רה"מ נתניהו ומנכ"ל משרד הבריאות, 04.03.20
צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90

"שקט, יורים": נתניהו ומשרד הבריאות מתייחסים לקורונה כמו למלחמה - ובצדק

במשרד האוצר החלו להישמע קולות של ביקורת על ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות, ובימים כתיקונם החלטות כאלו באמת היו מתקבלות במסגרת אילוצים תקציביים. אלא שהימים הם לא ימים כתיקונם, וייתכן שאם לא נתייחס להתפשטות הנגיף כמצב חירום – נשלם בטווח הבינוני-ארוך מחיר כלכלי כבד בהרבה | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
08 במרץ 2020
01:27

בימים האחרונים, ככל שההחלטות וההנחיות של משרד הבריאות בנוגע לנגיף קורונה הפכו מחמירות יותר, במשרד האוצר התחילו להישמע קולות אחרים. "לא יכול להיות שמשרד הבריאות יקבל לבדו החלטות עם משמעות כלכלית נרחבת כל כך", ויותר אמירות מהסוג הזה התחילו לזלוג ממשרד האוצר, אם כי בעילום שם.

אמש (שבת) ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בצעד מנהיגותי מתחייב, שם את הדברים על השולחן בצורה ברורה למדי: השיקול הבריאותי קודם לשיקול הכלכלי, בין היתר משום שאם נבחר אחרת ולא נטיל מגבלות בשביל לא לפגוע בכלכלה, הנזק לכלכלה בטווח הבינוני-ארוך - עלול להיות כבד יותר.

"המטרה היא להגיע לבדיקה רחבה, על מנת להבטיח יכולת בדיקה תעשייתית שתפריד בין החולים לבריאים, ונמשיך לשמור על כלכלת ישראל. בלי זה, דברים יביאו למצב של קריסה כפולה, גם כלכלית וגם תעשייתית. ביכולתנו לשנות זאת", אמר הערב נתניהו. אני חושב שהאמירה הזו של ראש הממשלה היא אמירה נכונה מאוד. 

בימים כתיקונם, כל ההחלטות של מערכת הבריאות - כולן - חיות בתוך מסגרת של אילוצים תקציביים. ועדת סל התרופות היא כנראה הדוגמה הטובה ביותר לכך, אבל לא היחידה. לאורך כל השנה דנים חברי ועדת סל התרופות בבקשות להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לתוך סל הבריאות. הם מדרגים אותן לפי מידת היעילות הרפואית שלהן - האם הן מצילות חיים או רק מאריכות חיים? ואם כן, בכמה ובאיזו איכות חיים? וכו'. אבל, אם יש תרופה שמאריכה חיים בקטנה והעלות שלה מאוד מאוד גבוהה, סיכוי לא רע שהיא לא תיכנס לסל, כי זה כסף ציבורי. 

אלא שאנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם. הימים הם ימי משבר. לכן, לדעתי האנלוגיה הנכונה אינה צריכה להיות לתהליכי שגרה, אלא לתהליכי חירום. למשל, מלחמה.

בעת מלחמה המדיניות של ממשלות ישראל היא "שקט, יורים". בניגוד לתקופות שגרה, חישובי עלות-תועלת כלכליים אינם נכנסים פנימה. פקידי האוצר יודעים שהם צריכים לשבת בשקט ולחכות לחשבון הסופי שיגיש משרד הביטחון, ואז להתמקח איתו (אחרי "צוק איתן", למשל, משרד הביטחון אמר שיש להעביר לו 9 מיליארד שקל, ואילו במשרד האוצר חישבו ומצאו שיש להעביר 7 מיליארד שקל בלבד). למה אותו הדין לא נכון לאירוע חירום בריאותי?

האנלוגיה שאני מציע כאן היא לא מושלמת. להחלטות של משרד הבריאות יש עלות שאינה רק עלות תקציבית ישירה, אלא עלות כלכלית למשק כולו. לסגירת נמל התעופה, מה שקורה דה-פקטו, יש משמעות כלכלית לענף התיירות. לסגירת בתי ספר תהיה משמעות לענפים כלכליים רבים אחרים, וכך גם במקרים נוספים.

