איה זהבי פייגלין
יח"צ

שאלון לשבת עם איה זהבי פייגלין

האמן הוותיק שהיא גילתה מחדש, האלבום שמכיל בתוכו את זכרונות חייה, ומה עוזר לה לצלוח את רגעי המשבר של המקצוע? איה זהבי פייגלין מתארחת בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
13 בספטמבר 2019
06:00

מדי שישי נפרסם כאן "שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את איה זהבי פייגלין.

מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו?
האלבום No Need to Argue של הקרנבריז. הייתי בת שש או שבע כשהאלבום הזה יצא ונחשפתי אליו. הייתי אובססיבית עליו ועל הלהקה הזאת כל הילדות שלי וקשה לי עכשיו לשמוע אותם או להיזכר בזה כי העובדה שדולורס או'ריורדן מתה בשנה שעברה טילטלה אותי מאוד, מכל מיני בחינות, ואני מנסה להדחיק את העניין (:

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?
האלבום האחרון של רוזליה - El Mal Querer. בהתחלה לא הבנתי מה ההתלהבות ממנה ואז שמעתי את הקטע הזה (למטה), וגיליתי את כל האלבום הזה, שהוא יצירה אדירה ומרגשת. שילוב של פלמנקו צועני שנשמע מבית סבתא, יחד עם טראש כבד של כוכבנית לאטין יחד עם איזו חדשנות ומקוריות מטורפת, בעיני, של ההפקה המוזיקלית והגישה למוזיקה ולשירים בכלל. בקיצור עפתי על זה. בילי אייליש של הלאטין.
ובאיזה קטע מוזר, רק השנה נפתח לי על ניל יאנג ונפל האסימון - אז גם After The Gold Rush. נחמד שיש דברים שפתאום גדלים עלייך ואת מגלה אותם באמצע החיים, אפילו שהם היו שם כל הזמן. אף פעם לא מאוחר מדי:) אז גם ניל יאנג!

מהו - אם יש כזה - השיר הכי יפה שלך, שאיש לא מכיר?
הלוואי שזה אחד מהשירים החדשים שאני מקליטה בימים אלה ממש. ואם לא - אז אולי זה השיר שעוד לא כתבתי.

יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאת מתחרטת על פירסומו?
יש כמה שירים כאלה שכתבתי פעם והיום נראים לי כמו שירים של ילדה בכיתה ג' (אני לא אגיד איזה, כי למה שאשלח אתכם לשמוע משהו מביש). אבל מה אני אעשה? זאת מי שהייתי וזה מה שהיה לי להגיד. אתם יודעים איזה קעקועים דבילים עשיתי על הגוף? אני לא מתחרטת עליהם - הם הסיפורים שלי!

