העביר בין משכך כאבים למשכך כאבים. מעגל משככי כאבים באורך של 24 שעות. בבוקר אוקסיקוד לפני הטיפול, אחרי זה קטמין ומורפין בטיפול עצמו, כי אין דרך אחרת להוריד לו את התחבושת ולחבוש חדשה, ואחר כך בהמשך נורופן, ובלילה שוב נורופן משולב עם אוקסיקוד. המחשבה על תהליך הגמילה שהוא יצטרך לעבור בהמשך מדירה מעיני את שעות השינה המעטות שאיכשהו אני מצליח לישון.

כשכאב חריף תוקף אותך, עולמך מצטמצם לכדי הכאב. אין שום דבר אחר. לא רעב, לא צמא, לא שאיפות, לא תקוות למימוש עצמי. כלום. אתה נהיה רק הכאב. העולם יכול לחדול מלהתקיים מבחינתך, שמישהו רק ייקח את הכאב הזה לכל הרוחות, כי אתה לא מסוגל עם זה יותר.
עכשיו תחשבו על ילד. בן שש וחצי בסך הכל, עם שתי רגליים שרופות.
מצב הרוח שלו עלה וירד. למעט בבוקר אחד שסירב לקחת את התרופה וסבל מכאבים עזים עד שהתחיל להכות אותי בתסכול, ביתר הבקרים היה עליז למדי. רעב וצמא בגלל הצום שהיה בו (את ההרדמה מוכרחים לעשות בצום), אבל עליז יחסית. אחר כך הלך לטיפול, הורדם, ויצא ממנו מסטול לחלוטין כמו נרקומן.
אחרי שהתאושש מההרדמה והטיפול היה עדיין תחת השפעת התרופות ולכן במצברוח נינוח יחסית. היה אוכל, היינו משחקים, קוראים ספר, אולי מסתובבים קצת על כיסא הגלגלים.
לקראת ערב שוב נהיה עצבני וכאוב. לא רצה לשחק, לא רצה כלום, לא הצליח למצוא תנוחה נוחה, למצוא מנוחה נכונה לרגליים השרופות שלו. צעק כשלקחתי אותו לשירותים, כשהושבתי אותו על האסלה, כשהרמתי אותו בשביל להפשיט לו את המכנסיים. צעק והכה אותי. ילד בן שש וחצי עם שתי רגליים שרופות שהעולם שלו התהפך לו על הראש ברגע.

*

בתוך כל הטירוף הזה - לילה שמתחלף בלילה, משמרת שמתחלפת במשמרת, מחזור שיכוך כאבים במחזור חדש - גיליתי שיש המון אנשים טובים מסביב שעוטפים אותך ברגעים האלה. מהמתנדבות האלמוניות במסדרונות המחלקה שהגישו לנו קפה ותה בכל בוקר, ועוגיות, דרך הליצנים הרפואיים, ורוני מחדר הלמידה שהצליחה לשכנע אותו לבוא לשחק בלגו ממוחשב, והמטפלת במוסיקה, ואנשי חב"ד שהגיעו ברגל מהשד יודע איפה עד לבית החולים בשביל לעבור בו חדר חדר ולשמח את הילדים בחג שמחת תורה, גם אם זה לא בדיוק מתיישב עם תפיסת עולמי, ועד לאנשים הרבים שהתקשרו או סימסו והציעו את ביתם, את מקלחותיהם, את ספותיהם להניח עליהן את הראש ולנוח. מעגלים על גבי מעגלים של טוב, בתוך אוקיינוס גדול ואינסופי של כאב ומצוקה.

