AP

מהדרום בשנאה

מי שרצה לדעת מראש מה יהיו התוצאות במשאל העם באיטליה היה צריך רק לקרוא את רב המכר הגדול של השנה של הסופרת אלנה פרנטה. זה מה שקורה כשאנשי מילאנו לא מסוגלים לראות מעבר לקצה החליפה שלהם
צליל אברהם
18 בדצמבר 2016
11:48
עודכן ב 16 מרץ 20:55

איפשהו באמצע "הסיפור של שם המשפחה החדש" אלנה עושה את זה. הנערה מנאפולי הדרומית התקבלה ל'נורמאלה אקול', מוסד לימודים גבוהים יוקרתי בפיזה. היא עושה את מה שאף אחד במשפחה שלה, ואף אחד בשכונה שלה, לא עשה לפניה: היא הולכת ללמוד באוניברסיטה.

רק שהתיאור של החוויה שלה שם לא נשמע כמו הצלחה גדולה, אלא מזכיר יותר את מה שמרגישים מהגרים לארץ זרה. "עשיתי מאמץ לתקן את עצמי", מספרת אלנה, גיבורת רב המכר הגדול של השנה, "לא ידעתי כמעט כלום על כללי ההתנהגות. דיברתי בקול רם מאוד, לעסתי אוכל ברעש; מרוב שדאגתי להיראות חברותית קטעתי שיחות. בחורה מרומא השיבה לי פעם על שאלה שלי, איני זוכרת באיזה נושא, בפרודיה על נעימת הדיבור שלי, וכולם צחקו; נפגעתי, אך הגבתי בצחוק ובהדגשת יתר של הנימה הדיאלקטית של הדיבור שלי, כאילו אני שמחה ללעוג לעצמי".

470 קילומטר בסך הכל מפרידים בין נאפולי, בירת מחוז קמפניה הדרומי, לפיזה שבמחוז טוסקנה העשיר. אבל בכל אחד מהמחוזות האלה מתקיימות כלכלה אחרת ותרבות אחרת. אפילו מדברים בהם שפות אחרות. בשבוע שעבר תושבי שני המחוזות הלכו לקלפיות והצביעו במשאל העם באיטליה. בטוסקנה הצביעו "כן" לראש הממשלה מתאו רנצי, במחוז קמפניה הצביעו "לא". מי שרוצה להבין למה, יכול למצוא את התשובה ברב המכר של אלנה פרנטה, שהעלילה שלו מתרחשת לפני שישים שנה.

אם דרום איטליה היתה מדינה, היא היתה יוון

"החברה הגאונה" ו"הסיפור של שם המשפחה החדש" הם שני הכרכים הראשונים בסדרה של ארבעה שנקראת "הרומנים הנפוליטניים", סדרה שרוב הקוראים שלה הניחו שהיא אוטוביוגרפיה אמיתית של אישה ילידת נאפולי, עד שבספטמבר התגלה שמאחורי הפסבדונים "אלנה פרנטה" עומדת רומאית בשם אניטה ראג'ה.

שני הספרים טלטלו השנה את ליבם של אוהבי הספרים בישראל, ומי שקרא אותם נשאר בדרך כלל עם רושם עמוק בעיקר משני דברים: מערכת היחסים בין שתי הגיבורות הראשיות שהסדרה עוקבת אחרי מהלך חייהן - אלנה ולילה - והרקע האלים של החיים בעיר הולדתן נאפולי, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת.

העולם בן גדלו שתי הנערות היה עולם עני ומפגר באופן שקשה לתפוס שהיה קיים בכלל במדינה אירופאית במחצית השנייה של המאה ה-20. זה עולם שבו מוציאים ילדות מבית הספר בכיתה ד' כדי שיפרנסו את המשפחה. עולם שהילדות שזוכות להישאר ללמוד צריכות להיאבק כדי להשיג כמה פרוטות לקניית ספרים לבית הספר. אלנה מהופנטת כשהיא רואה בפעם הראשונה בית עם מים זורמים וקירות מסוידים. כשלילה בת 16 בלבד היא כבר נשואה, וגם רגילה לעובדה שכל הבעלים מכים את הנשים שלהן ושכולן סופגות ושותקות. האפשרות שאחת מהן תירצח על ידי מחזר שדחתה או על ידי הבעל שלה אפשרית ונוכחת לגמרי בחיים שלהן. צללים כבדים של מאפיה חודרים לחיים האלה. שתיהן לא יוצאות מגבולות השכונה שהן גרות בה עד שהן נערות.

