סיפורים מהבידוד

גם למסעות יש גבול

‏‏‎ ‎
ג'נט בלאי
07 באפריל 2020
14:07

א.

שולחן מפלסטיק, מעט רעוע, עליו מונחים כל מוצרי היסוד שלנו בארבעת הימים האחרונים – טישו, מים לשתייה, סיגריות ונרות. מוזיקה אפריקאית מתנגנת ברקע, לפעמים היא נעלמת, צלילים שבוקעים מתוכנו מנצחים אותה לפעמים. יש פה שמש שמרגישה כמו חורף, לא צפויה אבל חמה מספיק בשביל העירום שלבשנו. בחור אחד במתיחות של הבוקר, אישה אחת בין המחשב לבינה, סביבנו תנועה של בריחה מהבית ויריות מהגבול. לא עצרתי לשמוע ציפורים כבר שנים. תמיד הייתי צריכה שיגידו לי "את שומעת?", ובאותה תלישות שבה זה היה נאמר, הייתי מאזינה וממלמלת "כן, איזה יופי". נהנית מהצליל, אבל לא מתמסרת באמת. לא מבינה עד הסוף את משמעות הצלילים שאני מאזינה להם כי מה הן אומרות בכלל הציפורים, ומה ההבדל בינה לבין הציפור שהאזנו לה לפני כמה שבועות.

חזרנו מברלין השבוע, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לארץ. 

תמיד חלמתי על חו"ל, אך לא תכננתי אותו באמת. כילדה הדאנסהול והרגאיי פתחו לי את השערים לדמיון כשהמטרה תמיד הייתה: ג'מייקה. הבית של אחיי הראסטאפרים. דמיינתי את האנשים השחורים שרים ברחובות ומבטאים את עצמם בגוף, כמו ששחורים אף פעם לא יכלו לעשות. אהבתי לראות אותם עושים אהבה. אהבה טובה ושחורה. אהבתי מוזיקה שחורה תמיד. אהבתי לראות איך גופים שחורים תובעים בעלות על הרחבה כי לרגע קטן, כשאנשים שחורים רוקדים, יש היפוך בתפקידים של השחור והלבן, כמעט כמו שחקן עני שמגלם דוכס בתיאטרון הבימה וכולם מאמינים לו, גם הגוף השחור שהסריח מנחיתות הפך להיות בעל ערך. הקצב שבו הגוף זז והשפתיים שתמיד שרות, ואם התמזל מזלך ואת מכירה את השיר שמתנגן את יודעת שאת תשירי כאילו כתבת אותו בעצמך. ואם התמזל מזלך וראו אותך הלבנים, הם גם יאמינו שהוא שלך. 

חזרה ליישוב, כמעט כתבתי קיבוץ. אל תטעו, ברור שאני יודעת מה ההבדל ביניהם, אבל בפועל כולם תמיד נראו לי אותו הדבר, אז למה שעכשיו זה ישנה? יש את אלה שגרים בווילות ויש את אלו שגרים במרכז ויש את אלו שגרים ביערות ובירוק. אנחנו היינו אלה שגרים במדבר. והיינו יבשים מלוכלכים חומים ועקשנים. היינו שמש שזורחת כל היום ולילה, שכשהוא מכה, הוא בכל כוחו עליך. תרצי או לא לעולם לא תחווי קור מכאיב כמו שיש במדבר.

היישוב הזה מסמל בעבורי את כל מה שלא יכולתי להיות. אין לי טענות על אורח החיים של האנשים פה, הוא החלום הישראלי, אם קיים אחד כזה בכלל. 200 משפחות שפרוסות על שטחים שבעיר שלי קוראים להם באותיות ושמות של אנשים על מנת להפיח חיים בדרכים הארוכות שמפרידות בין שכונה א' לשכונה ט' לשכונה ו' שהייתה רחוקה לא רק במטרים אלא גם בתרבות, ופה התרבות היא אחרת, היא אפילו אחת. היא כוללת שטח, אדמה לרעות, בתים לבנות, ארוחות לעשות ומשפחה לחיות. אצלנו הכול בלגן. ואין לי תלונות על אורח החיים שלהם, הוא פשוט מראה לי מה לא יכולתי להיות.