*

כל העסק היה פחות מסובך לולא היה צורך דחוף בפיזיותרפיה לשתי הרגליים כבר מתחילת תהליך ההחלמה. הדבר הזה התחוור לנו כבר ביום השלישי, כשהגיעה פיזיותרפיסטית לחדר הטיפולים, ובהמשך גם לחדר שלו. היא הסבירה בפשטות שאם לא נתחיל לבצע תרגילים מוגדרים, הרקמה הצלקתית שתחליף את העור שלו תגדל בצורה מתוחה מדי, בעיקר באיזור המפרקים מעל האצבעות וליד הקרסול, והוא יהיה מוגבל בתנועה בעתיד.
הקיבה שלי התהפכה בכל פעם ששמעתי אותה אומרת את זה. בימים שלאחר מכן, זו היתה הסיבה המרכזית לנדודי השינה שלי, המחשבה על העתיד מוגבל בתנועה שלו.
אילולא הצורך הדחוף להתחיל בפיזיותרפיה כבר בשלב ההחלמה, העסק עוד היה פשוט יותר. היינו נותנים לו לשכב במיטה מבוקר ועד לילה, מעבירים את הזמן איכשהו, מחכים שהפצעים יחלימו, והולכים הביתה. אבל זה לא היה כל כך פשוט. נדרשנו להניע את הרגליים שלו.
רק שכל תנועה ייסרה אותו בכאבים כאילו מישהו כיבה סיגריות בוערות על כפות הרגליים שלו. ילד בן שש וחצי, ילד חכם בן שש וחצי, ילד חכם ודעתן ועקשן בן שש וחצי, שלא רוצה לסבול יותר, שלא רוצה להרגיש את הכאב הזה, לכו תשכנעו אותו שהוא חייב עכשיו לעשות תרגילים עם הרגליים.
מיום ליום התרגילים היו צריכים להסלים עד שבסוף השבוע הראשון הפיזיותרפיסטית היתה ברורה מאוד - הוא צריך לעמוד על שתי הרגליים. כשהיא הוציאה את המלים האלה מהפה, הוא צרח.

2. השבוע שני

באחד הימים חזרתי הביתה מבית החולים מוקדם יחסית. אותו בוקר הלב שלי כמעט יצא ממקומו והתאבד בקפיצה מהקומה החמישית של בניין בית החולים לילדים בתל השומר. מבעד לדלת המוגפת שמעתי אותו צורח, משתולל, מתחנן שיפסיקו, שהוא לא יכול לסבול את זה יותר.
מדי יום מחליפים לו את התחבושות. מאחר שהוא אינו יכול לשאת את הכאב הזה, מרדימים אותו בכל פעם. בכל יום. זו לא הרדמה מלאה, אבל גם לא הרדמה מקומית. אני לא יודע בדיוק מה ההגדרה הקלינית של זה, אבל יותר מהכל פשוט ממלאים לו את הגוף בקטמין ומורפין עד שהוא מסטול לחלוטין. זה, אגב, לא מצחיק בכלל, אלא מפחיד ומחריד לצפייה כשזה קורה לילד בן שש וחצי.
אחרי שבוע וחצי של הרדמה יום יומית כזו, הגוף שלו פיתח עמידות. הוא כבר לא ממש נרדם בהרדמה. באותו בוקר, מבעד לדלת המוגפת, שמעתי אותו צורח תוך כדי הטיפול. אומרים שאת נקמתו של ילד לא ברא השטן. ובכן, את זעקות התופת שלו, המנסרות את האוויר, החורכות את נשמתי וחורצות בה חריצים עמוקים, את הכאב הזה לא יוכל להבין מי שלא חש זאת על בשרו עם ילדו שלו. ואני מאחל לכם שלעולם לא תרגישו זאת.
מה שלא יכולתי לדעת בזמן אמת הוא שאותו בוקר היה נקודת השפל בכל הסיפור הזה. הכל השתבש באותו בוקר. נוסף על הכאב, העירוי שהיה תקוע בפרק כף ידו השתחרר, הרופאה ניסתה להכניס את התרופה ישר לתוך הווריד החשוף אבל לא הצליחה, וכל כף היד שלו התנפחה וכאבה. במשך יומיים נאלצו לחבוש לו גם את היד, והוא בקושי הצליח להזיז אותה.

