לולה מארש. צילום: מיכאל טופיול
צילום: מיכאל טופיול

שאלון לשבת עם לולה מארש

האלבומים הראשונים שהם גילו בכיתה ו', השירים שתמיד יגרמו להם לזוז ורגעי המשבר שבהם חשבו לוותר על החלום. לולה מארש מתארחים בשאלון לשבת שלנו
מערכת כאן
05 במרץ 2020
15:31

"שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את לולה מארש.

מהו האלבום הראשון שהתאהבת בו?
יעל: אלניס מוריסט -Jagged Little Pill: כיתה ו׳, טיול בת מצווה לפריז. לקחתי את הדיסקמן שלי ושמעתי בריפיט את האלבום הזה (את הדיסק גנבתי מאחותי הגדולה). עדיין יש שירים מסויימים באלבום שממש מזכירים לי ניחוחות של קרואסונים ושיטוט ברחובות פריז. זו היתה פעם ראשונה שהקשבתי למילים של שירים והתחברתי אליהם מיד. הייתי בגיל ההתבגרות ואלניס דיברה ישר אל לבי, אני זוכרת שגם בשנה הזאת התאהבתי בפעם הראשונה בבן מהכhתה שלי, ותמיד דמיינתי שאני שרה לו חלק מהשירים.

גיל: הייתי בכיתה ו׳ ותמיד בדקתי איזה דיסקים יש לאחי הגדול. היה שם תמיד אלבום אחד, שהיתה לו נורה אדומה, שהבהבה ואף פעם לא כבתה. אני זוכר שזה הפליא אותי ממש בתור ילד בן 11. זה היה האלבום הכפול של פינק פלויד - Pulse. אפשר להגיד שזאת הייתה ההתאהבות הראשונה שלי.

מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעתם לאחרונה?
יעל: האלבום של סופיאן סטיבנס - Carrie & Lowell. מדובר באלבום מופת, עצוב ונוגע. אני חושבת שסופיאן סטיבנס הוא האמן האהוב עלי כרגע. השילוב של המלודיות והמילים שלו הוא קסם אחד גדול. שם האלבום מוקדש להוריו. קארי זו אמא שלו שנטשה אותו בגיל צעיר ולואל הוא האבא החורג שלו. רוב האלבום מדבר עליהם, ומספר בצורה נוסטלגית, מקורית ולפעמים שוברת את הלב, על הילדוּת הלא פשוטה שלו. הוא האמן שהכי הייתי רוצה לעבוד איתו, והשראה ענקית בשבילי.

גיל: אני חושב שבילי אייליש העיפה לי ממש את המוח. הקשבתי לאלבום שלה והיו לי איזה יומיים שלא הפסקתי לדבר עליו. הרגשתי שסוף סוף מישהו מביא בשורה חדשה ומרעננת לעולם הפופ, ולא נכנעת לשבלונות. מאז היא כמובן זכתה בגראמי וכבשה את כל העולם.

מהו - אם יש כזה - השיר הכי יפה שלכם, שאיש לא מכיר?
יעל: יש לנו שיר מאוד ישן ויפה שקוראים לו שרה מקליין. כתבנו אותו בהשראת מוזיקה אירית שאהבתי לשמוע בתור ילדה ובהשפעת זמרת אירית בשם קאתי ג’ורדן. הופענו איתו כמה פעמים, בימים בהם הופענו רק גיל ואני, ברחוב ובפאבים קטנים ברחבי תל אביב.

גיל: היתה לי להקה פעם, שהקמתי עם חברים טובים, וכתבנו עשרות שירים, שלכל אחד מהם נשאר מקום חם בלב שלי. הרבה שירי פרוג-רוק מוזרים וארוכים שנגנזו להם.

יש לכם שיר אותו הייתם עושים באופן אחר? או לחלופין שיר שאתם מתחרטים על פרסומו?
יעל: לא :) אני לא מאמינה בחרטה. לכל מה שעשינו/ הוצאנו לעולם היתה סיבה, וכל שיר שיצא ייצג אותנו באותו רגע בחיים שלנו. אנשים משתנים וגם טעם במוזיקה יכול להשתנות ואני מקבלת את זה באהבה וגם וסולחת לעצמי תמיד גם אם אני שומעת הקלטה מזעזעת שלי לפני שנים מאיזה סשן, ומניירות שהייתי עושה עם הקול שלי, אני מקבלת את זה ומבינה שזה היה חלק מהדרך שלי. בכלליות, אני חושבת שלהתחרט זה בזבוז של זמן. אפשר ללמוד מטעויות ולשנות, אבל מה עוזר בלהתחרט? זה כבר היה וקרה.

