סיפורים מהבידוד

התפתחות

‏‏‎ ‎
מרט פרחומובסקי
07 באפריל 2020
13:59

אנשים התחילו למות פתאום בגורדון, ברופין, במאפו, אפילו בדיזנגוף. אישה הייתה מתמוטטת ברחוב, ללא סיבה נראית לעין, מפילה את תיק המעצבים המשופשף אל המדרכה, מטיחה את הפנים באספלט. קשיש עם עגיל באוזן היה קופא עם סיגריה ביד, בזמן הקפה השני שלו, ולא חוזר עוד. אנשים היו עוצרים, מסתכלים, מבזיקים מחשבה וחוזרים לפייסבוק. לא בגלל אדישות לגורלו של הזולת, לדעתי, אלא בגלל הפחד שלדברים האלה יש משמעות שחורגת מהביטוי החיצוני המקרי והמוזר שלהם.

אותי זה פחות הפתיע. בסך הכול, זה התאים למה שכתבתי בבלוג כבר לפני ארבע שנים. "העיר הזאת היא אנומליה", טענתי, "מי שמסוגל לחיות כאן הם אנשים עם כסף ישן, שלא אכפת להם לשלם על דברים פי חמישה ממחירם הריאלי, כדי להרגיש טובים יותר מאחרים, וילדים צעירים, שחולמים להיות אנשים עם כסף ישן באחד הימים (בהצלחה עם זה), ובינתיים מוכנים להתכלב במלונות עם אינטרנט מהיר. מי שלא שייך לאחת מהקבוצות האלה, והם הרוב כאן, חיים על זמן שאול, נושמים שלושים אחוז מהרצוי, מדחיקים את הכישלון הידוע מראש עמוק בלבלב. סירחון של חוסר מוצא נודף מגופם, שבקיץ אפשר להתבלבל בינו לבין ריח של מוות. הדבר הזה לא יכול להחזיק מעמד יותר מדי זמן". ואכן, זה לא החזיק. אומנם לא ציפיתי לפתרון כל-כך ספרותי, ממש אלבר קאמי קפקא מאחוריך, אבל כבר מזמן גיליתי שלחיים יש נטייה ברורה למופרכות עלילתית.

בסוף, אחרי שהצטברה מסה קריטית של מיתות משונות, וקשה היה כבר להתעלם, אנשים התחילו לגשש בהיסוס בקבוצות ווטסאפ, לנסות להבין אם עוד מישהו שם לב שמשהו לא בסדר קורה. הרוב אמרו להם שזה שום דבר, ועשו זאת בהודעות ארוכות ועילגות, שכבר מהמשפט הראשון שלהן היה ברור שאין להם מושג. חלק העלו, כמו תמיד, תאוריות קונספירציה, שהפנו באופן פלורליסטי אצבע מאשימה כלפי הממשלה, החרדים, צרכני מזון מן החי, מטרידני מין ורוכבי אופניים חשמליים. הדיבור הכי מסקרן נוצר סביב פוסט של יולי גורדון-סמל, משוררת אשכנזית, שבשנים האחרונות חרשה את מזרח-אירופה במסע שורשים אישי ופרסמה בעקבותיו את ספר השירים "אני שושלת רבנים", שביצר את זיהויה כ"אשת ספרות צעירה". גורדון-סמל כתבה שם, בסגנונה המיוחד וללא סימני הפיסוק, טקסט ספק פיוטי ספק פובליציסטי, שאם זיכרוני אינו מטעה אותי הלך בערך כך:

"כולנו נמות כולנו נמות כולנו נמות כולנו נמות

פעמי משיח"

ייתכן שהשמטתי מילה או שתיים. רוב המגיבים הסתפקו כרגיל בהפרחת לבבות אדומים ותגובות גנריות בנוסח "מהמם" ו"יו, איזו מוכשרת את". אך היו גם כמה שניסו להתפלמס עם חוסר האונים המשתקף מהטקסט, שיש בו מן החזרה לעמדה היהודית הפסיבית והקורבנית, המקבלת את רוע הגזרה בהשלמה פתולוגית. המונח "כצאן לטבח" נזרק לאוויר כמה וכמה פעמים, כצפוי. בהדרגה צברו "המתנגדים" תעוזה, והתחילו לפרסם פוסטים מקוריים משלהם, שהתפשטו במרחב הווירטואלי כאש בשדה קוצים, ויצרו שם רעש כל-כך סמיך ומעיק, עד שמהר מאוד לאף אחד כבר לא היה איכפת, ולמעטים היה כוח להמשיך לטחון את העניין הזה. נדמה היה כאילו סוף סוף הגיעו כולם לשלב הייאוש המוחלט מיכולתן של המילים להזיז משהו או להשפיע על דעתו של מישהו.