לא הייתי שחורה אילו הייתי כאן, זה לא חלק מהסיפור של המקום הזה. יש פה תרבות אחת והיא לא כוללת בתוכה שחורים כמוני. רק אנשים צהובים עובדים פה בשדות, משחקים את תפקיד החבר הזר לחלק מהתושבים ביישוב. אילו לא הייתי שחורה, ודאי שלא הייתי חווה חוויות של ילדה שחורה, לא הייתי עושה צמות עד כיתה ו', והפסקתי כי שנאתי לבלוט, לא הייתי שרה שירים שחורים ששרו אשר ומארי ג'י בליג' ולפעמים איזה שיר או שניים של מחמוד אחמד. לא הייתי מכירה אותו כי ההורים שלי לא היו ההורים שלי שמה שחיבר אותם מלכתחילה הייתה אתיופיה, ואתיופיה לא נמצאת כאן. אילו הייתי גדלה כאן אולי לא הייתי פמיניסטית, הייתי דואגת לשלום הציונות או שונאת אותה. הייתי מתערערת מרגשות עזים סביב מרכיב הזהות העיקרי שלי כמתיישבת חולמת זה בטוח. לא הייתי אישה טובה כמו שאני, הייתי אישה טובה אחרת. כזו שדואגת לזולת ולחי. היום אני אישה טובה אינטרסנטית. אני אישה טובה, כי אני מפחדת שהבת שלי תיפגע מאנשים רעים. לא כי זה נוח. אילו הייתי כאן לא הייתי אני, הייתי אחרת בצבא, הייתי אחרת בלימודים, הייתי אמא טובה.

אנחנו פה ביישוב כי חייבו אותנו. חזרנו מברלין, ואני והאנשים בעיקר נשים, הדרמנו אחרת משתכננו. במקום לנסוע לבתים נשלחנו ליישוב להתבודד מהעולם, "סכנת הקורונה" קוראים לזה פה. אלפים מתו ממנה ברחבי העולם, וקשה לנו שלא לתהות אם זה מתוכנן או טבעי וגם אם התשובה לעולם לא תתגלה יהיה לנו קשה לומר שהרגשנו בכאב המוות. אולי אפילו קיווינו לו. חשתי מועקה עם כתיבת המילה מוות. הרגשתי בתוכי שזו יכלה להיות אני שתמות. האם בכל מחיר הייתי מוכנה למוות העולמי הזה? האם זה אינטרסנטי לחשוב שמגיע לי לחיות?


ב.

האנשים שאיתי, בעיקר נשים, מנסים להרחיק אותי מהבידוד ומעצמי. ייצרנו מציאות חלופית שהרכיבה בית שתמיד שנאנו. קביעות, אחדות, שותפות, דאגה ללא תמורה. דברים ששרפו את הידיים שלנו כשביקשנו אותם בעבר. עכשיו אנחנו מייצרים אותם בשנית ומתמלאים בפחד. מתי זה יעיק? מתי זה יעצבן? מתי זה יציף חרא שלא נוכל לחזור ממנו? תמיד יש חרא שאי אפשר לחזור ממנו, ומכאן הכול גורלי. אנחנו הופכים להיות משפחה כמו ביישוב, בתוך אפס סכנה אנחנו מגלים שיותר נוח להיות נחמדים גם אם המציאות מוזרה לנו, גם אם לא אנחנו חלמנו בעצמנו את החלום הישראלי הזה. 

