מדפים ריקים בסופר בניו יורק
צילום: אי-פי

דילמת קורונה: מתי הכלכלה תנצח את החשש הבריאותי?

במשרד האוצר מנסים להבין מהו השלב שבו הנזק הכלכלי יהיה גדול מדי למערכת • ההשפעה הדרמטית של סין על הכלכלה העולמית הורגשה עוד יותר לאחר התפרצות הנגיף - נקווה שבעתיד לא נשים את כל הביצים בסל אחד
שאול אמסטרדמסקי | פרשנות
11 במרץ 2020
07:39

ב-29 בינואר השנה, שזה מרגיש ממש מזמן, קיבלתי וואטסאפ ממישהו במשרד הבריאות. הוא סיפר לי שבמשרד שוקלים להנחות את הישראלים שחוזרים מסין להיות בבידוד בבית למשך שבועיים. אוקיי, ואיך זה קשור אלי? שאלתי אותו. "כי יש לזה השלכות כלכליות משמעותיות", הוא ענה. כמו מה? שאלתי. "אובדן ימי עבודה, עצירה של נסיעות עסקים, פועלים סינים שהיו צריכים להגיע, מה עושים אם שני בני זוג חזרו מסין, מי  בדיוק הולך להוציא את הילדים מהגן ואיך״.

האזינו להסכת חיות כיס

רק אחרי שאותו מישהו במשרד הבריאות שלח לי את ההודעות האלה, פתאום הבנתי שאולי כדאי להקדיש קצת יותר תשומת לב למה שקורה עם נגיף קורונה, שאז עוד לא הייתה קורונה אלא "הווירוס הסיני", משהו כזה שקורה במדינה אחרת ועם קצת מזל יישאר במדינה אחרת. אבל אז המזל נגמר.

 צילום: אבשלום שושני, פלאש 90

מהר מאוד, כי מגפות מתפשטות מהר מאוד, נהיה ברור שהשאלה הכלכלית הפכה להיות שאלה דומיננטית מאוד, ושהיא כבר לא מוגבלת לחוזרים מסין. ככל שהימים חלפו, וביתר שאת בימים האחרונים ממש, כשעשרות אלפי ישראלים נכנסו לבידוד, כלומר הפסיקו לעבוד, הפסיקו לתת שירות, הפסיקו לייצר - השאלה הכלכלית כבר נכנסה עמוק למיינסטרים.

לפני שבוע במשרד האוצר התחילו לעשות קולות של "חבר׳ה, מה נסגר, אתם לא יכולים לסגור את כל המדינה, זה אשכרה יעשה נזק למשק". ועם כל יום שעבר, הקולות האלה התחזקו. אחרי הבחירות, משהו השתנה, אבל רק בקטנה.

עם כל הכבוד לניסיון להכיל את ההתפשטות של המגיפה ולמנוע אותה, כשנגיע למספרים גדולים מדי, השיקולים הכלכליים צריכים לגבור

״ביקשנו וגם קיבלנו מראש הממשלה את האמירה שבעצם מלפני שבוע אנחנו נכנסים לכל הערכות המצב ואנחנו מקבלים החלטות גם משיקולים כלכליים ולא רק משיקולים בריאותיים״. על הציטוט הזה אחראי שאול מרידור, הממונה על התקציבים, אותו ראיינתי לפודקאסט הכלכלי שלנו, חיות כיס.

בימים נורמליים הממונה על התקציבים הוא אחד הפקידים החזקים ביותר בממשלה. בימים שבהם אין תקציב מדינה מאושר, אין שר אוצר מתפקד כבר המון חודשים ואין ממשלה נבחרת וכנסת מתפקדת, כוחו של הממונה על התקציבים נשחק. את התקציב מנהל בכלל החשב הכללי, אין ממש פוליטיקאים שיקבלו החלטות על סדרי עדיפויות, והתקציב ממילא לא מספיק לכל הצרכים.

