פורסט. צילום: תומר בן אבי
צילום: תומר בן אבי

שאלון לשבת עם אורקה טפלר (פורסט)

האלבום שליווה אותה בחוויות ראשונות בחייה, האמנים הכי טובים שהיא שמעה לאחרונה והרגע שכמעט גרם לה לוותר על החלום. אורקה טפלר מלהקת פורסט מתארחת בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
30 בינואר 2020
20:00

"שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את אורקה טפלר מלהקת פורסט.

מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו? ספרי מתי, על איזה רקע, נסיבות, איך הרגשת?
כמה שהשאלה הזו אלמנטרית ככה היא מלאת קסם. יש משהו כל כך מזוכך בזכרון הראשוני הזה שהוא כמעט חי. הייתי בת בערך 11 אני מניחה, ומאחר ודוד שלי היה מכור להרואין, נתנו לי לקרוא את הספר "אני כריסטיאנה פ.". אני, ילדה לא ממש תמימה מכפר סבא, שכבר הספיקה לחיות כשנתיים בצפון אנגליה ולטעום טעמי ביטלס, קלאש ופינק פלויד, ישבתי מכושפת ושתיתי את הספר הזה כאילו היה סיפור חיי. ברלין וכל הדארק סייד של עולם הרכבות התחתיות, החורף והמאבק הנפשי, פתחו לי עולם דמיוני מופלא. לא היה טוב יותר לדייק ולמלא את החלל של חדר הילדות שלי, מהאלבום הראשון שנפלתי מכל אלמנט בו: החל מהסאונד, דרך המילים, האפיות והדרמה וכמובן הזמר האדיר הזה... מדובר ב-Space Oddity של דיוויד בואי. שיר אחרי שיר בו מחברים אותי לתכנים שאני קוראת, ואני מציירת התרחשויות בעולם מקביל, כשאני מאבדת שליטה, מפצחת משחקיות של מילים אלגנטיות באנגלית עם Janine ועם Wild Eyed Boy From Free Cloud, מאוהבת בטירוף עם ה-Silent Guns Of Love That Blast The Sky מ-Cygnet Committee (שמרגש אותי ומטיס אותי עד היום) ומרגישה שנזכרת בהתנסויות קיצוניות ושלמות עם Memories From A Free Festival.
האלבום הזה הצליח להטריף לי את כל החושים וממש לגרום לי לרצות לעזוב את כל הכפר סבא הרגילה הזו ולחזור למקורות ה"אמיתיים" שלי, לילדות בעלת הכל כך הרבה רבדים - מוזנחת, אנטי הירואית ומסופרת להפליא בשנות ה-70 בברלין.

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?
בשנים האחרונות אני ויותר ויותר מאזינה לאלבומים אינסטרומנטליים ופחות למילה הכתובה. אמנים כמו Tommy Guerrero ו-Henri Texier ולהקות כמו Khruangbin ממלאות את החלל הגדול של בית הוואן ספייס שאני גרה בו עם בן זוגי אמיר והתאומים. אנחנו שנינו פריקים של מוזיקה אינסטרומנטלית ויכולים להיסחף, שעות, אל תוך העולמות של הסאונד והעיבוד האלה.
למרות כל זה, אני רוצה להדגיש שיר אחד ששמעתי במקרה באיזו שיטוט שלי אונליין, ובימים אחרי שגיליתי אותו האזנתי לו ברצף, אולי מאה פעמים. השיר הוא "ניגון" של המלחינה והזמרת ענת מלמוד. משהו במלודיה של השירה שלה והפשטות של ההקלטה, חוסר המאמץ הווקאלי והתמימות - שבו אותי והעיפו אותי למקום שכולו טוב. אני רוצה להודות לה על זה. שתיים וחצי דקות מזוקקות של אהבה. הבנתי שהשיר עשה בעבר את הבאז שלו, אבל אני נחשפתי אליו רק עכשיו.

מהו - אם יש כזה - השיר הכי יפה שלך, שאיש לא מכיר?
זה מעניין לכתוב את זה עכשיו כי נתקלתי בו לפני כמה שבועות, באחת מהמחברות הישנות. קראתי אותו והוא מאד הזיז אותי. שמו הוא When No One Wants To Hear You When You Sing. מן קינה אירונית וילדותית שנכתבה לפני בערך 17 שנים. עמוד שלם של הרבה מילים והרבה מאד תמימות, על הכרה פנימית עמוקה של חיבור לאינסוף, דרך פעולת השירה, והתחושה שאין לזה ולי מקום בעולם.

יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאת מתחרטת על פרסומו?
ישנו שיר שכתבתי עם תמוז דקל (מלהקת "טטרן") לפני לא מעט שנים, שבביצוע המקורי שלו, הוא קיבל את הכישוף והמגע הייחודי והפרושיאנטי של תמוז. כשהקלטתי את האלבום הראשון עם "אורות", היה רגע שבו אורי לביא (המתופף/גיטריסט) תפס גיטרה ואני שרתי. איש הסאונד קלט שקורה מלא מג'יק בחדר, לחץ רקורד וכך נכנס השיר לאלבום. בדיעבד הייתי שמחה לתת לשיר את הכבוד המגיע לו ולהקליט אותו עם תמוז ועם העיבוד המושלם שכתב לו. לשיר קוראים One.

את זוכרת את הרגע שבו הבנת שתקדישי את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?
אני לא יודעת אם לייחס את הידיעה וההבנה הזאת לרגע אחד. עבורי ההסכמה להיחשב ולהיקרא מוזיקאית היתה תהליך ארוך, וההבשלה אליו היתה מסע כן של התבוננות ויראת כבוד. מגיל צעיר מאוד הערצתי מוזיקאים, כותבי שירים, מלחינים, וירטואוזים. מלאכת המוזיקה נחשבה בעיני ללא פחות מקדושה והעוסקים בה תמיד נראו לי כיצורים שמימיים. אני חושבת שהבנתי שזה הייעוד שלי, כשההזמנות להופיע התחילו להגיע יותר ויותר ושהקהל שהגיע להופעות שלי תמיד גדל וגדל. באיזה שהוא שלב זה היה כמו - אוקיי, זה הדבר שאת הכי אוהבת בחיים האלה, אין משהו שהוא יקר לך יותר מהיצירה, אנשים שאת מעריכה רוצים שתשירי - שתסכימי לזה או תמשיכי להתנגד, ככה או ככה תעשי, את תמשיכי לעשות את זה.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לפרוש ולוותר על החלום?
כן. ב-2012, אחרי תקופת המחאה החברתית בה הייתי סופר מעורבת, חוויתי שברון לב קיומי גדול מאוד, שהתחבר עם שברון לב פרטי. בצעד של יאוש ורצון לתקומה - החלטתי לעזוב את הארץ לכמה זמן, להתרענן. נסעתי לברלין. יהודה עדר, מורי ורבי, אמר המליץ לי לעשות איזה מופע שיציג את העשייה שלי, לפני המעבר לברלין. לא לברוח לפני שאני מסכמת. עבדתי על ההופעה הזו כמה חודשים טובים, עם כל השותפים שניגנתי איתם בזמנים שונים, ויצא מין ערב אורקסטרה שכל כולו סביבי.
האירוע היה סופר מוצלח, היה מפוצץ באנשים והביקורות שיבחו, אבל אני חוויתי חויה הפוכה לחלוטין. בערך מהשיר השלישי, או הרביעי על הבמה, שטפה אותי ידיעה שככה אני לא אוכל לעשות מוזיקה, שיש משהו לא טהור ומדוייק ביצירה, כשהמושא הוא היוצר ולא היצירה, ושבעצם הרמתי אותו עבור האגו שלי ולא באמת על טהרת היצירה והמוזיקה. התחושות וההבנות שהגיעו בעקבות האירוע הזה הכאיבו לי מאוד ולקח לי כמעט שנתיים של שיקום, בירור והסכמה לחזור לכתוב וליצור.