ג'ודי, אמא של אחת הנשים, הכינה היום סיר קציצות עם רוטב עגבניות מתקתק – היה לנו כל הזמן שבעולם לתהות אם מדובר בקינמון או בסוכר שהמתיק אותו, החלטנו בסוף שקינמון. והשיא בכלל לא היה היום, כי אתמול ג'ודי שברה לי את הלב. היא הכינה שניצל מתערובת פירורי לחם שהיא הכינה בעצמה, עם תבלינים שהיא מגדלת בעצמה ואני התענגתי על השניצל הזה כמו חייה, הבידוד הפך לבית כלא, והשניצל היה השמש. גמעתי ממנו הכול. אכלתי 4 חתיכות לפחות, ושכחתי מכל שניצל טוב שאכלתי בעבר, אפילו את של אימא שלי, שכל חיי טענתי שהוא הכי טוב. אולי הוא לא כזה טוב? תהיתי מתי לאחרונה יצא לי לאכול שניצל שדאגו לו ככה. סיימתי לאכול וקיללתי את הזמן. לא יכולתי שלא לחשוב  למי יש זמן לזה? למי יש זמן להכין פירורי לחם מהחלה של שישי? החלה אצלנו תמיד נגמרת כבר בערב של שישי כי הפעם האחרונה שאכלנו לחם טרי כזה הייתה לפני שבוע ואין למה לחכות.

רציתי לומר לה את זה אבל לא יכולתי. לא התביישתי זה היה משהו אחר. ילדים שגדלו בשכונה אף פעם לא מתביישים. בבתים וברחובות שלנו היינו מדברים על הכול. היינו צוחקים ומעכלים שככה הם החיים. אף פעם לא בבוז. אף פעם לא חשבנו שאימא עצלנית ושאבא שיכור, ידענו בפשטות, שהם עושים לנו טוב. לא "את ההכי טוב שלהם", זאת הייתה קלישאה שהשתמשו בה בשביל להצביע על הבינוניות שלנו.

המרחק הזה שהרגשתי מג'ודי הוא אותו אחד שבגללו לא סיפרתי מה עשיתי בחופש הגדול בכיתה. גם אם היה לי נעים וכיף ושמח ידעתי שלא יבינו איך חודשיים אצל הדודים בקריית גת יכולים להיות מהנים כמו שבוע בחו"ל או כרטיסים לפסטיגל. לא שיתפנו אחרים בחוויות האלה לא בגלל הבושה אלא בגלל השונות. הפחד לשעמם אחרים בסיפורים שלנו. את הסיפורים שלנו סיפרו הכתבים בטלוויזיה, תמיד כשהם קשורים למילים עוני, מצב סוציו-אקונומי נמוך והזנחה. וג'ודי, ג'ודי היא אישה טובה זה בטוח. זה בכלל לא קשור אליה או לילדים הטובים שלה. זה פשוט שהשניצל, והבית, ומרחק מעירים את כל סיפורי הילדות שלי.


ג.

שמחתי שנשלחנו לבידוד מסיבה אחת – אני יודעת שלעולם לא אשכח את הטיול הזה. 

18 ימים. 18 ימים של חופש חייבים להיות משהו אחר, אני אף פעם לא הייתי בחופשה של 18 יום, אף פעם לא הרגשתי יכולה, ועכשיו אני מוכנה לכל מה שייתנו לי. התאמנתי כל החיים לרגע הזה, מצאתי חברים וחברות, בעיקר נשים, שיקיפו אותי בידע ואושר. מצאתי ידע שלימד אותי על העולם יותר ממה שתיתן לי האקדמיה בכלל חיי, אני יודעת את זה. מצאתי אתגרים חדשים בתוך עצמי שהגיע הזמן שלי לעבוד עליהם. חגגתי 5 שנות נישואים עם הכתיבה שלי וכתבתי על אהבה לנשים כמו שלא כתבתי עליה מעולם. אני מוכנה לזה. 18 ימים, פחות ארבעת הימים שכבר עברו, הם המתנה שקיבלתי בעבור עצמי להתחיל חלק חדש בחיים שלי. בהלת הבידוד מפגישה אותנו עם רגשות שונים ולא השתנה דבר בתוכנו, רק נחשף. כל אחת כאן מפחדת לחשוף יותר מידי, כולן מפחדות שנחשוף אותן. אנחנו על אנושיות בחיינו היומיומיים בקו באר שבע- תל אביב ופתאום פה אנחנו נאלצות להתחבר לסתם שאנחנו. כאילו זה קל. מעניין מה עובר על הבודדים שנאלצו להתבודד לבד. הבדידות בטח שגעה את הסתם שלהם.