הסופרת אניטה ראג'ה, האישה שמאחורי אלנה פרנטההסופרת אניטה ראג'ה, האישה שמאחורי אלנה פרנטה (צילום מסך)

חיים כאלה נחיו בנאפולי עמוק לתוך העידן שלנו, בשנים הארוכות בהן איטליה ליקקה את פצעיה אחרי מלחמת העולם השנייה. השגשוג הכלכלי שהגיע אליה בשנות ה-70 שיפר קצת את המצב, אבל האחיזה של השחיתות ושל המאפיה נעשתה לוחצת אפילו יותר. "אזורים גדולים בנאפולי", אמר לי השבוע רוברטו דלה רוקה, סגן נשיא לשכת המסחר ישראל - איטליה, "נראים היום כמו גרסה גדולה ומבהילה של לוד".

איטליה היא מדינה משוסעת. תושבי כל מחוז שונאים את כל תושבי המחוזות האחרים. אבל זה עוד כלום. כי התיעוב, החשדנות והסטריאוטיפים בין הדרום לצפון מזכירים כמעט את היחסים שמתקיימים בין אויבים, לא בני תושבי אותה ארץ.

תושבי הצפון מאמינים שהדרומיים עצלנים, טיפשים, מושחתים ואלימים; שהם דתיים באופן פרימיטיבי ומשפחתיים באופן אובססיבי. הבעלים מכי הנשים בספר של אלנה פרנטה הם חלק אינהרנטי מהדימוי של הגבר האיטלקי הדרומי בעיני הצפון. אליזבת אוואנס, אמריקאית שחיה באיטליה ובעלת הבלוג "Surviving in Italy",  סיפרה מה החברים שלה מפירנצה אמרו לה כשהחליטה להתחתן עם גבר מעיירה ליד נאפולי: "את לא נורמלית. הוא יקח אותך לגור אצל ההורים שלו ויהפוך אותך לשפחה". ומה שהכי מדהים לגבי שתי המדינות שמרכיבות את איטליה, זה שמבחינה כלכלית באמת אפשר לומר שהיא שתי מדינות.

כמעט כל נתון לגבי הכלכלה האיטלקית בכללותה הוא ממוצע שאינו מספר את הסיפור האמיתי, לא של הדרום ולא של הצפון. לפי נתונים של הלשכה האיטלקית לסטטיסטיקה ושל המכון לחקר דרום איטליה שפורסמו ב"אקונומיסט", מאז המשבר הכלכלי ב-2008 כלכלת צפון איטליה התכווצה ב-7%, אבל הדרום התכווץ כמעט כפליים, ב-13%.

ברמת המקרו, כוח העבודה התכווץ בכל איטליה ב-4% - אבל בדרום בעשרה אחוז. 70% מהמובטלים האיטלקים חיים בדרום. אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בצפון הוא 64%, בדרום רק 40%, הנמוך ביותר באירופה כולה. וזה נמשך ונמשך: 13% מהאיטלקים מובטלים, בדרום השיעור הזה עומד על 21.7%; שיעור העוני בכלל איטליה עומד על 5%, ובדרום יותר מפי שניים מזה - 12%. אם דרום איטליה היתה מדינה נפרדת, העריכו ב"אקונומיסט" בשנה שעברה, היא ככל הנראה היתה כלכלה נחשלת יותר מכלכלת יוון.

מי שטייל באיטליה יודע שאת כל המספרים האלה אפשר לראות בעיניים: את הכבישים המעולים והמכוניות החדשות והמפעלים וההייטק בצפון, ואת הרכבות הישנות והאטיות והדייגים והחקלאים העניים בדרום. הצפוניים אפילו נראים יותר טוב - כשמדברים על אופנה איטלקית מתכוונים למילאנו, לא לפלרמו.

תמתמ"ג לנפש בערים הגדולות באיטליה. בצהוב ובכחול הערים הגדולות של הדרום, פלרמו ונאפולי (מקור: CityMetric)

אז איך כל זה קשור למשאל העם באיטליה?

אלנה החכמה, שהודות למערכת חינוך ציבורית מצליחה לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע לאוניברסיטה בפיזה, היא דוגמה מושלמת לאחת הסיבות שהדרום לא מצליח להשתקם: הצעירים והמשכילים שבדרומיים פשוט מהגרים לצפון. לפי הלשכה האיטלקית לסטטיסטיקה, עד 2050 הדרום צפוי לאבד לטובת הצפון ארבעה מיליון איש.

וזה מה שלנו כותבת אחרי שהיא מצליחה להיטמע בין הסטודנטים בפיזה: "פתאום חלפה ההנאה מכך שהצלחתי לחנך מחדש את קולי, את תנועותיי, את אופן ההתלבשות וההליכה, כאילו אני מתחרה על פרס ההתחפשות הטובה ביותר, על פרס המסכה המוצלחת כל-כך עד שהיא כמעט הפנים שלך. לפתע נעשיתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנאפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים מרקע תרבותי? כמעט. האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. פחדתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט. באגביות".