אחרי שהתעורר מהטיפול היה עדיין מסמורטט ובמצברוח רע. ניסיתי לדובב אותו, להעיר אותו, לשכנע אותו שיישב. שוב דבר לא הלך. הכעס והתסכול הציפו אותי והרגשתי שאני משתגע. כשהרגשתי שאני לא מסוגל להיות שם עוד דקה נוספת. לקחתי את התיק, נפרדתי ממנו וממנה, ונסעתי הביתה. השעה היתה רק 12 בצהריים.
בשביל הכניסה לבית, ממש על יד המדרגות, עמדו האופניים שלו, מיותמות, עם הקסדה תלויה על הכידון. זמן רב מאוד יחלוף עד שירכב עליהן שוב, חשבתי, ושמעתי את לבי נסדק.

*

כן, אני יודע שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. למען האמת, השהייה הארוכה בבית החולים מכניסה את הכל לפרופורציה. בדרכי מעלה ומטה מהקומה החמישית ואליה אני רואה בכל יום את הילדים המסכנים מהמחלקה האונקולוגית מלווים בידי הוריהם המותשים והעצובים. הלב נשבר כשאתה רואה ילד רך, בן פחות משלוש, עם קרחת, מוסע בעגלה מחוברת לאינפוזיה. אין מחלקה עצובה מזו ממחלקת אונקולוגיה ילדים, זולת אולי טיפול נמרץ פגים.
אז כן, אני יודע, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם מבלי להיגרר לסרטן, הכוויה היתה יכולה להיות גרועה יותר, נרחבת יותר, בחלקים אחרים של הגוף, וגם על אחיו. כן, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני מנסה להתנחם בזה, אבל משהו בטבע שלי מקשה עלי.
כשאני לא משגיח, המחשבות נודדות קדימה מבלי לשאול אותי. מתי יחזור ללכת? עזבו ללכת, מתי יחזור לעמוד? האם יצליח? האם יהיה מצולק? ועד כמה? האם יתבייש ברגליים שלו? האם יחביא אותן לנצח מאחורי גרביים גם בקיץ? באיזה גיל ירגיש בנוח לחשוף אותן בפני אהובתו או אהובו?
האם יחזור להתרוצץ בחצר עם ילדי המושב? לקפוץ בטרמפולינה, להודיע בחגיגיות שהוא רוכב על האופניים עד קצה הרחוב ולהיעלם, להשתולל עם אחיו על הספה, להתחבא מתחת לשמיכה של אבא ואמא בשבת בבוקר, לטפס עלי ולעשות סלטה, לעשות תחרויות ריצה לאמבטיה בסוף ארוחת הערב?
ברור שכן. אני יודע שכן. ברור שכן. היא כל הזמן אומרת שכן.
רק אצלי בלב מרגיש שלא.

*

הפיזיותרפיה היתה קשה לו. אנחנו דורשים ממנו לעמוד על הרגליים, לעבור לבדו מהמיטה לכיסא הגלגלים. להוריד את הרגליים לרצפה, להעמיס על האצבעות. הוא בוכה, הוא צורח, הוא מסרב, הוא מפחד פחד מוות לדרוך על הרגליים.
אנחנו נעים על הקשת שבקצה האחד שלה חיבוק אוהב של הבנה ובקצה האחר נוקשות וחוסר הסכמה לרחם עליו. לא רוצים לשבור אותו, אבל לא יכולים לוותר לו. התנועה על הקשת הזו מערערת אותי. עם כל יום שעובר אני מוצא את עצמי נשאב לקצה הנוקשה, הקפוץ. דורש ממנו לעמוד על הרגליים גם אם כואב לו, כי אם נחכה שהפצעים יחלימו זה יהיה מאוחר מדי.
אני מעמיס עליו. הוא גם ככה אחרי טראומה קשה ואני מעמיס עליו. כולם מעמיסים עליו. והוא בוכה, ונשבר, ובוכה, ונשבר, ונרגע, ובוכה. כאילו מישהו מהל את המציאות היומיומית שלנו במשככי כאבים ודמעות. טפו כוס אמק ערס.