לוואקום הזה נכנס מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב בכל הכוח, והתחיל לקבל החלטות לבד. בידודים, הסגרים, ביטול טיסות, ביטול אירועי ספורט, כנסים. מה שלא תרצו. עכשיו במשרד האוצר מנסים לשנות את המצב. לשים על השולחן גישה נוספת. גישה שאומרת שעם כל הכבוד לניסיון להכיל את ההתפשטות של המגיפה ולמנוע אותה, כשנגיע למספרים גדולים מדי, השיקולים הכלכליים צריכים לגבור.

״אין ספק שהמשק הזה ייפגע בצורה רצינית אם יחליטו לצורך העניין שאין 80 אלף מבודדים, אלא שלושה מיליון. זה ברור גם לנו וגם למשרד הבריאות. זה מאוד רחוק ותיאורטי, אבל חד משמעית יש שלב שבו השיקולים הכלכליים גוברים על השיקולים הבריאותיים. ואז השאלה שתישאל היא איך שומרים על מערכת הבריאות בעולם שבו הנגיף נמצא כאן לאורך זמן? אנחנו לא נמצאים שם היום״, אומר מרידור.

אוקי, אז אנחנו לא נמצאים שם היום, אבל אנחנו עדיין במגמת התרחבות של הווירוס, נכון? זה ברור לכל. אז נשאלת השאלה, מהי הנקודה שבה היחסים מתהפכים? שבה השיקולים הכלכליים גוברים על השיקולים הבריאותיים. הנקודה שבה לצד השולחן יושבים אנשים ודנים בכל מיני צעדים שיכולים לחסוך מ-x אנשים להידבק במחלה שמסכנת מאוד אנשים מבוגרים, ומישהו אומר - ׳טוב, אני מצטער אבל את זה אי אפשר לעשות, הנזק לכלכלה יהיה גדול מדי׳.

לפי מרידור, הדיונים האלה לא מתנהלים ככה, וגם לא בהכרח יש נקודה כזו בכלל. מהסיבה הפשוטה שהשאלה היא לא אם להטיל מגבלה מסוימת או לא, אלא איך להטיל אותה. באיזו מידה. ״בסוף זה ניהול סיכונים״, הוא אומר, ״ואם תסתכל רגע על מה שקורה בעולם ברוב המדינות אתה רואה ניהול סיכונים, לפעמים יותר קשוח משלנו לפעמים פחות. זה לרוב לא אפס או אחד, האם לסגור או לא לסגור, אלא באיזו מידה, עד כמה, כמה הדבר הזה ישפיע״. 

אם התפשטות המחלה בישראל תימשך, ובמשרד הבריאות יחליטו שהגיע הזמן לעבור לפרק הבא בספר ה׳איך מתמודדים עם התפשטות מגיפות?', ויגידו שיש צורך בסגירת בתי ספר, או צמצום שימוש בתחבורה ציבורית, או משהו מהמשפחה הזו, הנזק לכלכלה הישראלית יעלה קומה.

כבר עכשיו הנזק לכלכלה עלול להיות משמעותי. בואו נרוץ על זה רגע. הענפים שנפגעים מיידית מהמשבר הם הענפים שתמיד נפגעים מאירועים כמו מלחמות וכו׳ - תייירות, תעופה וכל הענפים שמשיקים להם. נוסף להם, עסקים קטנים. ככל שהעסק קטן יותר, וחי על תזרים המזומנים שלו - כלומר על הכסף שנכנס לקופה בכל יום - כך מצבו שביר יותר. הפסקה חדה של הפעילות - ביטול טיסות, חופשות, נסיעות, הופעות וכו׳ - עלולה להיות מכת מוות לעסקים האלה, כי אין להם מספיק מזומנים שנכנסים לקופה, בשביל להמשיך להתקיים. הם צריכים להחזיר חובות, לשלם משכורות, לשלם על חומרי גלם. אם אין הזמנות ואין הכנסות אין מאיפה לעמוד בכל אלה.

