סיון שביט
צילום: דפנה סאקר-מסי

שאלון לשבת עם סיון שביט

השיר הכי טוב שלה שאתה לא מכירים, האלבום הכי טוב שהיא שמעה לאחרונה והרגע שבו בחרה להקדיש את חייה למוזיקה. סיון שביט מתארחת בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
12 ביולי 2019
06:00

מדי שישי נפרסם כאן "שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את סיון שביט

מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו?

אני חושבת שהייתי בת תשע, או עשר, כשחרשתי את התקליט של פסקול הסרט סיפור הפרברים - הקומפוזיציה הגאונית של לאונרד ברנשטיין, העיבודים של כלי המיתר, סקציות כלי הנשיפה הפרועות, המתח ההרמוני-דיסוננטי, האופל, השיגעון, הדרמה, התשוקה, הרומנטיקה, הטרגדיה. מבלי לגרוע מהיופי של אחרים הוא לא עוד מחזמר, הוא יוצא דופן מבחינה מוזיקלית, הוא מותח גבולות, מאתגר ויחד עם זאת נחשב כ"מוזיקה פופולרית" - קוקטייל מושלם. יכולתי להקשיב, לשיר, לרקוד אותו שעות. הוא היה שער לעולם הגדול בשבילי ועד היום אני נפעמת ממנו.

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?

בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לאלבום Tranquility Base Hotel & Casino של Arctic Monkeys. מזמן שמתי לב שאלכס טרנר, הסולן, הוא לא רק ווקליסט מרשים, גיטריסט ומוזיקאי מצוין ובחור נאה - הוא גם אחד מכותבי הטקסטים הטובים בסביבה ובאלבום הזה הוא פשוט זוהר. מדובר באלבום קונספט שנכתב כולו על ידי טרנר, כששאר חברי הלהקה, ומוזיקאים נוספים, הצטרפו אליו בשלב מאוחר כדי להגשים את הפנטזיה שלו. הטקסטים של האלבום מתרחשים בעולם של מדע בדיוני ונותנים תחושה חזקה של נרטיב למרות שרובם נקראים ככתיבה אסוציאטיבית (מזכיר את טכניקת הכתיבה בגזרי הנייר שדיוויד בואי השתמש בה ובכלל, נראה שהרוח של בואי מרחפת קצת מעל לאלבום). טרנר מתכתב עם סרטי מדע בדיוני משנות ה-70' וה-80', ספרים שקרא, כותב על החיים שלנו בעידן הדיגיטלי, על תרבות הצריכה, ובניגוד לאלבומים קודמים שלהם - אין בו שירי אהבה. המוזיקה עצמה גולשת בין שנות ה-50'-60'-70'-80'-90'-2000 – תענוג אמיתי.

לא סתם דיימון אלברן כמעט נחנק מכוס הקפה שלו, כששאלו אותו מה הוא חושב על האלבום האחרון של הארקטיק: "אני חושב שאלכס טרנר הוא בחור מוכשר מאוד," הוא השתנק. "מעצבן אותי להגיד את זה, אני לא אוהב לתת מחמאות, אבל זה צריך להיאמר".

חוץ מלאלבום של ארקטיק אני מקשיבה להרבה מוזיקה אחרת ואחת לכמה זמן מעלה את המציאות שלי לעמוד הפייסבוק. מוזיקה ישנה וחדשה או ישנה שהיא חדשה בשבילי, כמו השיר שהעליתי לא מזמן, You're dead של נורמה טנגה, שמשמש כשיר הפתיחה של הסדרה האווילית, המשעשעת והמתוקה What We Do in the Shadows.

מהו השיר הכי יפה שלך, שאיש לא מכיר?

הוא אולי לא נופל להגדרה של "יפה" או "הכי יפה", אבל "סבונים", השיר האחרון באלבום "הכחול האפור הזה", הוא שיר שיש לי קשר מיוחד אליו והוא לא אחד מהשירים המוכרים שלי. בשבילי החוויה הממכרת בתהליך יצירתי היא חווית הגילוי והיצירה של השיר סבונים היתה רצופה בגילויים. הוא הגיע כשיר שכתב את עצמו בזמן הקלטות האלבום. לא ידעתי על מה אני כותבת ומה יהיה המשפט הבא. הוא ירד לדף בשלמותו, מסתורי מהמילה הראשונה עד לשורה האחרונה, ולקח אותי לתהליך מוזיקלי ייצרי ופרוע עם אמיר צורף ורונן שפירא; הסימפול של מכונת הכביסה שלנו, ההקלטה של הדפיקות שלי על הדלת כשאני קוראת "לורה! לורה!" (הדמות שאני מגלמת בשיר), התקף החרדה שהשתלט עלי באולפן כשהקלטנו את אברהם פלדר וסקציית כלי הנשיפה שלו (שכבתי על הספה, לא יכולתי לנשום מרוב כאוטיקה), המיקס שהופסק באמצע כי לא היה קל להשתלט על סוס הפרא שהשתולל על סרט ההקלטה. אני חושבת שהצלחנו לתת תמונה די מדויקת של איך נשמע הקצה שלי וזה דבר שמשמח אותי מאוד.

יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאת מתחרטת על פירסומו?