*

בינתיים, הבית כל כך ריק. בלילות שבהם לא ישנתי בבית החולים הייתי בבית עם הבן הקטן שלנו. הוא הפך להיות בבת אחת חמוד מאוד, ולרגעים אפילו הצליח ממש להסיח את דעתי ולהצחיק אותי איכשהו, אבל ממש לרגעים.
שעון החורף עשה את שלו והערבים ירדו מוקדם. האוויר בחוץ כבר הפך קריר ומצאנו את עצמנו מסתגרים בין הכתלים החל מחמש וחצי אחר הצהריים. רק הוא ואני, והשקט. אין מי שיריב איתו, אין מי שישחק איתו, אין מי שישמע איתו מוזיקה מצחיקה או יקפוץ על הספות או יאבד צעצועים או יתחרה בריצה מהסלון אל חדר השינה. רק הוא ואני. ואני מת מעייפות ושבור לב, והוא ילד קטן וחמוד בן שלוש וחצי שבקושי מבין מה קרה סביבו.
חיבקתי אותו לפני שהלך לישון, נישקתי אותו מיליון פעם בערך, סיפרתי לו עד כמה אני אוהב אותו ועד כמה הוא חמוד, והוא נישק אותי בחזרה, על הלחי ועל היד ועל השפתיים, ומדי פעם שאל מתי אח שלו ואמא שלו יחזרו.
אחר כך הוא היה נרדם ואני הייתי מתיישב אל המחשב על יד השולחן בסלון ומעביר את השעות עד שהעייפות היתה משתלטת עלי סופית. לאיטי, לבדי, הייתי זוחל אל המיטה הריקה ונרדם, מלא ברגשות אשם.
כשהילדים שלנו באים לעולם הם מושלמים. מאותו הרגע אנחנו רק מקלקלים אותם. פה שריטה, שם חבורה, עוד צלקת קטנה, עוד נקודת חן. כאילו שכבות השלמות שלהן מתקלפות לאיטן. כשזה רק זה, ניחא, יש בזה חן, יש בזה מן הטעם. אבל זה יותר מדי. היתה לך משימה אחת, לוודא שהילד שלך חוזר בחתיכה אחת. והנה, הילד שלך התקלף. איזה מין אבא אתה.

*

ואז, לקראת סוף השבוע השני, משהו השתנה.
זה קרה בבת אחת, וזה קרה אך ורק בגללו.
הסימן המטרים היה הלילה ההוא, שבו הוא לא ביקש את משכך הכאבים. ישנתי איתו באותו הלילה. לרוב, הייתי נותן לו משכך כאבים אחד לפני השינה, ולפנות בוקר היה מתחיל לנוע במיטה בחוסר נוחות עד שמתעורר מהכאבים ומבקש משכך כאבים נוסף.
והנה באותו הלילה, שקט. עם ערב לא היה כאוב, אז לא נתתי לו דבר. הלך לישון ונרדם מהר יחסית. ישן בשלווה. נשארתי ער, דרוך על יד מיטתו, מצפה לראות מה יוליד הלילה. הלילה לא הוליד דבר. בשלב מסוים שכבתי לישון בספה הנפתחת על יד המיטה שלו. מדי כמה שעות התעוררתי, ניגשתי אל המיטה והסתכלתי עליו. שום דבר מיוחד לא קרה שם. כמה פעמים רק הניע את רגליו מתוך שינה, אבל הוא לא כאב. הן רק גירדו לו.
את הלילה ההוא הוא העביר ללא משככי כאבים כלל. הרצתי חישוב מהיר בראשי. זה לקח לכאב 13 ימים שלמים לדעוך לנקודה נסבלת.

בבוקר קם עליז וטוב לב. נשאתי אותו לשירותים והוא לא צעק. החזרתי אותו למיטה לצחצח שיניים והוא לא התלונן. אחר כך שיחקנו קלפים והקראתי לו עוד ועוד פרקים מהספר שאהב. אחר כך כבר נגמר מה לעשות. בשביל להעביר את הזמן התחלנו להתמסר בבובת הפיל שקיבל מאחד החברים. הוא זרק לי, ואני זרקתי לו. התחלנו להשתטות. זרקנו את הבובה חזק יותר זה על זה.
פעם אחת זרק את בובת הפיל בחוזקה, היא פגעה בי, ועפה לספה הנפתחת שממול למיטה שלו. ביקש שאביא לו אותה. ׳לא׳, אמרתי לו, ׳אם אתה רוצה קום ותיקח אותה׳. לרגע לא חשבתי שהוא יעשה את זה. אבל אז הוא התרומם, התקדם לכיוון קצה המיטה, ופשוט הוריד את שתי הרגליים שלו אל הרצפה.