עסקים שנסגרים מפטרים עובדים. עובדים שפוטרו או שנמצאים בסכנת פיטורים מפסיקים לצרוך. כשהם מפסיקים לצרוך הם פוגעים בעסקים אחרים שמייצרים את הדברים שהם צורכים. אופנה, מסעדות, צעצועים, קולנוע, מה שבא לכם. ואז הם נמצאים בסכנת משבר כלכלי, ואז הם מפטרים עובדים, והמעגל הזה מתרחב.

זה עוד לפני שדיברנו על יבואנים שמייבאים חומרי גלם מסין ופתאום אין להם חומר גלם. או יבואנים שמייבאים מוצרי צריכה שפתאום נתקעו בלי סחורה. וזה עוד לפני שדיברנו על חברות ישראליות שמייצרות דברים לייצוא. אפילו אם יש להן מה לייצא, לא בהכרח יש להן למי. הן נתקלות פתאום בעולם גלובלי שבו הלקוחות שלהן בחו״ל נפגעו גם הם, ולכן הם מפסיקים לצרוך. וכך המעגל עלול להתרחב ולהתרחב, עם עוד פיטורי עובדים, והנה הגעתם למשבר כלכלי.

 הבורסה בניו יורק (צילום: אי-פי). 

רוצים להפוך את זה לממש מפחיד? חשבו על החובות של כל האנשים האלה. בשנים האחרונות החובות של משקי הבית עלו מאוד. אין לנו נתונים טובים על מה החוב הממוצע של משק בית ישראלי, אבל אנחנו בכל זאת יודעים כמה דברים.

אנחנו יודעים שהישראלים לוקחים משכנתאות בהיקף של 5-6 מיליארד שקל בחודש. כן, בחודש. אנחנו יודעים שלישראלים רבים יש עוד בין עשרות למאות אלפי שקלים חובות לחברות כרטיסי האשראי, לבנקים ולחברות מימון על האוטו שהם קנו, המטבח שהם שיפצו, על המינוס שהם סגרו ואז פתחו מחדש וכו׳. הר החובות הזה כבר חצה את חצי טריליון השקלים.

אם חלילה - ותיכף נגיד מילה על הסיכון הזה - יפרוץ פה משבר  עמוק שכולל מיתון ואבטלה והכל - זה יהיה שונה ממה שהיה ב-2008, כי אז לישראלים היו פחות חובות. זה לא אומר בהכרח קריסה מוחלטת של המשק וכולנו הולכים למות וביי, אבל פוטנציאל הסיכון גבוה יותר, ומשך ההתאוששות יהיה ארוך יותר.

אבל שניה לפני שאתם קופצים מהגג, בואו שניה נירגע.

אנחנו עוד לא שם. אנחנו עוד לא שם.

אבל איפה אנחנו כן?

״אני חושב שבאמת במשבר הזה אנחנו אומרים את זה על הרבה משברים בתור כלכלנים אבל במשבר הזה בעיני אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו לא יודעים איך מתנהג הווירוס הזה״, אומר מרידור ביושר. 

בר בשלב הראשון של ההתפרצות, כשהיא היתה עדיין מוגבלת לסין, היה ברור שגם אם הווירוס עצמו לא יגיע למערב - ההשפעות הכלכליות דווקא יגיעו

איך הגענו בכלל למצב תקדימי שכל הכלכלה הגלובלית מאוימת בגלל הווירוס הזה? יש לזה המון סיבות ואנחנו לא נשטח כאן את כל ההיסטוריה של הגלובליזציה המודרנית. בואו נתמקד שניה בהתחלה של השרשרת הכלכלית הגלובלית, בשלב הייצור. כלומר, בסין. כבר בשלב הראשון של ההתפרצות, כשהיא היתה עדיין מוגבלת לסין, היה ברור שגם אם הווירוס עצמו לא יגיע למערב - ההשפעות הכלכליות דווקא יגיעו. 