לו כל אוסף המוזיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מצילה ולמה?
כשאני חושבת על האלבום הזה, שילווה אותי לשארית חיי, שהוא אחד ויחיד - יש אלבום אחד שמתעלה על כולם עבורי In The Court Of The Crimson King של King Crimson. האלבום הזה מעורר חלקים בתוכי ומכיל בתוכו את כל העומקים והתנועות של כל הגופים: הרגשיים והמנטליים, התת מודעים וחלקיקי הניצוץ של העולם שמעבר. האלבום הזה מעורר בתוכי את כל החלקים. את הבדידות הקיומית הבסיסית, את המובחנות הפסיכולוגית, את ההזדקנות, ההתבלות, היאוש, הקסם, המופלאות והשמימיות - וכל זה רקום אל תוך משוואה מקודשת, שמקיימת את כל גורמי החוויה האנושית בעיניי.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
יש סרט משוגע בשם Wild Tales, סרט של הבימאי דמיאן סיפרון הארגנטינאי. הסרט בנוי משישה סרטים קצרים, שמספרים שישה סיפורים שונים לגמרי, ובגדול מגישים מצבי קיצון אירוניים, הזויים, מייאשים וקומיים. כמו למשל, טיסה שעולה לאוויר ועם הזמן, האנשים בטיסה מגלים שכולם מכירים את פסטרנק, ושעם כולם הסתיימה מערכת היחסים איתו בצורה שלילית. בשלב זה מודיעה הדיילת הראשית כי הטייס הוא פסטרנק, אותו אדם, ושהוא נעל את עצמו בקוקפיט. בסיום הסרט, פסטרנק מכוון את המטוס לבית של ההורים שלו והורג את כולם. ראיתי שהתשובה האינסטנקטיבית לשאלה הזו היתה דמבו, בגלל הדארקנס והכאב הטיימלסנס והעומק אבל אז חשבתי על מה היה הכי מאתגר אותי ומפתה אותי ומוציא ממני יצירה אחרת לחלוטין ועלה לי הסרט הזה. מין ליווי מצבי קיצון מוזיקלי.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?
יש שיר אחד - שיותר מהרבה שירים אחרים, שמייצר אצלי תחושת בית. השיר הוא Feed The Birds מהסרט מארי פופינס, ששרה ג'ולי אנדרוז האגדית. שיר דארקי, אפל וקסום, שמספר את סיפורה של אישה זקנה שיושבת על שפת המדרגות של כנסיית סנט פולס בלונדון ומאכילה יונים. זה אולי הפוך על הפוך, איך המלודיה הנוגה שמובילה אנדרוז עם הוויברטו המושלם שלה, הפעמונים הכבדים ברקע, העיבוד המיושן והמופלא של הכינורות והקונטרה בס וקולות המקהלה האפלים. כל זה מחזיר אותי לילדות שלי באנגליה, לתקופה שבה הזכרונות שלי תמימים ומושלמים, על המשפחה המאוחדת הקטנה שהיתה לי, ואולי בגלל מזג האויר הקר ושעות האור המעטות היינו מבלים הרבה הרבה יחד, וגם שרים שירים. ביניהם גם את השיר הזה. כשנולדו התאומים שלי, לפני שנה וחצי, זה נהייה שיר ההרדמה שלהם בלילות.

לו לא היית מוזיקאית, מה היית?
קשה לי לדמיין אותי עושה משהו אחר, למרות שבכלל לא התכוונתי לעסוק במלאכה המופלאה הזו. כישורי הלמידה שלי לוקים מאד בחסר. מעולם לא הצלחתי להתחיל ללמוד משהו ולהשלים אותו. יכולות הבנת הנקרא שלי נמוכות נורא, כך שבאיזה שהוא מקום נידונתי לחסדו של המקרה. אני מאמינה שאם לא הייתי נחטפת על ידי המוזיקה הייתי ממשיכה לנדוד בעולם, כפי שעשיתי עד שהחלטתי להתמסר לעניין, ואז מתוך זה, ככל הנראה, אולי הייתי מתחילה לכתוב. אולי רומנים. אולי אפילו רק אחד. אחד לחלוטין נשמע לי מפואר מספיק ומבקש הקשבה של חיים שלמים לפחות.

מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?
רציתי לענות תשובה קלה לעיכול, מגניבה כזו, אבל האמת היא, שבזמנים אלה של חיי, אני מאמינה שבהלוויה שלי ככל הנראה אני אצטרך ליווי לעולם האחר. מהתנסותי בחוויות קיצון, של שינוי תודעה, אני יודעת ומכירה בכך שיש לי אתגר עם שחרור והרפיה אל הלא נודע, ואני מאמינה מאד במוזיקה ככלי תומך בתהליכים כאלה. כנראה שהשיר שהכי יעזור לי "לעלות למעלה" הוא שיר מהעולם של מוזיקת הטקסים הספיריטואליים, שהם חלק משמעותי מהיצירה שלי ומחיי. שיר שיעזור לי לשחרר את הסיפור הזה שאני הו כה מזדהה איתו - שהוא הסיפור שהוא אני, ויעזור לי להתחבר לאור האינסוף, שאני מאד מאמינה בקיומו. יש שיר שאנחנו שרים פעמים רבות במפגשים מוזיקיליים, שמו "כנפי רוח" - על פי טקסט של הרב קוק בלחן של אביגיל עוזיאל. הייתי רוצה שכל החברים שלי ישירו את השיר הזה ושחבר יקר שלי והשותף המוזיקלי שלי, אוריה צור, ידבר וינחה, על הרקע הזה, וידריך אותי להרפות ולעבור הלאה לצורה הבאה שאגלם.