הדבר הזה לא קרה כמעט שבועיים שלמים.

הוא חצה את המרחק הקצר שבין המיטה שלו אל הספה שמנגד בשניה וחצי. צעד כמה צעדים קטנים על הרצפה, וטיפס בשביעות רצון על הספה, תופס את הפיל, ומחייך אלי. עמדתי המום. חיוך גדול התפשט על פני. הוא קלט את מה שקרה, והפך נבוך. לקחתי ממנו את הפיל וזרקתי בחזרה אל המיטה שלו. ׳יאללה, תחזור למיטה׳, אמרתי.
ושוב זה קרה. הוריד רגליים אל הרצפה. צעד, שניים, הגיע וטיפס אל המיטה הגבוהה. ברגע הזה משהו בסיסי השתנה. הוא חצה את מחסום הפחד מהכאב, והוא עשה את זה לא כי הכרחנו אותו, אלא כי הוא רצה לעשות זאת. כי הוא הרגיש מוכן. אלה לא באמת היו צעדים - הוא עמד רק על העקבים, היכן שלא היו לו כוויות כלל - אבל זה לא חשוב. הוא לא פחד יותר להניח את הרגליים על הרצפה. אני מתקשה לתאר איזה רגע גדול זה היה.

משם הדברים היו בעליה. די מדהים לראות כיצד בתוך יומיים הכל משתנה בחדות כזו. אולי זה בגלל שהוא ילד, שהוא לא חושב כמונו, שהכבלים שכובלים אותנו לפעמים פשוט אינם תקפים לגביו, איני יודע. כך או אחרת, הדברים השתנו.
הוא הפסיק להיות על משככי כאבים מסביב לשעון, אלא רק בהחלפת התחבושות. בתוך יום או יומיים הצוות החליט להפסיק עם ההרדמות ולבצע את החלפת התחבושות בהכרה מלאה, תוך מתן משככי כאבים בלבד. הוא לא הפסיק לצעוק, אבל בעיקר מתוך לחץ ופחות מתוך כאב.
טיילנו בבית החולים יותר, שיחקנו יותר, קראנו ספר ועוד ספר ועוד ספר, וחייכנו, והיה לנו נעים פתאום יחד. הבן שלי כאילו חזר.

בסוף השבוע יצאנו לחופשה קצרה, אך יקרת ערך. ישנו יחד שני לילות שלמים בבית. כשהגיע הביתה כאילו נפתח עוד יותר. נשאתי אותו על הידיים והנחתי אותו על הספה בסלון. אמרתי לו שאני הולך להביא לו כיסא גלגלים מיד שרה, והוא השיב משהו כמו ׳למה, אבא? תראה, אני יכול ללכת׳ ומיד נעמד על הספה, וקיפץ לעצמו על הספה.

כשחזרתי מבית שמש עם כיסא הגלגלים הוא כבר ישב בחדר המשחקים והרכיב איזה משהו בלגו ביחד עם אחיו. ׳אבא, הלכתי לפה לבד מהסלון׳, סיפר לי בעיניים שמחות.

השבוע השני נגמר.

3. השבוע השלישי

רק בתחילת השבוע השלישי זה היכה בי. אנחנו כבר המון זמן בבית החולים, מקבלים טיפול מעולה ומקיף, וזה לא עולה לי אגורה שחוקה. אם היינו בארה״ב, יש סיכוי שהייתי פושט את הרגל. וזה ממש לא בזכות ביטוח הנסיעות הפרטי שעשינו, שראינו ממנו בינתיים רק קדחת.