כשהדרומיים מגיעים לצפון קורה להם מה שקורה ללנו. הם צריכים להוכיח שהם לא הערסים הפרימיטיבים והבורים שהצפוניים חושבים שהם. הם צריכים למחוק את הזהות שלהם, ואפילו את השפה שלהם, את הדיאלקט הנפוליטני שלנו מתביישת בו. "אם יש לך מבטא דרומי", אומר לי דלה רוקה, "אתה חשוד מראש". ומה עושים בקלפי אנשים שמרגישים שמתנשאים עליהם, שחושבים שהם ערסים פרימיטיבים ובורים, שצוחקים על המבטא שלהם? את זה אנחנו כבר יודעים.

משאל העם באיטליה לא היה על האם לצאת מהיורו או לא. הוא היה על משהו טכני בעיקרו: האם הציבור רוצה לתמוך בחבילת צעדים להגברת המשילות או לא. אלא שמבחינת האיטלקים משאל העם הפך להיות הצבעת אמון במתאו רנצי, ראש הממשלה וראש מפלגת השמאל-מרכז הגדולה באיטליה. והפועלים האיטלקים כבר לא מצביעים לשמאל. הם שברו חזק ימינה.

מפת תוצאות משאל העם באיטליה (מקור: בלומברג)מפת תוצאות משאל העם באיטליה (מקור: בלומברג)

המפה הזו אולי נראית לכם מוכרת. היא מזכירה את המפה של היום שאחרי הברקזיט בבריטניה, כשתושבי לונדון העשירה היו היחידים שהצביעו 'להישאר'. אז נכון, לא רק הדרום אמר 'לא' לרנצי. אבל רק הצפון אמר 'כן'. במחוזות העניים ביותר, עם אחוזי האבטלה הגבוהים ביותר, הצביעו "לא" יותר מכולם: 68% בקמפניה, כ-72% בסרדיניה ובסיציליה.

תוצאות משעל העם באיטליה לפי אזורים. מחוזות הדרום, באדום כהה, אמרו תוצאות משאל העם באיטליה לפי אזורים. מחוזות הדרום, באדום כהה, אמרו "לא" יותר מכולם (מקור: ויקיפדיה)

את התחושה המדויקת של שאלנה בסוף את הלימודים שלה בצפון איטליה תיאר בשבוע שעבר הכלכלן הסקוטי מארק בליית' בראיון מעולה לאורי פסובסקי במוסף "כלכליסט". בליית' תיאר איך חצי שנה לפני משאל העם בבריטניה הוא השתתף בדיון בנושא בפסטיבל ספרים.

"כולם שם אמרו 'זה בחיים לא יקרה'. אחד המשתתפים דיבר על הסקרים, אחר דיבר על הכלכלה. אבל דיוויד מקוויליאמס (פרופסור אירי נודע לכלכלה) ואני הסתכלנו זה על זה והשתנו במכנסיים מרוב צחוק. אמרנו להם שהם לא יודעים על מה הם מדברים: 'הם שונאים אתכם. הם שונאים את מה שאתם מייצגים. הם שונאים את העובדה שאתם במצב טוב מתמיד והם במצב גרוע מתמיד. אתם מעולם לא דרכתם במקום שבו האנשים האלה חיים, אז איך אתם יכולים לדעת? הפור כבר נפל. בריטניה בחוץ'. זה היה עד כדי כך פשוט".

הסיפור האיטלקי מזכיר מאוד את הברקזיט בבריטניה ואת בחירתו של דונלאד טראמפ לנשיאות ארצות הברית: את העניים והכפריים לא מעניין שהשמאל הוא נאור וסוציאל דמוקרט ובעד חינוך ציבורי בחינם לכולם וכל הדברים היפים האלה.

העניים והכפריים יודעים שחוקי עבודה מתקדמים לא עוזרים לך הרבה אם אין לך עבודה, והם יודעים שהם עניים ושהם הולכים ונעשים עניים יותר, ושלובשי החליפות במילנו נעשים עשירים יותר, ושהם מתנשאים עליהם ובזים להם; הם רואים איך רק הם משלמים את מחיר המשבר הכלכלי וכיצד גלי הגירה עצומים עולים על הראש שלהם.

אז הם מפסיקים להצביע ללייבור, והם מפסיקים להצביע לדמוקרטים, וככה גם הפועלים האיטלקים מפסיקים להצביע לשמאל ולמפלגות המרכז ומתחילים להצביע למפלגות ימין פופוליסטיות וקיצוניות כמו מפלגת חמשת הכוכבים, שגם מבטיחה לצאת מהיורו. "חלק מהאנשים שהצביעו נגד הצביע בלי לדעת על מה הם מצביעים", אומר דלה רוקה, "הם הצביעו רק בגלל שנאה לממסד ולגוש היורו. אם האליטה בעד אני נגד". הם שונאים אתכם, זה עד כדי כך פשוט.