מדפים ריקים באחד ממרכזי הקניות בניו יורק, אתמול
צילום: אי-פי

בהלת קורונה בארה"ב: תורי ענק והקצבת נייר לשירותים

מה אנחנו יכולים ללמוד מפאניקת נייר הטואלט, ובאיזה שלב היא מפסיקה להיות פאניקה? ומה יקרה כשהמוצרים החשובים באמת יתחילו להיעלם מהמדפים? | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי
13 במרץ 2020
14:34

הבהלה מנגיף קורונה בארצות הברית: מה אנחנו יכולים ללמוד מפאניקת נייר הטואלט, ובאיזה שלב היא מפסיקה להיות פאניקה? מוקדם יותר היום הלכתי לסניף הקרוב של קוסטקו, גם בשביל לקנות קצת דברים הביתה, אבל בעיקר בשביל לראות בעיניים אם אנשים באמת מצטיידים במזון ובדברים אחרים כאילו שסוף העולם הגיע. ובכן, התשובה היא כן.

• מסלול הקורונה: אלה המקומות שבהם ביקרו החולים בישראל

קוסטקו היא גם ככה חנות קצת משונה, בטח לעיניים ישראליות. הכול באריזות ענק. אתה תוהה איזו משפחה שאין בה עשרה ילדים צריכה את זה. אבל עכשיו, כשכולם באווירת סוף העולם, זה אכן נראה כמו סוף העולם.


התפשטות קורונה (צילום: אי־פי)

החנות נפתחה בשעה 10 בדיוק. עוד לפני כן היה תור לא קצר של אנשים עם עגלות בכניסה. האמריקנים, בינתיים, ממושמעים, ועומדים בתור. אבל כבר דקות ספורות אחרי הפתיחה החניון מחוץ לחנות היה מלא עד אפס מקום, וכך גם החנות עצמה. 

היה קשה לעבור בין המעברים מרוב שהיו אנשים בחנות, על אף שמדובר באמצע יום עבודה שגרתי. מנהלת החנות סיפרה לי שלפעמים העומס בחנות נהיה גרוע כמו לפני הסופרבול, אבל שהיא מעולם לא זוכרת שזה היה כך במשך כמה ימים רצופים. שאלתי אותה אם זה התחיל אחרי הנאום הדרמטי לאומה של הנשיא דונלד טראמפ אבל היא ענתה שלא. זה נמשך כבר כמה ימים, היא אמרה, מאז שהאוניברסיטאות הודיעו לסטודנטים שהם נשלחים הביתה ולא חוזרים. אז אנשים הבינו שהמצב רציני, היא אמרה.

כפפות חד פעמיות, מים ונייר טואלט

אוקיי, אז מה אנשים קנו כל כך הרבה? דבר ראשון – כפפות חד פעמיות. המון כפפות חד פעמיות. דבר שני – מים מינרלים. המון המון בקבוקים של מים מינרלים. כמויות עצומות. מעולם לא ראיתי אנשים פרטיים קונים כל כך הרבה מים. אני לא יודע מה הם חוששים שיקרה למקורות המים, אבל זה כנראה מה שעובר להם בראש, כי אחרת אני לא יודע להסביר את זה.

ודבר שלישי – הם לא קנו נייר טואלט, כי כבר לא היה שום נייר טואלט. וזה לא שמדובר באיזו מכולת שכונתית שהיו בה שלוש חבילות ונגמר. קוסטקו היא חנות ענק. אם מעולם לא הייתם בסניף של הרשת, נסו לדמיין את הסניף הכי גדול של שופרסל דיל אקסטרה שהייתם בו – ואז תגדילו. זה קוסטקו. ובדבר הזה, במפלצת הקמעונאית הזו, נגמר נייר הטואלט.

עוד אנשים קונים ועוד אנשים, עד שאתם מבינים שאם לא תקנו – לא יהיה. אז גם אתם קונים. ובבת אחת מה שמתחיל כטפטוף, גדל באופן אקספוננציאלי, ונייר הטואלט נגמר

אז אנשים לא קנו נייר טואלט – הם קנו נייר מגבת. כל כך הרבה נייר מגבת עד שהחנות התחילה להקציב אפילו את זה. בתוך החנות היה תור, ואם עמדתם בו בסבלנות הייתם מגיעים למישהו שהיה נותן לכם שתי חבילות ענק – הכול שם מגיע בחבילות ענק – של נייר מגבת.

בשלב מסוים גם זה ייגמר.

אז למה אנשים קונים דווקא נייר טואלט. יש לזה כל מיני הסברים. אפשר לחשוב על הסברים פסיכולוגיים  – כשהעולם מתמודד עם מגיפה משוגעת ואומרים לכם שהדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות בשביל להתמודד איתה זה לשטוף ידיים, משהו בכם אומר לכם שאתם צריכים לעשות עוד משהו, כי לשטוף ידיים זה נראה מגוחך.