גיל: זאת מחשבה לא כל כך בריאה, במיוחד לא בשבילי. אני עלול לשקוע למחשבות ותהיות בנושא. בואו נגיד, שמכל דבר שיצא למדתי מלא, וזה מה שחשוב. באופן כללי אני יכול להגיד שכל שיר שלנו שיצא, וכשאני שומע אותו היום, אז הייתי משנה בו משהו. אני לא אותו אדם שהייתי כשהשיר יצא, ומטבע הדברים הייתי עושה דברים בצורה שונה.

אתם זוכרים את הרגע בו הבנתם שתקדישו את חייכם למוזיקה, שזה הייעוד שלכם?
יעל: היו כמה רגעים. מגיל ממש צעיר ידעתי (4 או 5) שאני רוצה להיות על הבמה ולשיר. אבל אולי זה היה כשכתבתי את השיר הראשון שלי, מתישהו בחטיבה. נראה לי שקראו לשיר On My Way To Fame. מאוד ברור וליטרלי :) הוא כמובן דיבר על הרצון הגדול שלי להופיע בכל העולם ולהיות זמרת מוכרת. חברה טובה שלי ואני תמיד חלמנו שנגור בניו יורק והיא תהיה רקדנית ואני אהיה זמרת. היינו יושבות על הגג של הבית שלה ביישוב, מסתכלות על הכוכבים ומביעות משאלות.

גיל: מאז שאני זוכר את עצמי אני מנגן ושר. כבר בגיל שנתיים הייתי רוקד מול הטלוויזיה את שיר הבטלנים (לפחות לפי מה שההורים שלי מספרים). אני זוכר שיחה אחת עם חבר קרוב, שדיברנו על חלומות ועל הדרך של כל אחד מאיתנו בעולם המוזיקה. אני זוכר שהגדרתי את עצמו כגיטריסט, והוא הציע לי שכדאי לי להתנסות בכתיבה ושנראה לו שזה יותר הכיוון שלי.

יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשתם שאתם צריכים לפרוש ולוותר על החלום?
יעל: כן, כשאיבדתי את הקול שלי אחרי הצבא ועברתי ניתוח במיתרי הקול, זה היה ממש מתסכל והרגשתי שהחלום שלי מתרחק ממני. במשך חודשים לא יכולתי לדבר, ובטח שלא לשיר וממש איבדתי תקווה. אני זוכרת שבדיוק הכרתי בחור שאחר כך נהיה חבר שלי לכמה שנים, והיינו מתכתבים על פתקים, כי היה אסור לי לדבר אחרי הניתוח לכמה חודשים. כל החדר היה פתקים. אחרי תקופה ששתקתי, הלכתי לקלינאית תקשורת ויחד איתה החזרנו את הקול שלי למצב סביר. הייתי בהלם ממה שקרה לי והיו בי הרבה כעסים, ותסכולים. הקול שלי לפתע השתנה, והייתי צריכה להתרגל לצבע החדש שלו (יותר צרוד, נמוך ומחוספס) היה לי מאוד קשה עם זה בהתחלה. הרגשתי שאיבדתי הרבה יכולות שהיו לי בשירה, כמו להגיע לתווים גבוהים או לשיר באופן חזק ויציב. רק אחרי שנים למדתי לאהוב את הצבע החדש ואפילו באיזשהו מקום לשמוח על מה שקרה לי, כי ברגע שמאבדים משהו, מבינים כמה רוצים וצריכים אותו. וכשהקול שלי חזר אלי, הבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות בחיים ולא ויתרתי לעצמי. היום אני יודעת, טוב טוב, לשמור עליו והולכת לשיעורי פיתוח קול עם המורה שלי יעל כהן לב (חברה ומנטורית) כשאנחנו בארץ.

גיל: אף פעם לא חשבתי שאני צריך לפרוש, אבל אני זוכר שהיו לי מחשבות בנושא לקראת גיל 30. תהיתי לעצמי למה נהייתי מוזיקאי. האם זה בגלל שזה באמת מה שתמיד רציתי לעשות, או סתם זה היה עניין של מקריות וצירוף מקרים. אחרי מחשבות ארוכות הבנתי שזה לא באמת משנה, זה מה שאני עושה כרגע ואני נהנה מזה מאוד.

לו כל אוסף המוזיקה שלכם היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד – איזה אלבום הייתם מצילים ולמה?
יעל: שאלה עצובה. אני חושבת שהייתי מצילה את הפסקול של צלילי המוזיקה. פסקול הילדוּת שלי. יש שם שירים שהייתי רוצה יום אחד לשיר לילדים העתידיים שלי, במיטה כשאשכיב אותם לישון.

