סיפורים מהבידוד

לא שעתם היפה של צלמי המגנטים

‏‏‎ ‎
סתיו צימרמן פולק
07 באפריל 2020
14:10

זו בהחלט לא הייתה שעתם היפה של צלמי המגנטים.

ספרי ההיסטוריה מספרים על תנועה אמנותית, שעד למשבר הייתה מאוחדת בפילוסופיה אחת ופעלה כגוף אחד, שהציג את עבודותיו על מיטב גלריות המקררים.

החזית המאוגדת הזאת התנפצה באחת, והתנועה התפצלה לזרמים ואסכולות שונות, שמנהיגיהן לא תמיד ראו עין בעין, או עדשה בעדשה, אם תרצו.

אחד הזרמים היותר ידועים שהתהוו מהפיצול הוא "בגד כפת". אי אפשר לדעת בוודאות מי מהצלמים היה הראשון שהתנסה בסגנון זה, אבל האגדה מספרת על חתן שבור לב ששלח את חליפת הכלולות שלו (ארמאני, לפי מקור לא מאומת) לצלם שהיה אמור לתעד אותו, את כלתו ואת אורחיו ביום חגם. הצלם נסע עם החליפה אל גן האירועים, העמיד אותה בשלל פוזיציות ולא הפסיק לתעד. אחרי שחבילת המגנטים הראשונה נשלחה לאורחים תפס הסגנון תאוצה. עוד ועוד אנשים שלחו את מיטב התלבושות שלא ראו אור יום אל הצלמים, שהמשיכו לתעד בגדים מרחפים, באולמות וגנים ריקים מאדם.

היו גם המכורים לחיוכים, שפנו לצילומים אורתודנטיים, ואלה שאולי המחישו בצורה המילולית ביותר את השבר שעברו – והפכו לצלמי מגנטי-רנטגן.

על צלמי הלוויות, למרבה הצער, לא ידוע רבות. הספר שבידי לא מרחיב, ואני פונה כאן אל קוראיי – אם למישהו יש קצה חוט על אסכולה מסתורית זו, אנא צרו קשר.

לא, זו בהחלט לא הייתה שעתם היפה של צלמי המגנטים.

בעניין המגנט, ספרי המדע מפרטים:

"כל אטום בחומר פרומגנטי יוצר סביבו שדה מגנטי, והשדה המגנטי הכללי הוא סופרפוזיציה (חיבור) של השדות הללו. כאשר סידור האטומים בחומר אקראי, מבטלים שדותיהם המגנטיים זה את זה".

ובענייני הלב, איש איש יפרט לעצמו.

כשמסדרים את שדה הזיכרונות, הם לא מבטלים זה את זה. ומה שחשוב, נאחז בתמיד. נשאר איתנו.

 

לכל השירים והסיפורים בפרויקט