פרופ׳ וילי שי, מבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, מתמחה בשרשרת הייצור והאספקה העולמית, הגיע לערי התעשייה הגדולות בסין וראה מפעלים מושבתים עומדים ריקים, ערים שלמות בהסגר, כלכלה שמפסיקה לעבוד. הוא ראה את העתיד.

״ראיתי במו עיני את הסגרים הגדולים שהם הטילו על הערים השונות ולא הצלחתי להבין למה שווקי ההון המשיכו לעלות, למה הם לא מפנימים את הפוטנציאל ההרסני של זה. יכולתי לראות איך זה עולה במעלה שרשרת הייצור כמו תאונת רכב בהילוך איטי״, הוא אומר לי.

לדברי פרופ׳ שי, אחת הסיבות שאנשים לא זיהו בזמן את תאונת הרכבת הזו שהולכת להגיע, היא שהעצירה של הייצור בסין קרתה, ממש במקרה, בסמוך לחופשה ראש השנה הסינית. מה שאומר שחברות רבות הכינו מלאים מוגדלים מבעוד מועד, ופשוט לקח להן זמן להרגיש את עצירת הייצור בסין. 

וזה לא קונטיינר או שניים. כלכלת סין מהווה היום בערך 9% מהכלכלה העולמית. מדינה אחת, 9% מהעולם. הסיבה העיקרית לנתון המדהים הזה היא שבעשורים האחרונים סין הפכה להיות בית החרושת של העולם, בעיקר כי יש לה כמות אינסופית כמעט של כח עבודה זול. זה התחיל מייצור של הדברים הכי פשוטים שאפשר להעלות על הדעת. אבל ככל שסין התעשרה וצברה מיומנות, וככל שהשכר הממוצע של העובדים הסינים עלה, סין עברה לייצר דברים מורכבים יותר, עד כדי ייצור של תרופות וחיסונים.

בקיצור, הגענו למצב שחלק אדיר של השכבה הראשונה של הייצור העולמי נמצא במדינה אחת, ובתוך המדינה הזו, פחות או יותר באותם אזורים. כשאומרים לכם לא לשים את כל הביצים בסל אחד, זה פחות או יותר מה שהעולם המתועש עשה - שם את כל הביצים באותם אזורים במדינה אחת.

ואז באה הקורונה.

הקורונה השביתה את מרכזי הייצור הגדולים בסין לחלוטין או כמעט לחלוטין, והעולם המשיך לתפקד קצת בגלל הדיליי הזה שפרופ׳ שי מדבר עליו. אבל אז, בשבועיים האחרונים, הדיליי הזה נגמר. כמו שהווירוס הגיע למערב, גם ההשפעות של סגירת הייצור בסין התחילו להגיע. משלוחים שלא מגיעים, חברות שנאלצות להשהות את הפעילות שלהן ולהוציא עובדים לחופשה, וכו׳.

חיסון עדיין אין והקורונה עדיין מסתובבת. גם אם מפעלים רבים חזרו לייצור חלקי, אנחנו עוד לא בחוף מבטחים

כששאלתי את פרופ' שי אם הוא יודע להעריך כמה זמן המשבר הזה יימשך, כמה עמוק הוא יהיה וכו׳, הוא נזהר מלתת תחזיות. האמת? בצדק. ובכל זאת, היו לו שתי תובנות עיקריות לגבי העתיד. 

הראשונה היא שהכלכלה הגלובלית היא לא משהו שאתה מכבה ומדליק בלחיצת כפתור. זה נכון שמספר מקרי הקורונה החדשים בסין נמצא בירידה, אבל זה לא שהמצב שם נגמר לחלוטין. חיסון עדיין אין והקורונה עדיין מסתובבת. גם אם מפעלים רבים חזרו לייצור חלקי, אנחנו עוד לא בחוף מבטחים. וחוץ מזה, לוקח זמן להתניע את הכל מחדש, בפרט אם מביאים בחשבון שאפילו אם המפעלים יכולים לייצר מחדש, לא בטוח שיש להם לקוחות באירופה ובארה״ב שמסוגלים לקנות, כי כרגע הקורונה מכה שם.