כשחזרנו לחדר מבית החולים ההודי, אם בכלל אפשר לקרוא למרפאת ימי הביניים הזו 'בית חולים', לא ידענו מה לעשות. עם קצת עזרה מחברים הצלחתי לאתר מומחה כוויות של קופת חולים כללית להתייעץ איתו בטלפון. צילמתי לו את הרגליים של הבן שלי, שלחתי בוואטסאפ וחיכיתי כמה דקות לתשובה. היא לא איחרה לבוא, והיא היתה ברורה מאוד - בואו לישראל.
זה היה יום שבת. למחרת היה חג שני של סוכות. האתר של אל על גילה לנו שאין עוד טיסה למחרת. הטיסה הקרובה ביותר היתה באותו הלילה, או בעוד 48 שעות.
התקשרנו לחברת הביטוח בבקשה שיעזרו להקדים את הטיסה. הנציג של החברה היה ספק אדיש ספק משועמם. הוא דרש שנלך לבית החולים ההודי ונקבל מהם מסמך שקובע כי מדובר במקרה חירום רפואי שמחייב טיפול בישראל ושלא ניתן לטפל בו במקום.
הרמתי עליו את הקול. אמרתי לו שאם לא היה מדובר במקרה חירום לא הייתי טורח להתקשר. הסברתי לו שאין לי שום דרך להוציא מסמך כזה מבית החולים, משום שאף אחד שם לא מבין מילה באנגלית, ושבכל מקרה אין שום סיכוי שאני חוזר לשם. הנציג הסביר לי בטלפון שזה הנוהל ואין לו דרך לעזור לי, ושאפילו אם הייתי מביא אישור כזה הקדמת הטיסה היתה אורכת 48 שעות.
ניתקתי איתו את השיחה בעצבים. נכנסנו לאתר אל על וניסינו לראות נותרו מקומות על הטיסה של אותו לילה. היא היתה מלאה לחלוטין. בלית ברירה, התקשרנו טלפונית למוקד החברה.
השעה היתה בערך 11 בבוקר. אנחנו היינו על החוף בגואה, הטיסה עמדה לצאת ממומבאי ב-11 בלילה. הנציג של אל על היה אדיב ונחמד בצורה בלתי רגילה, אבל הסביר שלא סתם שאין מקום על הטיסה, היא למעשה באובר בוקינג וסביר להניח שיורידו נוסעים בשדה (כפי שאכן קרה בסופו של דבר).
מה שכן, נותרו ארבעה כרטיסים במחלקת עסקים.

בלי לחשוב בכלל, נתנו לו את כרטיס האשראי.
בזמן שאני אורז, היא הזמינה טיסה פנימית מגואה למומבאי, והלכה להזמין מונית שתיקח אותנו לשדה התעופה. בינתיים, הבן שלנו שכב חצי ישן וחצי מעולף על המיטה, הרגליים שלו אדומות ומתחילות להעלות שלפוחיות. כעבור כמה דקות התקשר בחזרה הנציג של אל על ואמר שרק שני כרטיסי טיסה עוברים על כרטיס האשראי ושאל אם יש לנו כרטיס אשראי נוסף. נתנו לו גם את השני, התפללנו שיעבור, והמשכנו לארוז. הוא עבר.
20 שעות ושתי טיסות אחר כך, נחתנו בנתב״ג, נכנסו למונית ונסענו היישר למיון ילדים בתל השומר. ככה, עם התרמילים והכל.

ענף ביטוחי הנסיעות לחו״ל מגלגל יותר מחצי מיליארד שקל בשנה, וגדל בשיעור מרשים של 150% בעשור האחרון. בשנה שעברה חברות הביטוח סיימו לטפל בכמעט 50 אלף תביעות במסגרת הביטוחים האלה.
אם יש לכם ביטוח כזה ואתם צריכים להפעיל אותו, אל תצפו להרבה. שיעור ההחזר בביטוחים האלה נמוך מאוד. על כל שקל שאתם משלמים, חברות הביטוח יחזירו לכם בממוצע 52 אגורות בלבד. וכמו ענפי ביטוח אחרים, גם הענף הזה ריכוזי מאוד. שלוש החברות הגדולות - הראל, כלל והפניקס - מחזיקות בנתח שוק של 86% ממנו.