את זוכרת את הרגע בו הבנת שתקדישי את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?
במישור אחד אני יכולה להגיד שזה היה ממש מהרגע הראשון שהופעתי על במה עם גיטרה על הגוף ועם מיקרופון מול הפרצוף. זה היה בבי"ס רימון, עם מה שהתגבש להיות "כל החתיכים אצלי".
מצד שני זאת לא חוכמה, כי ההתחלה היא הרגע הזה של ההתגלות, שבו נדבקים בחיידק או שנופלים לסם או לחוויה החוץ-גופית, או איך שלא תרצו לקרוא לדבר המטורף הזה שנקרא להופיע על במה.
אבל להחליט שהדבר הזה הוא קריירה, והוא דרך חיים, מגיע דווקא מהמקומות היותר פשוטים, רגועים ויומיומיים של המקצוע. כי ההיי והפיק וההתמכרות לסם, לקראק הזה, זה לא משהו שמחזיק ביומיום. אלה רגעים מעטים ששואפים ומחפשים אותם, אבל הם לא הבסיס והם לא השגרה של המקצוע. אז במישור של לבחור במוזיקה כמקצוע וכדרך חיים באופן סחי ומפוכח, אני חושבת שזו החלטה שהתגבשה רק בתקופה האחרונה, כשמצאתי את המקום השקט והראשוני שמסתכל על המקצוע כעל מלאכה ולא רק כעל רכבת הרים בלונה פארק. יעני, גיליתי שאני אוהבת את הדבר הפשוט והצנוע שהוא לשים את הגיטרה על הגב ולצלוע את דרכי לאיזה בר/מועדון בעיר ולנגן שם את השירים שלי שכתבתי, ואם יש שם גם כמה אנשים שבאו לשמוע ואוהבים - אז מה טוב. לשתות בירה ולעשן סיגריה ולשים את הגיטרה שוב פעם על הגב ולחזור הביתה ולישון.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לפרוש ולוותר על החלום?
כל הזמן. מאחורי הקלעים של החלום הזה הוא עבודה מאוד סיזיפית שדורשת משאבי נפש מאוד חזקים (לפחות בחוויה שלי). היא קשורה כל הזמן בהתמודדויות עם פחדים ועם חוסר ביטחון. עבודה שמשלבת מצד אחד - את היצירה עצמה שזה קסם ונס עלי אדמות (שגם תמיד מפחיד וחושפני וכואב ולעיתים קשה מדי לנשמה), ומצד שני - את עניין הקידום והשיווק העצמי, שלעיתים בא בכיף ובטבעיות ולפעמים מתיש ומתסכל. אבל יש הופעה, שיר או אלבום שצריך לקדם והעגלה נוסעת, אין עצור. אלה שני דברים שלא תמיד הולכים טוב ביחד. היצירה היא אנרגיה שקשורה לפנימה. והקידום זו אנרגיה שקשורה לבחוץ. לפעמים המתח הזה מפרה ולפעמים הוא מחסל אחד את השני.
ואז אני חוזרת לסעיף הקודם ומזכירה לעצמי מה חשוב באמת ומה אני אוהבת ורוצה ולמה אני פה, ומתחברת לכל זה מחדש. בדרך כלל, ולמזלי הרב, כל הופעה מזכירה לי את זה מחדש בעוצמה - אין לי דרך לברוח מזה ואכלתי אותה, וזה גם הדבר הכי טוב ומדהים בעולם שלי ואיזה מזל שיש לי הזכות. לפעמים (קרה כבר מספר פעמים), אני כותבת לעצמי פתקים אחרי הופעות ממלאות וכיפיות כדי שאזכור כמה היה לי מדהים עכשיו, וכמה אני אוהבת את זה. אני שמה את הפתק במגירה של הגרביים ומקווה לזכור להוציא אותו ביום גשום. לפני זמן מה חברה מהמקצוע אמרה לי שכדאי לתלות את הפתקים האלה על המקרר ולא להחביא במגירה :)

לו כל אוסף המוסיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מצילה ולמה?
R.E.M – Automatic for the People. זה אלבום שכישף אותי. השירים וההפקה הם תמצית כל מה שאני אוהבת – מוזיקה שנשמעת כמו עץ וברזל. אבל הכי הכי הכי - זה פשוט הקול של מייקל סטייפ שאני מכורה לו. אני מכורה לקול של האיש הזה. הוא מרחיב לי את הלב ומפוצץ אותו מבפנים.
חוצמזה, שמעתי את האלבום הזה כל כך הרבה לאורך כל החיים שלי, עד היום, שזה יהיה מאוד משתלם להציל אותו מהשמדה כי הוא כמו קפסולת חיים קטנה של המון זיכרונות ומקומות ודברים שעשיתי. האלבום הזה מזכיר לי את כולם בבת אחת כשאני מקשיבה לו.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
נראה לי לסרט אימה. אבל בתכלס זה דווקא דבר שלא כל כך מעניין אותי. לא יודעת למה (קאט ל-עוד שנתיים אני כותבת מוזיקה לסרט סטודנטים). יותר מעניין אותי, נראה לי, לכתוב מחזמר! ואני מקווה שאעשה זאת בקרוב.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?
ברגעים קשים אני אוהבת לשמוע שירים עצובים ולרחם על עצמי. אז אני לא מחפשת משהו מעודד רוח, אלא להיפך. אבל הנה שני שירים מעודדים:
R.E.M – Man On The Moon
Don McLean - American Pie
ובונוס – השיר הכי עצוב בעולם: Your ghost – Kristin hersh. אני לא יודעת להסביר למה.

לו לא היית מוזיקאית, מה היית?
הייתי וטרינרית או משהו אחר שקשור בלעבוד עם חיות. אולי גם הייתי חוזרת להיות מורה בתיכון.

מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?
Madonna - La Isla Bonita