גיל: אני חושב שזה היה איזשהו אלבום של פינק פלויד. קשה לי לבחור מתוך כל האלבומים שלהם, אבל אני מאמין שהייתי בוחר באלבום Animals. יש משהו באלבום הזה, שמאחד את כל הדברים שאני אוהב במוזיקה. שירים מיוחדים בפשטותם, מילים חודרות וסאונד לא מהעולם הזה. עד היום כשאני שומע את האלבום הזה הוא רלוונטי מבחינתי.

לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
יעל: הסרט אמלי הוא הסרט הכי קסום שראיתי בחיים. הפסקול שלו מושלם. לא הייתי משנה אותו, אבל אם היה סרט המשך לאמלי הייתי מאוד רוצה להשתתף בפסקול. כל סרט של ווס אנדרסון מעיף אותי. העולם הויזואלי שהוא יוצר, השפה, העלילה, הכל כל-כך מעודן ויפהפה ולכתוב מוסיקה לאחד הסרטים שלו יכול להיות חלום. וכמובן טרנטינו, ראיתי לא מזמן בקולנוע את ״היו זמנים בהוליווד״ ונהניתי מכל רגע, כל סצנה שם כל-כך סינמטית ונצחית ולכתוב מוזיקה לסרט שלו, מבחינתי, יכול להיות פסגת קריירה.

גיל: איזה סרט של Star Wars או אינדיאנה ג׳ונס היה יכול להיות נחמד. מוזיקה לטרנטינו יכול להיות בכלל מאוד מרגש. יש משהו בסרטים האלה שכשאתה צופה בהם אתה מבין כמה למוזיקה יש תפקיד חשוב מול התמונה. אני חושב שהאהבה שלי לפסקולים התחילה בסרטים האלה.

ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחכם?
יעל: (The Proclaimers - I'm Gonna Be (500 Miles זה מין שיר כזה שמעיר אותי ברגע אחד וממלא אותי באופטימיות. לא משנה באיזה מצב רוח אני נמצאת, השיר הזה גורם לי לחייך. הפעם הראשונה שבה למדתי להעריך את השיר היתה ב-2011, כשהשתתפתי בקליפ עולמי שעשו מעריצי הסדרה ״דוקטור הו״ בכל העולם. כן. אני מעריצה גדולה של התוכנית. חננה. היה איזה יום שבו הודיעו בפייסבוק, בקבוצת המעריצים של התוכנית, שמצטלם קליפ עולמי עם השיר הזה, ובישראל זה קורה בהבימה! (מול הדירה שגרתי בה באותה תקופה) אז הלכתי לשם והשתתפתי בקליפ וזה היה השיר ברקע.

גיל: Jackson 5 – ABC. משהו בגרוב הקופצני, באופטימיות ובתמימות של התקופה פשוט גורם לי לחייך ולזוז. אני ישר מרגיש שאני באיזו סצנת ריקוד ענקית מאיזה סרט ישן.

לו לא הייתם מוזיקאים, מה הייתם?
יעל: שאלה מאוד קשה. תמיד אהבתי לקשט! מאז ועדת קישוט בכיתה ו׳. אז אולי משהו שקשור בעיצוב או בתפאורה. גם בלולה מארש אני אחראית על התפאורה בדרך כלל. בהופעות שלנו, חשוב לי שיהיה יפה ומעניין בעין.

גיל: מאמין שהייתי מנסה להיות פסיכולוג. נראה לי תחום מעניין. יש לי חבר שהוא פסיכולוג ואנחנו תמיד צוחקים שהיינו שמחים להתחלף זה עם זה, לכמה חודשים. בני אדם הם יצורים מעניינים. הדרך בה אנחנו חושבים, מתנהגים ומגיבים לחיים.

מהו השיר שהייתם רוצה שיושמע בהלוויה שלכם?
יעל: יש כמה, אבל ברגע זה אבחר ב -Something Good מצלילי המוזיקה. זה שיר שתמיד כשפנטזתי על נסיך החלומות שלי, כשהייתי קטנה, ראיתי בדמיוני אותנו עומדים בגזיבו, כמו מריה והקפטן, ושרים זה לזה. הכי קיטשי, אני יודעת, אבל אין מה לעשות, זו כנראה סצנת האהבה הראשונה שנחשפתי אליה כילדה וזה השאיר בי חותם. השיר הזה תמיד היה איתי כמו איזה קמע, כשקרו לי דברים רעים, הייתי שרה אותו לעצמי ומתעודדת.

גיל: Shine On You Crazy Diamond של Pink Floyd. זה אחד השירים הראשונים שבהם הרגשתי באמת חיבור אמיתי עם מוזיקה. יש בו משהו כל כך עצוב ומרגש.