אנחנו רכשנו את ביטוח הנסיעות מחברת כלל ביטוח, דרך קופת חולים כללית. שלא יהיה לכם ספק, אני מתכוון לתבוע להם את הצורה, אבל אני סקפטי מאוד לגבי מה ייצא לי מזה. אם להאמין לנתוני מדד השירות של הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר, חברת כלל שילמה בשנה שעברה רק ל-78% מהתביעות שהוגשו לה במסגרת הביטוחים האלה. וכאמור, שיעור ההחזר הכספי הממוצע נמוך מאוד בקרב כל החברות. בכל מקרה, אין שום סיכוי שהם יחזירו לי את הכסף בעבור כל כרטיסי הטיסה. בטח יגידו שיכולתי להישאר עם הבן השני בהודו בזמן שהיא והבן השרוף חוזרים לישראל. רק מלחשוב על זה אני הופך לעצבני.

פה בבית החולים הציבור שום דבר לא עלה לי דבר. אנחנו פה זה כבר השבוע השלישי, וזה לא עולה לי שקל אחד. עם כל הביקורת שיש לנו כלפי מערכת הבריאות הציבורית, כשאתה באמת צריך רשת הצלה שתתפוס אותך, המערכת הפרטית תיתן לך קדחת. זו המערכת הציבורית שתציל אותך.
אז נכון, חדרי המיון עמוסים בצורה לא אנושית. כך גם המחלקות הפנימיות. והתורים לניתוחים הלא דחופים ארוכים כמו הגלות, והרופאים והאחיות עובדים במשמרות ארוכות כמו הנצח. אבל אל תטעו, חלק מזה נובע מאינטרסים כלכליים צרים של השחקנים השונים במערכת הבריאות - רופאים מנתחים, מנהלי בתי החולים הציבוריים, מנהלי קופות החולים וכו׳ - ולא משום שזו גזירת גורל.
ובכל זאת, חרף כל החוליים האלה, רמת הרפואה בישראל גבוהה מאוד. ומלבד זה, הטיפול לא עולה לנו פרוטה שחוקה אחת. לא הפיזיותרפיה היומיומית, לא אינספור משככי הכאבים שהוא מקבל, לא חומרי ההרדמה והמשחות שנמרחו על הכוויות שלו מדי יום. לא האשפוז עצמו, לא האוכל, לא הלינה, כלום. רק החניון.
תגידו מה שתגידו, העיקרון הזה של הערבות ההדדית, של ביטוח הבריאות הממלכתי, עובד. בדיוק בגלל זה אנחנו משלמים דמי ביטוח בריאות ממלכתי מדי חודש. משלמים ורוטנים, אבל בשעת חירום, בעת הצורך, רשת הביטחון הזו תתפוס אותנו, וזה יהיה לגמרי בחינם, ולא נצטרך להסס אפילו לרגע אם להפנות את הבן שלנו לבית החולים או לא, רק כי אין לנו מספיק כסף. בניגוד למערכת הפרטית, שעליה אנחנו זורקים כמויות של כסף, ולכו תדעו מה תקבלו בסוף.

*

שלושת השבועות בבית החולים זימנו לנו הרבה מבחנים מורטי עצבים. למשל, היכולת שלך להמשיך לשאת את הכאב של הבן שלך עומדת למבחן, כמו גם היכולת שלך להכיל את רגשי האשמה. גם הזוגיות שלכם במבחן, גם היכולת להמשיך הגיע איכשהו לעבודה, או להמשיך להיות הורים גם לילד השני שמרגיש זנוח ומנסה נואשות לזכות בתשומת לב.
כן, אני בר מזל. אני יכול לעמוד בכך כלכלית, יש לי מעגלי תמיכה משמעותיים שמחזיקים אותי, יש לי בת זוג שמסוגלת להמשיך לתפקד מבלי להתפרק, ויש לי ילד חזק, חכם, וחמוד להפליא, שלמרות הכאב והתסכול הוא עוזר לנו. היה לו קשה בשלושת השבועות האלה, אבל הוא התמודד איתם הרבה יותר טוב מכפי שנדמה לי שאני הייתי מתמודד איתם.