בינתיים, אנשים המשיכו למות. הקצב של המיתות הלך וגדל, הקורבנות הלכו ונהיו צעירים יותר ונחוצים יותר. התבנית הפכה להיות לחלוטין לא צפויה, כאילו שמישהו בחן כאן את הגבול של מה שנוכל לספוג בטרם נשבור את הכלים. הבעיה הייתה שלא בדיוק ידענו איזה כלים לשבור, גם אילו היינו רוצים. התקשינו לתרגם את מה שהרגשנו לצעקה אותנטית, כזאת שגורמת לעשרות אלפים לצאת לרחובות. מה גם שבינתיים זה קרה אך ורק בעיר, וקצת התביישנו מהאנשים האחרים – להטריד אותם בבעיות המקומיות שלנו. גם ככה הם לא סבלו אותנו, ואנחנו קצת פחדנו מהם. תמיד עוררו את חשדנו, כשבאו בסופ"שים להשתכר בשישי במועדונים בנמל או לבלוס בראנצ'ים בשבת בנמל. בערך כמו עם הערבים, שבתוך תוכנו הרגשנו שתמיד ישנאו אותנו אחרי מה שעשינו להם, ככה גם כאן, להבדיל. התחושה הייתה שגם במקרה הזה לא היה אפשר לסמוך עליהם. לא מן הנמנע, שהם היו צוחקים לנו בפרצוף. מבחינתם זה כנראה היה מגיע לנו.

מה שכן, מחירי השכירות ירדו סוף סוף, כך שאפשר לומר שמי שנשאר בחיים הרוויח. גם הנכסים התפנו בקצב מהיר יותר מהרגיל, וגרמו לבעליהם להזדרז להשכיר אותם בזריזות, גם במחירי הפסד, כי מי יודע מה יהיה מחר, וגם הביקוש ירד, כי השמועות על מה שקורה כבר מספיק חלחלו לפריפריה, כדי לגרום לחלום העיר הגדולה להיראות הרבה פחות אטרקטיבי מפעם. ככל שהזמן עבר, הפער בין ההיצע לביקוש גדל עד כדי כך, והחשש להגיע לעיר הפך להיות כה מושרש, עד שבעלי הנכסים כבר לא טרחו לנסות להשכיר אותם. הם דאגו לפינוי הגופות, שילמו לעובד זר כדי שידאג לנעול את הדלתות והחלונות, והשאירו את הנכס נטוש, בתקווה לימים טובים יותר. קיומן של דירות רפאים מהסוג הזה עורר את חמתם של תושבי העיר הנותרים, ומהר מאוד הפריצה לנכסים ואכלוסם הפרטיזני הפכו למנהג שגור. לאחר חודשים אחדים, קשה היה למצוא תושב שטרח לשלם שכירות. העיר התמלאה סקוואטים, וזה מייד עשה אחלה וייב. השינוי העמוק בשוק הדיור בעיר השפיע בהדרגה גם על יוקר המחיה הכללי. מחירי הירקות והפירות בשוק, ואחר כך גם בסופרים, ירדו מתחת לממוצע ב-OECD. מוצרי החלב, שהביקוש להם גם ככה חטף מכה קשה בשנים האחרונות בגלל הטבעונים, ספגו ירידה של 70 אחוז במחיר. פתאום אפשר היה לחיות כמו בן אדם בעיר הזאת, למי שעדיין חי כמובן.

לזקני העיר זה הזכיר את הימים הראשונים שלה, עידן החולות והתמימות, שבהם הכול היה עדיין קטן וראשוני. תחושת הקהילתיות התהדקה. פתאום שוב כולם הכירו את כולם, חשו ערבות הדדית, וכל מוות חדש באמת הזיז לאנשים, ולא רק בתוך המשפחות. אנשים הפסיקו ללכת לעבודה, כי לכולם כבר היה ברור שדאגה לעתיד היא חסרת טעם בשלב הזה. פתאום לכולם היה זמן פנוי, והם בילו אותו באופן מלא ומשמעותי, כמו שתמיד חלמו. אנשים ניהלו שיחות ארוכות ומעמיקות על מוזיקה ופילוסופיה. הם קראו הרבה, בעיקר ספרי מופת בכריכה קשה, שאת קריאתם תמיד דחו, בעיקר בזכות העובדה שהחנויות חיסלו את כל המלאי במחירי הפסד.

התיאטראות התאחדו ביניהם והציגו באמפיתאטרון מעל הים הצגות יפות יפות, שנגעו באופן עמוק ומדויק בכאבים הכמוסים ביותר של הצופים. כולם באו לראות אותן, כי הטלוויזיה בדיוק הפסיקה את שידוריה, ובסוף הזילו דמעות והתחבקו עם השחקנים. בית הכנסת הגדול חידש את פעילותו, כי בשלב הזה כולם הרגישו צורך לגעת בשמיים. מי ששרד עד התקופה הזאת, תיאר אותה כיפה ביותר בהיסטוריה של העיר.

בסוף השתרר שקט. גלי הים המשיכו ללטף את החוף. הרמזורים המשיכו להחליף צבעים. בניינים בהירים ומכוערים המשיכו להפריע לכחול של השמיים. היה יופי גדול בשקט הזה. יופי, שאף אחד כבר לא זכה לראות.

 

לכל השירים והסיפורים בפרויקט