צילום: אילן בשור

השמיים יותר מוזיקליים עכשיו

בפגישתנו האחרונה חיבקתי אותה ואמרתי תודה. "על מה?", היא שאלה, ואני לא עניתי. תודה שבזכותך אי אפשר עוד לזלזל במוזיקה שפעם קראו לה "מזרחית", והיום ברור שהיא ישראלית
עומר בן רובי
13 בדצמבר 2016
16:17

"אל תשכח, אתה מדבר כאן עם נס רפואי", אמרה לי אהובה. "לא נתנו לי סיכוי לחיות והנה אני חיה ומדברת, אם אפשר לקרוא לזה לדבר... ואפילו מצליחה קצת לשיר, אם אפשר לקרוא לזה לשיר...", חייכה.

בשנים האחרונות הייתי פוגש את אהובה עוזרי בעיקר בכניסה לסניף קופת חולים לאומית, ליד הבית שגרתי בו ביפו. היא הייתה באה לשם על אופניים, ואומרת לי: "אתה יודע מה הבעיה הכי גדולה שלי עם הסרטן, חוץ מזה שבגללו אין לי קול? המערכת החיסונית שלי על הפנים. אני לא כמו אדם רגיל, כל זיהום קטן בשבילי זו סכנת מוות".

 את מיתרי גרונה המסורטנים של אהובה נאלצו הרופאים לכרות לפני 16 שנה, כדי להציל את חייה. ההליך הנורא, שמהווה גזר דין מוות לזמר, היה עבור אהובה ציווי לחיים: "אין לי קול, אז אני מחפשת קולות אחרים שישירו את השירים החדשים והישנים שלי", היא אמרה לי בעבר בראיונות לגל"צ, והוסיפה בהומור עצמי אופייני: "זו דווקא מתנה שהסרטן נתן לי. לפגוש כל כך הרבה זמרים מופלאים, לא להיות מרוכזת רק בעצמי".

 ובאמת, בערוב ימיה, הפכה אהובה לסמל עבור המוזיקאים בישראל, ממזרח וממערב: האישה המזרחית החזקה, רווקה נצחית בעולם של גברים קשוחים, שעמדה בגבורה במשך שנים מול כל העולם, ושרדה: מול הגזענים, מול השוביניסטים, מול הסרטן.

אהובה עוזרי עם עומר בן רובי (צילום: סיון פרג')אהובה עוזרי עם עומר בן רובי (צילום: סיון פרג')

רגע עצוב נרשם כאשר היחס המזלזל, בה וביצירתה, שבו נתקלה בראשית דרכה בשנות ה-70, התחלף בהערצה עצומה, דווקא כשלא יכלה עוד לשיר. אבל הדבר המתוק היה שאהובה זכתה לראות את המהפך הזה עוד בחייה.

 כך לדוגמא, בערב מחווה אחד שנערך לה לפני 3 שנים עלו אל הבמה בזה אחר זה: ברי סחרוף והדג נחש, יהודית רביץ ואהוד בנאי, קובי אפללו, ישי לוי, קורין אלאל, דנה ברגר, מאור כהן, שי צברי.

"המחווה הזו מגיעה לכל בני הדור שלי", אמרה אז אהובה. "כולם שם היו אדירים, דקלון וחיים (משה) ואבנר (גדסי) ושימי (תבורי). לזוהר דווקא עושים כבוד, כי הוא איננו, אללה ירחמו".

אהובה הייתה זו שלימדה את זוהר ארגוב פיתוח קול.

 את דרכה האמנותית היא החלה כילדה מקוננת בבתי אבלים בשכונת ילדותה, כרם התימנים בתל-אביב. גילה כגיל המדינה. "אני נראית יותר טוב ממנה, נכון?", צחקה באחד מימי העצמאות האחרונים. "כשאני אומרת ממנה – אני מתכוונת למדינה, כן?", היא וידאה. חוששת שאולי לא הבנתי. אישה לא רק של מנגינות, אלא של מילים.

מלחינה, זמרת ופזמונאית, חתומה על שירי ענק, להיטים גדולים וקינות קורעות לב כמו "צלצולי פעמונים", "אמי אמי", "מעליי דממה", "האיש ההוא", "קול קורא לי במדבר", "ילדה קטנה במזח", "עמק הפרחים" ו"היכן החייל", שיר הנושא של אלבומה הראשון (1975) – אותה קינה מפורסמת שכתבה על החייל עדי שורק, שנפל במלחמת יום הכיפורים ונחשב לנעדר במשך חודש.

 מקצועה העיקרי תמיד הפתיע את מי שלא ידע: משפדת שיפודים במסעדות בכרם. "אם שיר לא הולך, תמיד יש לאן לחזור, לשיפודיה. ממליצה לכל הזמרים", הייתה אומרת. את המקצוע הזה אגב היא לא זנחה גם בשיא ההצלחה.

רגע שיא בקריירה שלה היה כאשר ראווי שנקר, הענק ההודי בכבודו ובעצמו, לימד אותן לנגן על הבולבול-טראנג, כלי המיתר ההודי הקלאסי. אהובה הפכה כך לאישה היחידה בישראל שמנגנת על הכלי הזה, שבשנים האחרונות גם הוא היה לה תחליף לקול - למשל בשירים "האיש ההוא" עם יהודית רביץ, "שירת הסטיקר" של דויד גרוסמן עם הדג נחש, ובאלבום המחווה שעשו לה בשנה שעברה דקלון וסגיב כהן.

לזכרה של אהובה עוזרי: מיטב משיריה 

בפעם האחרונה שפגשתי אותה ליד קופת החולים ביפו, לפני שנה בערך, חששתי שלא ניפגש שוב. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "תודה אהובה". "על מה?", היא שאלה.

לא עניתי. נתתי נשיקה באוויר. 

אענה כאן. תודה על הרגש ועל המילים ועל המנגינות, תודה שהוכחת לתרבות הישראלית שמזרחיות ואיכות יכולות להיות מילים נרדפות. בזכותך אי אפשר עוד לזלזל במוזיקה, שפעם קראו לה "מזרחית", והיום ברור לכל שהיא ישראלית. ישראלית קלאסית.

תודה אהובה,

השמיים הרבה יותר מוזיקליים עכשיו.