כאן לבנון

קולות מריחן | איתי קורן

במהלך העבודה על סדרת הרשת "ריחן" קיים הבמאי איתי אשר שיחות עם חיילים וקצינים שלקחו חלק בלחימה בצפון. הקולות הללו נחשפים כאן ומעניקים את נקודת המבט האישית שלהם על המוצב שקיבל את הכינוי "מוצב המוות"
איתי קורן
13 במאי 2020
11:24

התגייסתי באוגוסט 94׳ לגולני. גולני זה קודם כל חברים: אם נותנים לך עונש, חברים באים להיות איתך בשמירה. אני הייתי ״הרנטיסט״ - הראשון שרץ. רובאי ממחלקה 1 המסתערת. קטן שרץ מהר.

עיישיה הרגיש כמו וייטנאם. מצד אחד אתה מחכה שיקרה משהו, מצד שני אתה נהנה מהטבע ומהפסטורליות של לבנון כי זה מקום מדהים. היתה שם שגרה של מוצב – כל יום תדריך עם המ״פ, פתחנו שם צירים, פתחנו את הכביש הראשי ופתחנו לטנקים. לא שאלתי יותר מדי שאלות כי היינו חיילים. אמרו לנו - ״הנוכחות שלכם כאן מונעת מהחיזבאללה להתקרב לגבול״ והאמנו בזה.

"אני חושב שקצת הזניחו אותנו שם. הציבו מוצב בתוך לבנון, אבל למה צריך מוצב בתוך לבנון?"

הפתיעו אותנו. היינו נכנסים ללבנון במרצדסים, במשאיות חול והיו עיכובים. חיכינו לאיזה קצין שנהרג אחר כך באסון המסוקים, אז עצרנו במארג' עיון והמשכנו לתוך עיישיה. במהלך הסיבוב הרכב של גיא ארז עלה על מטען כלימגור, ואז הרכב של ראובן איבגי עף באוויר והתפרק לשניים. היה כדור אש באוויר והשמיים היו אדומים. ירו עלינו ירי של מקלעים ונ"טים. פתחנו את החלון עם הנשק הארוך כי אפילו מקוצר לא נתנו לנו. כולנו ירינו צרורות ירי מתוך המרצדסים בזמן שאנחנו חוטפים אש. לפני שעלינו היה משחק הכיסאות בתוך הרכב שבו בראשי ז״ל ישב . אנחנו בתוך טויוטה מסחרית ופרקנו לצד.

רכב אחד עלה על מטען מתפוצץ?
מתפוצץ.

מה הרגשת?
הרגשתי אקשן, הרגשתי חי. בשלב הזה עוד לא פחדתי. בראשי יצא והוא היחיד שזיהה את מקור הירי. הוא רץ ישירות אליהם ובאיזשהו שלב הוא פנה שמאלה, קיבל כדור בראש, נפל ומת. ראיתי מה קרה לו אז פרקתי מצד ימין. אלקיים גם יצא מהרכב ואז הרכב שלנו חטף טיל נ"ט. הנהג שלנו פירמן קיבל רסיס בברך ולא היה יכול לזוז. נאלצנו להוציא את פירמן מהאוטו כי האוטו לא היה ממוגן והוא היה מטרה. רצתי לתוך האוטו, תפסתי אותו ומשכתי אותו מהאוטו. השכבתי אותו על הרצפה כשיורים עלינו מכת אש. השמיים אדומים והכל. זה נראה כמו סרט מלחמה. חיכינו לפקודות אבל אין פקודות. בראשי מת ואין קצין. אז קיבלנו טיל נ"ט ואני נפצעתי. הרגשתי כאילו נפל עליי סלע. ראיתי את אמזלג וקיבלתי רסיס בחזה. הבנו שחייבים לעוף משם. אלקיים הציע שנעלה למעלה לדירה, לנקודת תצפית.

כולכם פצועים...
הבנו שאנחנו חייבים לברוח מהאוטו הזה. מועלם רץ קדימה וראיתי כדורים רצים לו מעל
הראש. חשבתי איך אני מצליח לעשות את זה פצוע. שם פחדתי כי הבנתי שלא בטוח שאצליח לצאת מהריצה הזאת בחיים. הייתי חייב לרוץ למען החיים. אם אני נשאר אני מת. אם אני רץ, גם יש מצב. באיזשהו שלב אלקיים הוריד את הנשק, רץ אחריי, שם לי יד על הראש שלי וצעק "שמע ישראל ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד!" הוא לא ירה! הוא שם לי את היד על הראש כדי שיהיה לי כיפה.

הוא דתי?
הוא בן אדם מאמין.

----

איך זה נגמר?
התחבאנו מאחורי בניינים ונהיה שקט. זו היתה הפעם השנייה שפחדתי כי לא הצלחנו לראות ממטר. אוסף של אינפורמציה רץ לי מול העיניים, כמו סרט על החיים שלי - אני מחזיק יד לאבא שלי בגיל 4, אני בקאנטרי קלאב, החברה הראשונה שלי. שם נגמרה ההיתקלות. הייתי קצת סקרן והלכתי לראות את הגופות של החברים שלי. הבטתי לתוך העיניים שלהם ובעיניים לא היתה נשמה. זאת היתה טעות שעשיתי. משהו שילד בן 19 לא אמור לראות. אילו זכרונות שלא מרפים.

פינו אותי במסוק לבית חולים. כל הדרך נזל עליי דם ממישהו שהיה למעלה. סיוט. במסוק אני לא אטוס שוב בחיים, לא משנה מה. ברמב״ם ניתחו אותי, הוציאו את הרסיסים ואז התחיל השיקום. אחרי יומיים שמעתי התלחששויות. ביקשתי שיגידו לי מה קרה ואמרו לי שהיתה היתקלות נוספת שבה שישה חברים נהרגו. מדובר באנשים שהיו רמבו 1 ורמבו 2. אנשים שאתה לא מאמין שהם יכולים למות. כעסתי על כולם. על הצבא ועל בראשי שהסתער. הייתי מפוצץ ברצון לנקום ולהחזיר. תוך שלושה ימים נהרגו תשעה לוחמים.

אני חושב שקצת הזניחו אותנו שם. הציבו מוצב בתוך לבנון אבל למה צריך מוצב בתוך לבנון? שיציבו מוצב על הגבול. היום אני לא במקום שרוצה נקמה. אני כועס על הצבא. אבל כעס ונקמה לא יובילו אותי לשום מקום.