את ההרגשה שאפשר לעשות "מדויק יותר" אני משתדלת להשאיר לתקופה שהשיר נמצא עדיין בתהליך עבודה ואפשר להמשיך לדייק אותו. אחרי שאני מחליטה להוציא את השיר לאור, גם אם אני שומעת אותו ולרגע, רק לרגע, מרגישה לא נוח - אני ממהרת למחול לעצמי. אולי בגלל שהתהליכים שלי ארוכים כל כך, כשאני מגיעה לקו הגמר אני יודעת שעשיתי את המקסימום שאני יכולה, בתוך ומתוך המוגבלויות שלי, את המקסימום שיכולתי לעשות באותה נקודת זמן. אין לי ברירה אלא לסמוך על מי שהייתי אז. 

את זוכרת את הרגע שבו הבנת שתקדישי את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?

כשהייתי ילדה, כמו הרבה ילדים אחרים, למדתי לנגן בפסנתר ושרתי במקהלת בית הספר. נהניתי מזה באופן מוגבל. החוויה שלי לא הייתה חוויה של יצירתיות, אלא של למידה, שינון ויכולת. לא חשבתי שיש לי איזה כישרון מוזיקלי מיוחד. גם המורים לא. במקביל גיליתי שאני אוהבת להצחיק אנשים ואני נהנית להיות על הבמה, ששם מתרחש איזשהו תהליך אישי ויצירתי יותר בשבילי - היכולת לאלתר. כשלמדתי בתלמה ילין חשבתי שעולם התיאטרון יהיה המקום שלי, אבל הכל באמת הסתדר כשהתנדבתי להופיע בפסטיבל הזמר השנתי כנציגה מטעם הכיתה (בלי להיות בטוחה שאצליח לשיר בכלל, בניתי יותר על כישורי המשחק שלי) וגיליתי שכשאני שרה על הבמה, לבד, שיר מקורי - משהו משמעותי קורה לי, יש תחושה חזקה של סנכרון. זאת היתה הפתעה גמורה בשבילי. מאותו ערב, לאט ובגישוש, נכנסתי לתהליך מוזיקלי וטקסטואלי ארוך שהגיע בסופו לאלבום הכחול האפור הזה.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לפרוש ולוותר על החלום?

אני לא מאמינה שיוצר יכול לבטל את הצורך שלו ליצור, אבל הוא כן יכול להחליט מה, מתי ואם הוא רוצה לחלוק את היצירה שלו עם אחרים, להוציא אותה לאור. אני לא חושבת שיוצר יכול להניח את "משקפי היצירה" שלו. מהרגע שהצורך ליצור מוצא את הפתח - אי אפשר לסגור אותו. זאת חוויה יום יומית, אינסטינקט מותנה. הנה למשל, המעבר שלי לברלין אמנם גורם לי לפרסם ולהופיע הרבה הרבה פחות אבל הכל ממשיך לצאת ולהתנקז בתהליך כתיבה אינטנסיבי מלא גילויים שאני נמצאת בו כבר תקופה ארוכה. אי אפשר לחמוק מהצורך, גם אם התנאים משתנים הצורך היצירתי ימצא את הדרך להופיע.

לו כל אוסף המוזיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מצילה ולמה?

בשנים האחרונות נאלצתי להיפרד מאוסף התקליטים והדיסקים שלי ובזכות ספוטיפיי ויוטיוב אני מחלימה מהטראומה, אבל כשפעם היו שואלים אותי איזה אלבום הייתי לוקחת איתי ל"אי בודד" הייתי עונה Secrets of the Beehive של דיוויד סילביאן.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?

לסרט עם תסריט טוב, הז'אנר חשוב לי פחות. אבל אשמח לנצל את ההזדמנות ולהזכיר שני פסקולים של מוזיקאים מעולים ששמעתי לאחרונה את Hildur Guðnadóttir שכתבה את הפסקול החזק של הסדרה צ'רנוביל (בחוויה שלי המוזיקה ועבודת הסאונד הם השחקנים הראשיים של הפרק הראשון), ואת Marcus Fjellstörm, שכתב את המוזיקה לסדרה The Terror. כשמיהרתי לגגל ולחפש עוד מוזיקה שלו, נשבר לי הלב - גיליתי שהוא מת לפני שנתיים, כשהיה בן 38 בלבד. הפסד גדול, הוא בעיני לא פחות מגאון.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?

בשנים האחרונות, כשאני רוצה לצבוע את היום באור אחר אני בוחרת באחד מהאלבומים האלה: Every Day Robots של דיימון אלברן, Grace/Wasteland של פיטר דהרטי, No more Shall We Part של ניק קייב והבאד סידז, Together Through Life של בוב דילן, The Magic Whip של Blur וכמובן - Tranquility Base Hotel & Casino של ארקטיק מאנקיז. אני לוחצת פליי ומשהו קורה בחדר ובתוכי, משהו מסתדר, אי אפשר לפספס.

לו לא היית מוזיקאית, מה היית?

אני מאמינה שהדרך שבה בחרתי והמקום בו אני נמצאת היום הוא המקום המדויק בו אני צריכה להימצא, כמו שאדית פיאף שרה "Non, je ne regrette rien". מה שמעניין אותי זה מה קורה עכשיו ומסקרן אותי לאן כל זה יוביל.

מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?

כשאמות, אני מקווה שישרפו את מה שיישאר ממני, יערבבו את האפר שלי באדמה טובה וינטעו בתוכם עץ. תמיד רציתי להיות עץ וזה הכי קרוב שאצליח להגיע. את המוזיקה - שתנשוב הרוח והעלים ינגנו.