ואנחנו זורמים עם הימים, מנסים להעביר עוד יום עם אלכוהול ופייסל, צוברים סמים כמו אבק. מנשנשים גלידה שהכינה ג'ודי – שמנת ותותים שברכת הזמן החופשי טפחה מעליהן.

וכאן לראשונה סיימתי לקרוא ספר אחרי חודשים שלא קראתי. סיימתי את "בין העולם וביני" של טנהאסי קואטס והתחלתי את "זורבה היווני" בגרסתו הישנה, והחלטתי בפעם הראשונה בחיי לצאת למסע. החלטתי לטייל איתם ועם סופרים וסופרות אחריםות בעולם הגדול. רציתי לחוות את הטעמים שנחתו אצלם בפה, כי הבנתי שאני קטנה עדיין. הבנתי גם באיזו קלות מדומיינת יכולתי לעזוב עשרות פעמים, אבל פחדתי. תמיד הכול אצלי הגיע בדיליי בחיים. האתגר שבתנועה בדיליי הוא להבין שאת בהחלט נעה, אבל פשוט בקצב אחר. בקצב של החיים שלך, והחיים שלי, well הם דפוקים. 

הכו בחיים שלי במקל עד לרידוד סופי שלהן, והכריחו אותי לצעוד קילומטרים במדבר במקום לטפס על הרים. חשבתי לעצמי איך ביישוב הזה הילדים בטח מטפסים על הרים כבר מהרגע שנולדו. הם ילדים טובים שעושים הליכות גדולות עם הורים אחראים ויחד הם יכולים הכול, הם יטפסו על הרים וקירות גדולים ויחפרו במנהרות הקדושות, ואני, אני אצעד במדבר ואכוון עם הבטן קדימה. המסע שלי יהיה רק שלי. כפי שאין שניים שהלכו במדבר באותה הדרך בדיוק, ואין בעולם שתיים כמוני בדיוק, ככה גם אצלי. תהיה לי דרך ייחודית להימלט מהמדבר ולעולם לא אוכל להעביר אותה לילדיי.

לבידוד הזה חייב שתהיה משמעות. "שימי לב מי דואג לך", אחת הנשים ציינה, ולא יכולתי שלא להתמלא גאווה ועצב מעצם המחשבה על זה. אני יודעת שחשבו עליי כמה נשים, כמה אנשי עבודה, אחת שחשבתי שהסתכסכתי אפילו התקשרה, גם אחת שפעם אהבתי. בין כל אלו לא היו האנשים שנולדתי לאהוב, המשפחה שלי. בין כל אלו לא היו האנשים שחונכתי לאהוב, המורים שלי. בין כל אלו לא היו הנשים שאהבתי שהיום.

ואילו הייתי מניחה הכול על כף מאזניים בטוח הייתי מתחילה לבכות, אבל זו הסיבה שבגללה אני מרשה לעצמי לצאת למסע. אני יודעת שגם מסע הוא קלישאה של אנשים טובים. "לגלות את עצמי בחו"ל", זה החלום הישראלי הרטוב, ואני בכלל לא מהחולמים האלה. החלומות שלי נודדים לרגעים קשים יותר. המסע שלי הוא לא חלום רטוב בכלל בגלל שאל המסע הזה אני רוצה לצאת רק אחרי שהשורשים ייגדעו. אני אתלוש אותם ואז. 18 יום או חיים שלמים, כל מה שיבוא אני אקבל, עד שהנפש שלי תחליט לחזור הביתה ולתת חיים כמו שעשו כל הסופרים הגדולים שעזבו את אמריקה בשביל וינה, צרפת ואירופאיות אחרות. ופה, בתוך הבידוד אני מגלה שבידוד או חופש אינו אומר חופשה. המוח שלי והלב פועלים בקצב מהיר יותר משידעו, הם פתאום נאלצים למלא אותי בעצמי, וזה קשה יותר מכל עבודה שביצעתי בעבר.

קשה יותר מכל שקט שהיה לי בעבר. נותרתי אני, ויש לזה גם חסרונות, הגיע הזמן להכיר בהם.

 

לכל השירים והסיפורים בפרויקט