אחרי העלייה המשמעותית במוראל בסוף השבוע השני, השבוע השלישי כבר נמתח כמו מסטיק. אחרי סופש נעים כל כך בבית - צחקנו ארבעתנו יחד, ושיחקנו יחד, ואירחנו חברים ומשפחה, ואכלנו סוף כל סוף יחד על יד שולחן האוכל, וסיפרנו סיפורים לפני השינה ושרנו שירים ועשינו שטויות שלנו, רק שלנו - הבית שוב התרוקן.
מצב הרוח של הבן שלי ירד שוב לשפל. נמאס לו מבית החולים. הוא שבע לחלוטין מהמיטה, מהאוכל, משגרת הטיפולים, מהעדר הפרטיות, מכך שהצעצועים שהוא אוהב בבית, מכך שאין לו באמת מה לעשות שם, מלהיות פצוע. הוא שבע מכל אלה וככל שהימים נמרחו הפך נרגן. גם אנחנו, קצת.
הטיפולים בבקרים להחלפת התחבושות עברו להיות ללא הרדמה כלל, אלא רק תחת משככי כאבים. הוא התחיל להביע חסור שביעות רצון מוחלטת. לצעוק על האחיות והצוות, לצעוק עלינו, לטעון שנמאס לו. ניסינו לגייס את כל שאריות הסבלנות שעוד נותרו לנו איכשהו ולבנות לו אופק - 'חכה ליום רביעי, הרופא אמר שאולי נשתחרר הביתה'.
הלילה שבין שלישי לרביעי היה מותח. פחדתי שהרופא יגיד בבוקר שהפצעים עדיין לא נסגרו עד הסוף, שאי אפשר עדיין לצאת הביתה, או מה שזה לא יהיה. בבוקר רביעי, בזמן שהייתי בעבודה, 18 ימים אחרי שזה קרה, הגיע ממנה סוף כל סוף סמס חיובי מאוד אחרי שלושה שבועות מאוד לא נעימים - 'הולכים הביתה'.

4. סוף דבר

זהו. עכשיו אנחנו בבית. הכל טרי עדיין אמנם, אבל מצב הרוח בסימן עלייה. מחליפים תחבושות בערבים, הולכים לבית הספר בבוקר. הוא עדיין לא הולך כמו שצריך, אבל אני מתקשה להבין אם אלה התחבושות שמפריעות לו, או משהו אחר. בכל מקרה, כבר אין כאבים, וזה כבר משהו.
כוויות זה סיפור לאנשים עם סבלנות של פילים. תהליך ההחלמה איטי, נצחי כמעט. אחרי שהפצעים ייסגרו לחלוטין, סליחה על התיאור הגרפי, נעבור למשחות שומניות ולגרבי לחץ. הוא יסתובב שנה שלמה עם הגרביים האלה, בשביל לוודא שהצלקות לא גדלות בגובה שונה מהעור האמיתי שלו. או משהו כזה, אני לא בטוח שהבנתי כמו שצריך את הפלסטיקאי. ותהיה פיזיותרפיה, ויהיו תורים ומעקבים, וכולי תקווה שלא יהיה שום דבר מעבר לזה, אבל עוד מוקדם לדעת.
אבל יודעים מה? לראשונה בחיי אני לא מנסה לראות את חצי הכוס הריקה. זה לא שהתסריטים האיומים לא מתגנבים לי למוח - הם מתגנבים כל הזמן - אבל אני מעיף אותם. העובדה שהוא חזר לחייך, וצוחק איתי משטויות, ורב עם אח שלו, ומתבכיין מהדברים הפעוטים שבפעוטים, כל אלה מעידים שהוא בדרך הנכונה לחזור לעצמו.
להיות בן 6 וחצי, לעשות את הצעדים הראשונים בכיתה א', להיות נבוך מכך שהוא לא מכיר את הילדים בכיתה, להיות אלוף בחשבון, להיות נודניק בלתי נלאה בדיוק כשההורים שלו עייפים מוות. להיות הילד שהוא, הבן האהוב שלנו.

תודה שקראתם.