מוכרחים לעשות משהו

אבל למה דווקא נייר טואלט? אז לזה יש גם סיבות כלכליות. פרופסור ווילי שי, מומחה לשרשרות ייצור גלובליות מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, מציע את ההסבר הבא: נייר טואלט הוא מוצר קל לשינוע, והוא יחסית זול לייצור. בימים רגילים הביקוש לו קבוע, כך שקל מאוד למצוא אותו בחנויות.

זה מוצר שממלא צורך מאוד מאוד בסיסי שלנו – איכות החיים שלנו יורדת משמעותית כשאנחנו בשירותים ואין לנו נייר טואלט. ומאחר שאנשים צופים שבקרוב הם יבלו הרבה יותר זמן בבית מבדרך כלל, הם צופים, ודי בצדק, שהם יזדקקו ליותר נייר טואלט מבדרך כלל. מלבד זה, מדובר במוצר שקל לאחסן בבית והוא לא מתקלקל, וממילא נשתמש בו מתישהו, גם אם נמלא את כל הדירה. שלבו את זה עם האלמנט הפסיכולוגי – אני מוכרח לעשות משהו – וקיבלתם פאניקת נייר טואלט.

ככל שאנשים משתפים תמונות של מדפים ריקים, ובוודאי יצא לכם לראות כאלה בימים האחרונים, כך הם בעצמם מגבירים את הפאניקה. זה מהלך מאוד אנושי, ולכן רק תגובת נגד דומיננטית של הממשלה תוכל לעזור

בהתחלה, זה מרגיש מטומטם. "תראו את כל הסתומים האלה שקונים נייר טואלט", אנשים אומרים לעצמם. אבל אז עוד אנשים קונים ועוד אנשים, עד שאתם מבינים שאם לא תקנו – לא יהיה. אז גם אתם קונים. ובבת אחת מה שמתחיל כטפטוף, גדל באופן אקספוננציאלי, ונייר הטואלט נגמר.

אותו הדבר יקרה גם במוצרים אחרים, כי כמו הווירוס, גם הפאניקה מדביקה. ובשלב מסוים, כשמספיק אנשים בפאניקה ואוגרים מוצרים, זה נהיה רציונלי לעשות גם כן. כי אם תגיעו אחרונים, לא יישאר.

הפאניקה הזו יכולה ללמד אותנו כמה דברים על העתיד. דבר ראשון, נייר טואלט זה מילא. אני לא רוצה להיות מגעיל, אבל במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לשטוף את היד. מה יקרה אם ייגמרו מוצרים אחרים? אין לי עניין לזרוע פאניקה, אז לא אתן דוגמאות, אבל זו אפשרות ממשית.

נוזל ניקוי ידיים בייצור מקומי

לכן, בשביל שזה לא יקרה, הממשלה צריכה לעשות משהו. הדרך הטובה ביותר לגדוע פאניקה היא לשכנע את הציבור שאין סיבה להיכנס לפאניקה, כי הדבר הזה שהם חוששים שייגמר, הוא לא ייגמר, כי הממשלה מבטיחה שהוא לא ייגמר.

למשל, הממשלה מבטיחה שאם תהיה בעיית ייצור מזון כלשהי – היא בעצמה תייצר אותו. זה נשמע לכם מופרך? קיצוני? ובכן, אנחנו בתקופה מופרכת וקיצונית. לא מאמינים לי? אולי כדאי להיזכר במסיבת העיתונאים שבה מושל מדינת ניו יורק בארה״ב, אנדרו קואומו, הציג את נוזל ניקוי הידיים החדש שהממשל עצמו התחיל לייצר, אחרי שנגמר בחנויות.


בדרך לייצור מקומי? (צילום: ספיר חבקין)

הביקור שלי בקוסטקו מוקדם יותר הוא אנקדוטלי, אבל הוא מייצג תופעה אמיתית ורחבה יותר. נכון, יש חנויות שבהן אין עדיין טירוף ושיש בהן מוצרים על המדפים בלי בעיה. אבל יש כבר הרבה מקומות שבהם מתעורר חוסר של ממש. 

ככל שאנשים משתפים תמונות של מדפים ריקים, ובוודאי יצא לכם לראות כאלה בימים האחרונים, כך הם בעצמם מגבירים את הפאניקה. זה מהלך מאוד אנושי, ולכן רק תגובת נגד דומיננטית של הממשלה תוכל לעזור. אחרת, אני מפחד לחשוב מה יקרה כשהפאניקה תעלה מדרגה ותגיע למוצרים אחרים. שלא לדבר על הבנקים.