זו הנקודה שאנחנו נמצאים בה כרגע, לא פה ולא שם, כשהשיא עוד לפנינו. אנחנו רואים סימנים לפיהם אפשר להתאושש מהמשבר הזה יחסית במהירות אם מדינות נוקטות בצעדים דרסטיים כמו בסין, אבל לא כל המדינות עושות את זה. אנחנו רואים שהמפעלים בסין חוזרים לאט לאט לייצר, אבל לא בטוח שיהיה להם עבור מי. 

התובנה השניה של פרופ' שי היא שבסופו של דבר, כשכל זה יחלוף, בהנחה שזה לא ייקח יותר מדי זמן ושהפגיעה לא תהיה יותר מדי עמוקה, המכונות במפעלים יחזרו לעבוד, והחברות ימשיכו לקנות "מייד אין צ׳יינה", כי זה זול. השאלה היא רק אם הנהלות החברות האלה יפנימו את הסיכון שבלשים את כל הביצים בסל אחד, או ליתר דיוק, במדינה אחת שהפכה לבית החרושת הגדול של העולם. ״זה לא אומר שחברות צריכות לצאת לחלוטין מסין״, הוא מסביר, ״אבל הן צריכות לחשוב איך הן מנהלות את הסיכון הזה. אולי להגדיל מלאים, אולי לפתח יכולות ייצור משניות במדינות אחרות. לצערי, אני לא בטוח שזה הולך לקרות״, הוא מסכם.

החשש האמיתי של מרידור ושל בנק ישראל הוא הוא מהאטה או מיתון גלובליים, פגיעה ממשית בארה״ב ובאירופה שתימשך הרבה מאוד זמן ותגרור את כל העולם למטה

בחזרה לישראל. 

כל עוד מדובר במשק הישראלי בלבד, לממשלה יש כלים לסייע לכלכלה. הקלות מס זמניות, דחיית תשלומי מסים, הלוואות גישור לעצמאים, דמי אבטלה מוגדלים למשך יותר זמן, השקעה ממשלתית גדולה במיוחד בתשתיות, כל מיני כאלה. זה מה שעשינו בעבר, סביר מאוד להניח שזה מה שהממשלה תנסה לעשות שוב, אם תזדקק לכך.

החשש האמיתי של מרידור ושל בנק ישראל הוא הוא מהאטה או מיתון גלובליים, פגיעה ממשית בארה״ב ובאירופה שתימשך הרבה מאוד זמן ותגרור את כל העולם למטה. גם בתקופת המאבק בהתפשטות הווירוס, אבל גם אחרי זה, כשהעולם ינסה להתאושש. זה עלול לקחת זמן. אם התסריט הזה חלילה יתממש, אז לממשלה בישראל יהיה מעט יחסית מה לעשות. מצד שני, זה גם מה שקרה ב-2008, ועברנו די זה. אפילו די בסדר. חוץ ממחירי הדיור.

לפי מרידור, אם באמת הקורונה תתפתח בסוף למשבר כלכלי, מעשה ידי אדם או לא, לפחות המשק הישראלי נכנס אליו בצורה הכי טובה שיש, הוא אומר לי. האבטלה בשפל, הצמיחה בסדר. עדיף להיכנס למשבר ככה מאשר עם אבטלה גבוהה, כמו במדינות אחרות. אז תתנחמו בזה שנתוני המקרו טובים.

וזה נכון, בעיקרון, חוץ מהעניין הזה של הגירעון, כמובן. אם חלילה באמת יתפתח כאן משבר, המשמעות תהיה שהגירעון יזנק לרמות גבוהות מאוד - 6%, אולי אפילו יותר. וגירעון זה, זה כבר לא משהו. אבל זה סיפור לפרק אחר.