ועדיין, איזו תובנה בדיוק יוכלו פקידי משרד האוצר להוסיף לדיון אפילו אם הם היו צד בשולחן? כלומר, נניח שמשרד הבריאות יציע לצמצם שימוש בתחבורה ציבורית, או לסגור בתי ספר - שני צעדים דרסטיים מאוד שיעלו על השולחן אם ההתפשטות של הקורונה תימשך. פקידי האוצר יחשבו וימצאו שכל אחד מהצעדים האלה יפגע בתוצר הישראלי ב-X אחוזים, כלומר כך וכך עשרות מיליארדי שקלים של נזק. אוקיי, נו ו? מי בדיוק מוסמך לקבל את ההחלטה אם הצעד הזה מצדיק את הנזק הזה או לא? משרד הבריאות? משרד האוצר? למה לא משרד הכלכלה? למה שמשרד החינוך לא יחליט?

לכן, לדעתי, פקידי משרד האוצר הם בכלל לא הכתובת.

הסיוט של כל פוליטיקאי

הכתובת היא הפוליטיקאים. נבחרי ציבור שקיבלו מנדט מהציבור לשקול את השיקולים האלה שיביאו בפניהם הפקידים, ולהחליט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה במדינות שנמצאות אחרי בחירות, כמו בריטניה למשל.

בכתבה במגזין האטלנטיק מתאר הכתב כיצד ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, אדם שעשה קריירה פוליטית מזלזול במומחים והישענות על פופוליזם טהור, פתאום פונה להישען על מומחים בשביל לקבל החלטות. מעבר לאירוניה הזו, בסופו של דבר האחריות תיפול על ג'ונסון, לא על המומחים. הוא זה שיצטרך להחליט איזה שיקול גובר - השיקול הכלכלי או השיקול הבריאותי. ובכלל, בתוך השיקול הבריאותי מסתתר גם שיקול כלכלי, מה שהופך את ההחלטה להרבה יותר מסובכת.

השיקול הזה הולך ככה: אם אני אסגור עכשיו את מערכת החינוך לשבועיים, ההורים לא יוכלו לעבוד והכלכלה כמעט בוודאות תשקע במיתון או בהאטה חריפה מאוד. מצד שני, הסיכוי שלי למנוע התפשטות מהירה של המחלה הוא הרבה יותר גבוה. אם אני לא אמנע התפשטות מהירה של המחלה, הורים רבים גם ככה ימצאו את עצמם מושבתים די מהר, יחד עם הילדים שלהם, וממילא הכלכלה תלך לפח. אבל בתסריט הזה, על הדרך, אני אכביד מאוד על מערכת הבריאות, שתתקשה מאוד לטפל בחולים, מה שאומר שכמעט בוודאות יותר אנשים ימותו. מצד שני, ההאטה החריפה או המיתון יגיעו רק מאוחר יותר, מה שאומר שבינתיים יהיה לי (לממשלה) כסף לממן תוכניות חירום. הצילו! מה עושים?

ככה פחות או יותר נראה הסיוט של כל פוליטיקאי.

שיקולים כלכליים רק במקום השני

רק שבישראל אין כרגע ממשלה נבחרת. יש רק ממשלת מעבר שמכהנת כבר יותר משנה. ויותר מזה, אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה לאף אחד מהמועמדים אין יכולת ברורה להרכיב ממשלה, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה בפועל. אותו אחד, נתניהו, צריך לקבל את ההחלטות, בזמן שכולם חושדים בו שההחלטות שהוא יקבל לא יהיו ענייניות אלא רק ניסיון להשיג יתרון על גנץ. אם מישהו היה צריך לחשוב על התנאים הכי בלתי אפשריים לקבל החלטות מהסוג הזה - לדעתי זה התסריט הגרוע ביותר. בתנאים הבלתי אפשריים האלה, אני מעדיף את האמירה הברורה של נתניהו מהערב, גם אם יהיו מי שיחשדו שהיא נגועה בשיקולים פוליטיים זרים.

בתחושת הבטן שלי, אם השיקולים הכלכליים יגברו - וזו החלטה לגיטימית לגמרי - המחיר הכלכלי שנשלם בטווח הבינוני-ארוך יהיה גבוה יותר. אני לא חושב שצריך לרוץ לפתרונות קיצוניים ולסגור הכול לשבועיים, ממש לא. אבל אני חושב שאם השיקולים הבריאותיים יכתיבו שאנחנו צריכים להתקדם לצעדים קיצוניים יותר, השיקולים הכלכליים צריכים לבוא רק במקום השני. כי אחרת, לעניות דעתי, הנזק הכלכלי יהיה גדול יותר בהמשך, וייתכן שגם יהיו הרבה מאוד אנשים מתים שהיה אפשר לחסוך את מותם.