צילום: AP

המנוחים ואנחנו

שדות הקטל של 2016, שבה הלכו לעולמם רבים, מפורסמים וטובים, הותירו בקרב רבים תחושות אבל ויתמות. אנשי מקצוע מנסים להסביר למה אנחנו כל כך עצובים כשמתים אנשים שהיו עבורנו לא יותר מפוסטר על הקיר
יערה שפירא
28 בדצמבר 2016
17:06
עודכן ב 19 אוקטובר 16:30

עוד לא יבשו הדמעות מהידיעה על מותו של הזמר הבריטי ג'ורג' מייקל וכבר נפרדנו מגיבורת תרבות נוספת, השחקנית האמריקאית קרי פישר, שמוכרת בעיקר בזכות תפקידה כנסיכה ליאה בסדרת הסרטים "מלחמת הכוכבים".

בשני המקרים גררו הידיעות גל תגובות סוערות של מעריצים ברשת, שהספידו וביכו את מותם של השניים. עמודי המעריצים של מייקל, כמו גם עמודי הפייסבוק של מלחמת הכוכבים, התמלאו בתגובות, קטעי וידאו וציטוטים משירים. חלק מהתגובות התייחס לגל מקרי המוות של ידוענים בשנה החולפת - פישר ומייקל חותמים שורה ארוכה של אושיות זרות וישראליות שהלכו לעולמן השנה: החל בדיוויד בואי, פרינס ולאונרד כהן, דרך מוחמד עלי ושמעון פרס ועד אלי ויזל ורונית אלקבץ.

בניגוד לעבר, אז נשמרו ההספדים רק למקורבים ולמפורסמים בעלי גישה לתקשורת, כיום כל בעל חשבון טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם פעיל יכול להרשות לעצמו להיפרד באופן נרגש מהידוען, משל היה חברו הטוב או בן משפחה. רצף המפורסמים שהלכו לעולמם השנה, יחד עם עליית דונלד טראמפ ותחושות האימה שהוא מעורר בקרב ציבורים מסוימים, גם הולידו סטטוסים רבים מספור שמבכים את 2016 כשנה רעה במיוחד למין האנושי.

אובמה סופד לשמעון פרס – גם ברשתות החברתיות לקחו חלק באבל עם מאות אלפי הספדים (צילום: פלאש 90) אובמה סופד לשמעון פרס – גם ברשתות החברתיות לקחו חלק באבל עם מאות אלפי הספדים (צילום: פלאש 90)


"אנשים חושבים על ידוענים כאילו הם שייכים למעגל הקרוב בחייהם, על אף שהם לא מכירים אותם באופן אישי", מסביר יחיאל אסולין, פסיכולוג קליני מומחה. אסולין טוען כי המנגנון המרכזי העומד בבסיס האבל על ידוענים הוא תחושת הזדהות מצד המעריצים: "הידוען נוכח בחיים שלנו, הוא 'גר' אצל האנשים בטלויזיה וממלא פונקציה נפשית. אנחנו משליכים חלק מעולמנו על סלבריטאים, ובעיקר צרכים שלנו בייצוג מוחשי של הצלחה או עוצמה. רבים ממש משליכים חלק מהאישיות שלהם על ידוען אהוב, וכך מרגישים שיש להם קשר איתו. אפשר לראות דוגמאות לזה לא רק כשסלבריטאי מת, אלא גם ברצון להצטלם עם ידוענים, ובאופן שבו הציבור מגיב לפעולותיהם. למשל, כשאישיות מוכרת נתפסת במעשה בלתי ראוי, מרגישים כלפיה תחושת בגידה מסוימת, שואלים: 'איך הוא עשה לנו את זה?'".

מנגד, מסביר אסולין, תופעת האבל על מותם של ידוענים אינה חריגה או בעייתית: "יש פתגם בערבית לפיו בהלוויה כל אחד בוכה על המת שלו. העוצמות הרגשיות קשורות לסיפורים האישיים שלנו, אבל זה לא בהכרח אחד לאחד. זה יכול להיטען בעוצמה כשאדם מקשר בין דמותו של ידוען לדמות מוכרת או אהובה מהחיים שלו, אבל ההשלכה הזו היא גם לצרכים שלאו דווקא מיוצגים על ידי דמויות בחיים שלנו. כך או אחרת, זו לא בהכרח בעיה ובדרך כלל אין סיבה להתמודד איתה או לטפל בה באופן מיוחד. רוב האנשים מתאבלים בדרכים בריאות, אבל זה תהליך אנושי וזה בסדר. כשהאבל קיצוני, זה כמעט תמיד קשור לסיפור האישי של האדם ורצוי שהוא יפנה לעזרה. זה יכול להיות טריגר למשהו אחר וצריך לטפל במקור הבעיה".


גם הגיל עשוי להשפיע על מימדי האבלות. "מתבגרים מזדהים עם סלבריטאים בצורה מאוד קיצונית לפעמים, בוודאי בתחומים המוזיקליים", מסביר ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני. "מכיוון שההתבגרות היא תקופה של טוטאליות, זו הזדהות פשוטה ובסיסית. בשביל הרבה אנשים, הידוען מייצג אותם ואין להם חוויה של נפרדות ממנו. ידוען עובד על הזדהות וכשהוא מת, משהו בך מת".

על פי מודל קובלר-רוס, המתאר את חמשת שלבי האבלות, לאבל יש קשר הדוק לתחושת כעס: "האבל והכעס הם תאומים, ולכן ברור למה אנשים יכולים לחוש כעס כלפי שנת 2016. כשהאבל יורד, הכעס עולה. אפשר לראות את זה בדוגמאות אחרות שאנחנו מכירים: כשרבין נרצח, למשל, תאונות הדרכים ירדו בצורה דרמטית. כשאתה בדיכאון האגרסיה מופנית פנימה ולא החוצה, לכן כולם נהגו בכבישים באותה תקופה בצורה מתונה. כשקורה משהו לידוען זה יכול ללוות אותנו הרבה שנים, ויכול להתבטא גם ככעס".


הסבר אפשרי לאבל הציבורי על מותו של ידוען, כרוך אולי בהיבטים אחרים של הפסיכולוגיה האנושית: ברור לכולנו שבעידן הרשתות החברתיות יש משמעות חברתית לעצם החצנת הרגשות. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בדף הפייסבוק הציני "המנוח ואני" שמתאר את האבל ברשתות החברתיות כמנוע להעצמת האגו ומצטט את שמעון פרס שקבע פעם כי ״כל הספד טוב מורכב משלושה חלקים: המנוח; המנוח ואני; אני״.

עידו קינן, בעליו של מגזין הרשת חדר 404, מסביר כי בעיניו תופעת האבלות ברשתות החברתיות היא עניין לגיטימי: "אני חושב שזה דבר מאוד אנושי. למעשה, רובנו לא מתאבלים על אדם אלא על עצמנו, על הזמן שעבר ועל הגעגוע לדברים שהאנשים האלו עשו". קינן מספר כי הוא עצמו נחשף בדרך כלל למותם של מפורסמים בביטויים הומוריסטיים ברשת: "אני נחשף למותו של של אדם דרך בדיחות וממים, זה מעגל החדשות שהקפתי בו את עצמי. ברגע שאני רואה בדיחה על מישהו, הדבר הראשון שקופץ לי בראש הוא 'יש מצב שהוא מת!'".